ובכול זאת, קרקוב היא עיר פולנית מבטן ומלידה. ומי שרוצה להרחיב השכלתו – יפנה לכאן. איך שלא יהיה האוטובוס הורידנו במרכז. כיכר העיר. סוקיניצה. "בעוד שעתיים ניפגש." כך אמר אבי, המדריך. ליד הפסל של המשורר. אדם ברנרד מיצקוויץ'. המדריך נפטר מהקבוצה. לרגעים ספורים. החבר'ה התפזרו… מי לקניות, מי לאוכל ומי לדברים/נושאים אחרים.
צהרים, הרעב הכריע והצביע על עדיפות ועל מיקום. שוק אוכל מקומי. כמעט בכול הדוכנים מכרו את אותה הסחורה. בירה וכיסונים. בצק ופנימו תפוחי-אדמה או כרוב. נעמדנו בתור ארוך. כולו של פולנים. תייר אחד לא לרפואה. למעט אנחנו. אז טעמנו – גם וגם. ואחרי שהתגברנו על הרעב והראש שב לעבודה תקינה (שאלה: האם אנו רעבים כי השעה שתיים או שמא בשל שהשעה שתיים אנו רעבים?), התפנינו לראות מה באמת מתרחש מסביבנו. היה זה חגה של מריה הקדושה. הבתולה. זהו היום בו עלתה השמיימה. לאחר שכמובן ביצעה את שליחותה הארצית. כל הפולנים ונשותיהם היו בכיכר. וזלגו גם לרחובות הסמוכים. 95% פולנים בפולין וכולם קתולים. התמונות לא יכולות להעביר לכם, הקוראים, את הריחות והקולות. וחבל שכך. גם אנכי מסתפק בזיכרונות. והתמונות מעלות בי מראות נשכחים.
מלכתחילה ויתרתי על ביקור באוניברסיטה היגלונית. מה אוכל לראות? ספריה? קרוב לוודאי שסגורה היא. והלוא הספרים, גם אם הספרייה פתוחה ויתירו לי להיכנס, הם בפולנית. פולנית אני רואה ושומע. וחוץ מזה – נאדה. חלפנו על פני הקתדרלה ומגדל הפעמונים. בל נשכח שבקתדרלה יושב הבישוף. ויוחנן פאולוס השני עזב את משרתו בקרקוב ועבר לכס הקדוש ברומא. עוד נרחיב על כך בהמשך הרשימות. הקתדרלה נבנתה, כנראה, כבר במאה ה-12. סגנון גותי. לבנים אדומות. טיט שרוף בכבשן. כיפתה מוזהבת. ציפוי של זהב אמיתי. 24 קאראט. בתוכה קבורים מלכי פולין לדורותיהם. עד שכמובן עברה הבכורה לווארשה. וגדולי האומה גם-כן מונחים לצידם. פנתיאון פולני. הפעמונים מצלצלים בכל שעה. המחצצר יוצא ועוצר. לציון אותו מחצצר שחץ טאטארי הדמים את חצוצרתו. ויש גם אגדה: מי שמטפסת במעלה 117 המדרגות של מגדל הפעמונים ונוגעת בענבל – עוד באותה שנה מוצאת את אביר לבה. זוגתי שתחיה לא טיפסה. מה זה אומר עלי? מה זה אומר עליה?
והנה אחת שטיפסה וזכתה שמשאלותיה התגשמו (ושמה את עצמה עם הגבר בכלוב…):
וזאת כיכר העיר, הסוקיניצה:
חלפו שעתיים. נפגשנו וצעדנו בחברותא לכיוון הוואוול. הטירה, המצודה. הארמון. אתם תבחרו את השם ההולם. גבעת המלכים חולשת על נהר הוויסלה שמתפתל בעצלתיים. מלכים לבית פיאסט ומלכים יגלונים. אפילו שליחו של הצורר בחר להתיישב במצודה. עד שגורש ע"י האדומים. 
עברנו במהירות בדרכים המובילות לגבעה, חלפנו במהירות על-פני המבנים המאכלסים אותה, מבט חיצוני בלבד, וקיבלנו הסבר במהירות. יש בעיה – אי-אפשר לישראלי להסביר לקבוצה. צריך שיהיה פולני… ואבי בכלל תימני… איך שלא יהיה הגענו לתצפית על נהר הוויסלה. התכופפנו לראות את הדרקון. הוא לא היה בבית. ולמה אני מספר לכם אודות הדרקון? משום שהאגדה המקומית מספרת שהנסיך קרקוס (משערים ששם העיר נגזר משמו) הקים את המצודה מעל מערתו של הדרקון. בימים ההם שכן דרקון במערה שמתחת לגבעה. לא סתם דרקון – אלא ירוק ומעשן. וכל יום נעלמה עלמה בתולה וכבשה. זו הייתה מנה יומית של הדרקון. תושבי העיר היו מפוחדים. והשליט היה בלחץ. או אז הציע המלך את בתו כפרס למי שיגברו על הדרקון. אף לא אחד הצליח במשימה. האבירים כשלו בזה אחר זה. והדרקון – גיוון את ארוחותיו מדי פעם באביר כזה או אחר. ואז הופיע בחור פשוט. עמך. לאחר שחלף גל הצחוק הבינו שהבחור רציני. וסיכמו, בינם לבין עצמם, שגם לו מגיעה הזדמנות שווה. אפליה מתקנת. הבחור ביקש דבר פשוט – ראש טלה. ביקש? קיבל. הטמין הבחור חומר נפץ משובח בראש הטלה והניחו בפתח המערה. הגיע הריח לנחירי הדרקון. החושים התחדדו. יצא ובלע את המנחה. והתפוצץ. בניסיון לכבות את השריפה הפנימית קפץ לנהר. מה לעשות ודרקונים לא יודעים לשחות? הם יודעים רק לעוף. ולכן טבע. כולם היו מבסוטים ומאושרים שהאימה חלפה לה. מספרים שרק הנסיכה לא הייתה מבסוטית מההסדר. אבל מה לעשות? הבטחות צריך לקיים.
מהוואוול ירדנו לכיוון הנהר. שם חיכה האוטובוס. ובדרך חלפנו על-פני מצבה צנועה. יד להרוגי קאטין. ביער קאטין נחשף קבר המונים של יותר מ-4,000 קצינים פולניים שנורו למוות על-ידי ה-NKVD כשנה לפני מבצע ברברוסה. את הקבר חשפו הגרמנים. הסובייטים הכחישו לאורך שנים את הטבח. רק לאחר שהסתלקו הסובייטים ניתן היה להקים את המצבה או יותר מדויק את ציון הטבח. הגענו להסעה. למלון. ומשם בחזרה לעיר. לרובע היהודי. מחכה לנו סעודת ערב ומופע פולקלורי. לתיירים כמובן. ומחר? יום קשה מנשוא. אושוויץ. והמשך הקורות אותנו יבוא במהרה בימינו. אמן.
לרשמי מסע קודמים בפולין – ראו כאן.
צילומים: משה הרפז (אוגוסט 2009)
משה הרפז 
