הגענו לוונציה. האריה המכונף הוא סמלה של העיר. תוכלו לראותו חקוק על מבנים רבים בחופי הים התיכון. בפרט באלו הקרויים "וונציאניים". ב-828 גנבו סוחרים וונציאניים את עצמותיו (או את מה שנחשבו כך) של השליח מרקוס. לימים מרקוס הקדוש (סן-מרקו). העצמות הובאו לוונציה. סן מרקו נקבע כקדוש המגן על העיר וסמלו, האריה המכונף, אומץ כסמל העיר. לוגו, סמליל, אייקון. מיתוס, אתוס, נרטיב. מה כאן אגדה ומה כאן מחציתה איני יודע.
בימים עברו הייתה ונציה מעצמה. בכל שמדובר באגן הים התיכון. בעיקר מעצמה ימית ומסחרית. מתי? בסוף המאה ה-14 הייתה בשיאה. אז היא השתרעה על "איים" (תרתי משמע): צפון איטליה, כרתים, קפריסין ושטחים קטנים ולא רצופים שבהם החזיקה לאורך חופי קרואטיה, אלבניה ויוון. מאז היא בשקיעה. בעיקר פיזית. ב-1987 הוכרזה וונציה, על-ידי אונסק"ו, כאתר מורשת עולמית.
כהרגלי חיפשתי מקום גבוה. מצאתי. זה המתנוסס ומתנשא מעל רחבת סן-מרקו. מגדל הפעמונים. טיפסנו. רק שלא יתחילו לצלצל כשאנו למעלה. שלא נתחרש. מה שראינו – צילמנו.
ירדנו מהמגדל. חיפשנו מקום מקלט. מהתיירים. לא שאנו לא תיירים… בסך הכל בורחים אנו מהמראה המשקפת את שניבט בה. תרנו אחר מקום קטן ולא סואן. מצאנו בית קפה צנוע שעמד בדרישות. התיישבנו. מצקלוני הוצאתי את הספר. פתחתי וקראתי:
ככל שהשתוקק לפרוש כנף ולהפליג למרחקים, עוכב אשאנבאך מחמת עניינים, הן ספרותיים והן מעשיים, עוד כשבועיים ימים לאחר אותו טיול שלו. אך לבסוף ציווה על ביתו הכפרי להתכונן לשובו תוך מספר הימים הבאים, ובאחד הימים שבין אמצע חודש מאי וסופו עלה ברכבת הנוסעת לטרייסט, מקום בו שהה רק עשרים-וארבע שעות. בבוקר המחרת הפליג אל פולה.
הוא ביקש לו מראות חושים, בלא חברתם של בני-אדם. מראות, שיחד עם זאת לא יהיו רחוקים יתר על המדה; הנה-כי-כן בחר לו אי בים אדראס, לא הרחק מחופה של אוסטריה. מזה כמה שנים שאותו אי קנה לו שם בזכות צורות שוניתו החטובות להפליא בצידו הפונה אל הים הפתוח ובזכות אוכלוסייתו העוטה בלויי צבעונים מדהימים ודוברת בלשון זרה ומוזרה. אולם, מזג-האוויר היה גשום וכבד; החברה שבמלון היתה אוסטרית קרתנית ומוגבלת; יתר-על-כן, הרעים אותו דבר אי-יכולתו ליקרב אל הים – הוא חסר את המגע הקרוב והמרגיע שרק מידרון חולי עשוי להעניקו. הוא לו היה עשוי להרגיש כי אכן זה המקום אשר ביקשה נפשו; הוא הוגיע את מוחו, תר אחר ספינות, או-אז באחת ניצבה תכליתו ברורה לפניו.
אך כמובן! שעה שמתאווה אדם להגיע בין-לילה אל שאין ערוך-לו, אל האגדי והדמיוני, שאין-כמוהו-בעולם-כולו, אנה יפנה אותו אדם? הו, אין ספק; הן בדעתו היה ללכת שמה, מה איפוא הוא עושה כאן? טעות, בילבול.
חיש אץ לתקן את המעוות והודיע על פרישתו מיד.
עשרה ימים לאחר עלותו על האי נשאה אותו סירת-מנוע מהירה, אותו ואת מטענו, בשחר הערפילי בחזרה על פני המים אל התחנה הימית, שם ירד רק כדי לעבור את כבש-הנחיתה ולעלות על סיפוניה הרטובים של אונייה עוגנת ומעלה עשן כדי להפליג בה לוונציה.
היתה זו ספינה גדולה עתיקה של חברה ימית איטלקית שכבר אבד עליה כלח, מרופשת ודהה, מגואלת בפיח. ספן מזוהם, גיבן, מנומס ומחייך חיוך מעושה, הדריכו אל בטן הספינה לתוך תא חלול מואר בעששית. שם, מאחורי שולחן, ישב לו אדם שזקנו זקן-תיש, כובעו שמוט לו על עורפו, בדל-סיגר בזווית-פיו. דמותו הזכירה לאשאנבאך מנהל-קירקס מימים עברו. אותו אדם הציג את השאלות השיגרתיות ורשם לו כרטיס לוונציה שהגישו לנוסע בשפע מליצות מיסחריות.
"כרטיס לוונציה" חזר, פושט ידו לטבול את העט בדיו סמיכה שבקסת מוטה על צידה "כרטיס מחלקה-ראשונה לוונציה! הנה, Signore mio".
רשם כמה אותיות גסות על הנייר, זרה עליו חול כחלחל מתוך תיבה, ומשהניח לחול לגלוש לתוך כד של חרס, קיפל את הנייר באצבעות גרומות מצהיבות, וכתב על צידו השני.
"בחירה מצוינת!" הוסיף לקשקש בלשונו "הו, ונציה! איזו עיר מפוארת! מושכת בחבלי-קסם את האיש התרבותי בעברה ההיסטורי ממש כמו בקיסמה הנוכחי". מחוותיו השופעות ומליצותיו הריקניות יצרו את הרושם המשונה כי חושש היה, שהנוסע עלול לשנות את דעתו.
הוא פרט את שטר-כספו של אשאנבאך, כשהוא מניח את המעות על כיסוי-השולחן-המוכתם, בזריזות של גיזבר-ליד-שולחן-הימורים.
"אני מאחל לך טיול נעים, סניור" אמר בקידה מלודראמטית "אני מאושר לשרתך".
אזי הניע ראשו וקרא: "הבא בתור", משל המון של נוסעים עמד ממתין שישרתוהו, אף שלמעשה לא היה שם איש.
[…]
הוא ניצב בסמוך לתורן הקידמי, מבטו לטוש למרחקים, עד לקראת ניצנוצו הראשון של החוף, והוא הירהר בפייטן הנוגה והנוח-להתרשם שפעם ראה את הצריחים והמגדלים של חלומותיו מתנשאים מתוך גלים אלה; שינן את המקצבים שנולדו מתוך תוגתו, ריגשותיו המעורבים של חדווה וסבל – ומהתרשמותו על נקלה מחזון-רוחו שכבר לבש צורה בקירבו, שאל את לבו שלו עצמו, המפוכח והמיוגע, אם התפעלות חדשה, התעמקות חדשה, איזו חוויה מתה של הרגשות עשויים להימצא לו לטייל הנרפה.
החוף השטוח נראה מימין, הים נתאכלס חיש בדוגיות. ה"לידו" הופיע ונותר מאחור בעוד הספינה מחליקה במהירות ממוצעת במפרץ הצר הנושא אותו שם עצמו, עד שנעצרה כליל במעגן נוכח בתים בוהקים, מעוותי-מבנה. כאן המתינה הספינה לסירה המביאה את מפקח-התברואה.
חלפה שעה. הנה הגעת – ואף-על-פי-כן לא כן.
[…]
מצחו של אשאנבאך נתקדר בהסתכלו, ושוב פקדתהו תחושת סינוור, כאילו פשט הסובב אותו, רק כמלוא הנימה, את ממדיו הרגילים והחל לובש צורה מעוותת העלולה להתמזג עם הגרוטסקי. נמנע ממנו להשתהות ולהאריך בהרגשה זו, שכן אותה שעה חזרו המכונות להשמיע קול חבטתן והספינה המשיכה מעברה, שהופרע כה בסמוך למחוז-החפץ, דרך הקאנאל די סאן מארקו.
ושוב ראה אשאנבאך אותו מקום-נחיתה עוצר נשימה, אותה קבוצת מבנים מפליאה, על-דמיונית, שכוננה הרפובליקה לקדם בה את עינו הרוטטת ביראת-הרוממות של עובר-הימים המתקרב; יפעתם המתנשאת של הארמון ו"גשר האנחות", עמודי הארי והקדוש על החוף, זוהר האגף הבולט של ההיכל הקסום, מחזה האבול והאורלוגין. בהתבוננו חשב, כי הבא אל ונציה בדרך היבשה משול לנכנס אל הארמון בעד הדלת האחורית. אל לו לאיש ליקרב, אלא אם כן בדרך הים, כמוהו עתה, אל זו המופלאה בערים.
תומאס מאן, מוות בוונציה, תרמיל קלאסיקה.
וגם קצת היסטוריה יהודית… איך לא? הרי בוונציה נולד הגטו!
ואיך אפשר, כשאתה שוהה בונציה, שלא להתייחס לגונדולה?
הגונדולה הזאת / יוהן וולפנג פון גתה
הגונדולה הזאת בעיני ערישה מתערסלת
התבה על גבה ארון-מרוח.
בין ערישה לארון אנחנו צפים נינוחים
דרך חיינו על פני התעלה הגדולה.
(תרגם מגרמנית: שמעון זנדבק. הארץ, מוסף תרבות וספרות, 29 מארס 2010, עמ' 7)
וגם קצת צבע לא יזיק… זה שלא היה צבע מקודם. זה חיזוק.
ואקנח באינטרפטציה אישית:
צילומים וציורים: משה הרפז [רזולוציית הצילומים המקוריים הוקטנה ע"מ לאפשר העלאתם לאתר]
משה הרפז 
תגובות
רשימה יפהפיה.
מכיר את אתר הרישומים http://www.urbansketchers.com/ ?
מדי פעם אני מבקר בו להירגעות והתרשמות. אולי תעלה לשם מרישומיך?