אוכלים אצל הארוהיטו סאטו

צהרים. בעצם כבר אחר-הצהרים. שעה 14:00 זמן מקומי. נהיינו רעבים. אנו כבר 9 שעות על הרגליים. רק אתמול נחתנו כאן. טוקיו. ש"ת נריטה. משם למלון. ברובע חדש – שיאודומה (Shiodome). עשר דקות של הליכה נינוחה ואתם בגינזה (Ginza). גינזה=מקום הכסף. פלאי המדיה בסוני. מכונית העתיד בניסן. והבוקר – קמנו מוקדם. השכמה 05:00. מהמלון הלכנו לשוק הירקות ולצוקיג'י הלוא הוא שוק הדגים (Tsukiji). מדהים. אך המכירות הפומביות סגורות לתיירים והם ניזונים ממה שקורה בשוליים. גם שם יש חיים. מוכרים/קונים. שבנו למלון. לארוחת הבוקר. שלא תתרשמו לא נכון – ארוחת הבוקר שבתמונה היא לא ממש. כולה פלסטיק. אבל מאיכות טובה.

מהמלון ירדנו לנהר. סומידה (Sumida). שטנו צפונה. ירדנו באסאקאסה (Asakusa). מקדש סנסו-ג'י. הוותיק בעיר. וגם הנחשב ביותר. למעשה – מכלול של מקדשים, פגודה ושערים. ומשם, דרך סמטאות מחוסרות שם (יקשה עלי להסביר מעל דפים אלה את השיטה היפנית לספרור מבנים ורחובות), ודרך רחובות שפועל עליהם החוק השני של הכלכלה – Me Too, חנויות לכל-בית, האחת ליד השנייה – מה שחסר באחת תשלים בשנייה, לכיוון פארק אואנו (Ueno). ויצאנו לרחוב אסאקאסה (Asakusa Dori). ובינתיים הצטיידנו בסכינים קרמיות. יש אומרים שהן חותכות הכול. אבל הכול. האמת? אין לי מושג. העזרה שלי במטבח מצטמצמת לכך שאיני מפריע. לא מתערב. שקוף. די לי בכך.

 

חיפשנו מסעדה מקומית. מצאנו כזאת אתמול בגינזה. אין מצב שלא נמצא גם כאן. ובפינה עמד שלט של מסעדונת. והרוח נשבה. והשלט נפל. אישה יצאה והעמידה אותו. והסתכלה עלינו. ארבעה זרים. עגולי עיניים. בתנועת יד הזמינה אותנו להיכנס. מזמינים אותך – לא תיכנס? ויש דברים בגו. אז נכנסנו. והאישה? היא בכלל הייתה אורחת.

חלל קטן. שני שולחנות ושני דלפקים. וזהו. מקסימום שבמקסימום – תריסר סועדים. ובעצם זה כל מה שיש לו. לטבח. שהוא גם  המלצר. שהוא גם הבעלים. את הכלים שוטפת מישהי בחדר האחורי. והוא ירש זאת מסבתו. הארוהיטו סאטו. כך רשם את שמו על הדף שהושטתי לו. והוא מדרום האי הוקידו.

 

בהתחלה לא היה מקום לארבעתנו יחד. התיישבנו פה ושם. קיבלנו תה קר. ומטליות לידיים. ולאחר משא ומתן בעברית, אנגלית ויפנית תוך הצצה בתפריט הכתוב והמצולם – ובינתיים התפנה מקום וחברנו יחד – הסכמנו עם הארוהיטו סאקו על מה שנאכל. כל אחד לחוד כמובן. באופן עקרוני נקבל צלחת מרק גדולה. ובה אטריות. אודון (Udon). אטריות מחיטה. עבות. שזאת הצורה המזרחית לפסטה המערבית. וירקות (רק ירוקים). ועוד כל מיני דברים שצפים. תרצה – תאכל. לא תרצה – לא תאכל. וכול אחד הזמין משהו אחר שיצוף בקערתו. אני לא סגור על מה שקיבלתי אבל בעיקרון זה היה אמור להיות סוג של דג.

ההזמנה הגיעה. בהחלט עמדה בציפיות. והייתה טעימה. והרבה. לא הצלחנו להתגבר. ר' ודני דווקא הצליחו. קיבלנו עודף ביינים ממאה ₪. שלא יהא בכם ספק – המחיר היה לארבעתנו יחד. מי אמר שהחיים יקרים ביפן? אגב – ביפן נהוג שרק אחד ניגש לשלם עבור כולם. כאן לא מדקדקים בקטנות – מי אכל ומה – אלא מסכמים הכול. ואין תשר. ולכן אל תתנו וכך לא תפגעו ולא תעליבו. אורחים אתם. כבדו אותם ותכובדו. וזה עובד. באחריות. והגענו לפארק אואנו. אבל זה כבר סיפור אחר.

צילומים: משה הרפז (יפן, טוקיו, 1 אפריל 2010). הצילומים הוקטנו ע"מ לעמוד בדרישות האתר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: