גבעת תום ותומר

יום שישי. ירדנו דרומה. במסגרת תחקיר על שדות פלשת. ובמפה של "עמוד ענן" היה מסומן עיגול כחול, מסוג של אלה המתווים סביב נקודה מעניינת. והכתוב היה קצר: "גבעת תצפית על-שם תום ותומר שנהרגו באסון המסוקים". קרה לכם פעם שהגעתם לאן שהגעתם וזה לא היה מה שחשבתם? אז זה מה שקרה לנו. חשבנו שנגיע לגבעה שממנה צופים ויהיו שם אבן או סלע שעליה או עליו חקוקים שמות הצעירים. וזהו. ולא כך היה. אגב, אין צורך ב-GPS על-מנת להגיע אליה והיא נגישה לרכב פרטי, כזה שאין לו גלגל באחוריו. הפניה היא מדרך מס' 3. עוקבים אחר השילוט. יורדים דרומה לכיוון נגבה. אנו כבר ירדנו בדרך משום שביקשנו לעבור במשלטי עיבדיס ובמשלט 105 טרם ביקור בנגבה. בעיקול הכביש מופיע השילוט. כבר קודם לכן נראית דרך העוברת בשדות מעובדים. הפעם חמניות. הדרך מעוטרת בדגלי ישראל. אינך יכול להחמיץ זאת. ולכן כתבתי את שכתבתי אודות ה-GPS. אנשים משתעבדים אליו ולא מסתכלים ימינה או שמאלה. חבל. אבל אולי זה רק אני שחושב כך. ה-GPS הפך ללהיט. שמעתי שהוא "מציל" אנשים. אני מקשיב למוזיקה אחרת. איך שלא יהיה פונים מערבה. כבר בתחילת הדרך מופיע רמז.

נעל בצל הצבר / שמואל שתל (הארץ, 31.8.1956 – מצוטט אצל: חנן חבר, עורך, 2010, אל תגידו בגת)

ברושים על גבול מדבר, תמירים, גאים בתכלת

וכביש אספלט – מיתר ומתח של חשמל…

כן. עץ הדקל הכפוף. המכופף. מרכין ראשו אל מול השמות. ממשיכים בדרך. עמוד החשמל הצבוע בתכלת מציין את היעד. הגענו. הופתענו. זאת לא סתם גבעת תצפית. זהו מפעל חיים של חגית ויואב קידר. מוקף בשרידי מחצבת כורכר מתנוסס לו גן בוטני. הגן הוקם על-ידי יואב, אביו של תומר, שהיה בן-הזקונים, והגבעה קרויה על-שמם של בנו ושל חברו הטוב, תום כיתאין, שנספו יחדיו בפברואר 1997 – באסון המסוקים. 73 לוחמים נהרגו. אסון לאומי. הגבעה הינה גן בוטני לצמחי ארץ-ישראל. אגב – זה ברור לכם שעל עמוד החשמל, של קו המתח הגבוה, רשומות 73 יונים. כי ברור שאחרת זה לא יכול להיות. לא צריך לספור. הכניסה בתשלום. סמלי. תחזוקת המקום. מכונית של מטיילים. יצאה. נותרנו אפוא יחידים.

 

העתקתי למחברתי מדף ההסבר שכתב יואב בערב סוכות האחרון:

הציונים וארץ ישראל

לפני כמה שנים נהרג בננו תומר. ילד יפה, מוכשר ומוצלח כפי שרק בן זקונים יכול להיות. ילד שמח… הייתם אוהבים אותו. לאחר האסון יזמתי עם רעיתי חגית את הקמת הגן.

אני חולם על גן זיכרון ציוני חינוכי ואקולוגי לזכרם של 73 נופלי אסון המסוקים שתומי היה אחד מהם. את הגן אנו מקימים בתחושה, שארץ ישראל שתומי שלנו חיפש, וארץ ישראל שמאות אלפים מאזרחיה מבקשים אחריה, הולכת ונמוגה.

הגן מוקם לזכר נערים שהתנדבו לזחול על קוצים, ללכת במסעות מפרכים, להתאמן בירי ביום ובלילה ולהביא את כוחם הפיזי וחוסנם הנפשי לקצה גבול היכולת, על מנת להבטיח לעצמם, לנו ולכל היהודים באשר הם, קיומה של מדינה, מדינה יהודית עצמאית. מדינה, בה יושרה ומנהל תקין הם כבוד ומצוינות ועבודה הם נרות לאורם הולכים. מדינה, בה מילותיהם של אלתרמן "מה עוד לא נתנו וניתן", של נעמי שמר "כדי לתת ולא כדי לקחת", הם דגלים אליהם מתחנכים. היה זה חירוף נפש ומאמץ הרואי, של מאות אלפים של נערות ונערים, מהגולה ומהארץ, שתחת דגלי הציונות, מסרו את בריאותם, כישרונותיהם, נעוריהם, את נשמת אפם והגישו לנו מדינה. חלום, השתוקקות וכיסופים של מיליוני יהודים שנמשך אלפי שנים מומש וניתן לנו למשמרת קודש. הן זה נס ופלא כאחד. ומה אנחנו עושים? מה אנחנו עושים לשומרה?

עלינו לחזור ולהתחנך אל "היפהפייה הנשכחת" (נעמי שמר – הציונות) זו שהזמינה המוני יהודים להציג ולממש את הטוב והיפה שבהם. פעם הצטיינו באת, מקוש, טוריה וקלשון היום צריך להצטיין בכימיה ובמתמטיקה, בריקוד ובנגינה. אבל העיקר, עלינו לחזור ולהתאמן ביושרה, ולשמור עליה מכל משמר ולא לנוטשה במסעות החיים גם שהם מפרכים. ללא יושרה אין לנו תקומה.

חגית ויואב – נגבה.

לא אוסיף למקרא תוכחה זו דבר וחצי דבר.

הולכים בשביל ההיקפי. בינות עצים ושיחים ולוחות אבן שבהם חרוטים שמות הנופלים. טבע ומציאות קרה בעירוב. עצים שלמרגלותיהם שלט לזיהוי – הרי לא כולם הולכים עם מגדיר צמחים ביד – ולוח אבן לזכר הרוגי יחידה זאת או אחרת. הכיתוב טורד את השלווה. צמרמורת אוחזת בי. יפעת הטבע מול גודל האסון. ואינך יכול להגיע לאיזון. ואסור לך לאזן.  אתה מגיע למסקנה כי הדברים אינם בשליטתך. ותחילה החללים:

ונעבור לגן הבוטני. צילמתי לפי התקדמות הנתיב.

אלת המסטיק (משפחת האלתיים):

רתם המדבר. שיח מדברי הגדל בנחלי הנגב, בחולות החוף ובמדבר יהודה. פריו הלבנים מדיפים ריח נעים. אליהו הנביא, לאחרששחט את נביאי הבעל על גדות נחל קישון (כפי הנראה ליד תל קשיש), ברח מאיזבל אל המדבר – "ויבא וישב תחת רתם אחת (מלכים א', י"ט, 4):

עוזרד אדום (משפחת הורדנים):

צבר מצוי (משפחת הצבריים). "צבר" בערבית מתורגם ל"סבלנות". על שום שהצבר נושא בסבלנות את היובש באזורי הגידול שלו. לימים הפך הצבר לכינוי של אלה שנולדו בארץ. ילידי הארץ. דומני שלאחרונה הם מאבדים את סבלנותם. כל שני אוחז בסכין. והמהירות שבה היא נשלפת מעוררת דאגה. מה קרה לדימוי?

שיבה (לענה שיחנית):

אשל הפרקים (משפחת האשלים). מספרים על אברהם אבינו – "ויטע אשל בבאר שבע" (בראשית, כ"א, 33). מתחת לעץ הספציפי המצולם מצוי שלט שמציין כי העץ נשתל ב-1980.

זוטה לבנה:

רוזמרין רפואי:

תאנה – פיקוס התאנה (משפחת התותיים). גדל בכל הארץ למעט באזורים מדבריים. בימיו של שלמה המלך נאמר כי –  "וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו מדן ועד באר-שבע." (מלכים א', ה', 5):

אזוב מצוי (זעתר):

מרווה משולשת (משפחת השפתניים):

מרווה משולשת (משפחת השפתניים):

גפן (זן איזבלה):

נענע (משפחת השפתניים) והאדה מספרת כי נימפה אחת בשם מנטה, הרגיזה את פרספונה, אשתו של פלוטו, וזו בכעסה, הפכה אותה לצמח ארומטי:

אלון התבור (אלוניים):

לוטם מרווני (משפחת הלוטמיים):

אלה ארץ ישראלית (משפחת האילתיים):

כליל החורש (משפחת הקסאלפנים):

שיטה סלילנית (משפחת הקטניות). "ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים" (שמות, כ"ו, 15):

חולפים על-פני פינת ההנצחה. גן התייחדות. רחבה לשמיעת תולדות המשפחה. תאזינו לסיפור. אנו משוכנעים שתבחינו בנימת הביקורת המסתתרת באחד המשפטים. ממשיכים. הזמן אינו עוצר מלכת. רשמתי את שרשמתי להמשכנו הלאה. מגדל המים המנוקב של נגבה קרא לנו מעל לצמרות העצים. נסענו אליו.

 

בהזדמנות, בלי נדר ואי"ה, אעלה רשימה מאנדרטת אסון המסוקים – "הרשמית" – הממוקמת מול חורשת טל. הבעיה שהרשימות האחרות יתמרמרו על העדפה זאת. אבל זו כבר בעיה שלי.

צילומים: משה הרפז (4 יוני 2010) [הצילומים הוקטנו לצורך העלאתם לאתר]