רשמי מסע בפולין [22] – גטו קרקוב

"להביט הישר בעיני המוות בהשלמה שקטה ובכבוד וכך נכשלו הגרמנים כי לא עלה בידם לראות את קורבנותיהם מבקשים מהם רחמים". כך כתב תאדאוש פנקייוויץ. עוד נחזור לאדם מופלא זה.

הסיפור חוזר על עצמו. כמו ההיסטוריה. שוב בא הצורר, מעיף משכונת מצוקה את האוכלוסייה המקומית, אוסף את היהודים וכולא אותם. ויצר הצורר גטו. מושל קרקוב פקד, מארס 1940, על הקמת הגטו בקרקןב אחרי שקיבל הוראה מהנס פרנק. הנימוק הרשמי – הצורך בהיגיינה.

בשבועות הראשונים של הגירושים דומה היה שמושל הגנרלגוברמן, הנס פרנק, שאך בקושי הספיק להתמקם בבירתו החדשה קרקוב בטירת שושלת יאגלו בת מאות השנים אינו מוטרד ביותר מזרם הבאים הפתאומי.

[…]

אבל לא זמן רב נמשך מצב רוחו הטוב של פרנק. בראשית פברואר 1940, לאחר שנמנו בגנרלגוברמן כמאתיים אלף מגורשים חדשים, נסע המושל לברלין וחילץ מגרינג הוראה לעצור את הגירושים. מעודד מהצלחתו נקט פרנק יוזמה משלו: ב-12 באפריל 1940 הודיע על כוונתו לרוקן את קרקוב מרוב 66,000 יהודיה. בלשון צחה הסביר המושל: "אם אנו מבקשים לקיים את סמכותו של הרייך הנציונל-סוציאליסטי. לא ייתכן שנציגי הרייך ייתקלו ביהודים בצאתם ובבואם, ואסור לחשוף אותם לסכנת הידבקות במחלות." העיר תשוחרר מרוב יהודיה עד 1 בנובמבר 1940, חוץ מכ-5,000 עד 10,000 "בעלי מלאכה הכרחיים ביותר… קרקוב חייבת להיות העיר המטוהרת ביותר מיהודים בגנרלגוברמן. רק כך יש היגיון לבנות אותה כבירה גרמנית". ליהודים שיעזבו מרצונם עד 15 באוגוסט יתיר פרנק לקחת עמם את כל רכושם, "חוץ מן החפצים שגנבו", כמובן. אחר-כך ינוקה הגטו ויהיה אפשר להקים בו שכונת מגורם גרמנית נקייה, שתושביה יוכלו לנשום אוויר גרמני.

עד תחילת 1941 עזבו את העיר כ-45,000 מתושביה היהודים, מרצון או בכפייה, והנותרים רוכזו באזור פודגורצה, בגטו.

שאול פרידלנדר (2009), שנות ההשמדה, עם עובד, ע' 59.

נבחרה לכך שכונת פודגורצה. משמעות השם, אם מתרגמים מפולנית לשפתינו – מתחת להר. 3,000 פולנים נצטוו לארוז את מטלטוליהם ולהסתלק. הם פינו מקום ל-12,000 יהודים שנדחקו ונדחסו לגטו. אחר כך הוסיפו הנאצים עוד 7,000 נפש. בין לבין התבצעו האקציות. בכיכר ההסכמה. זגודה בשפת המקומיים. אנו קראנו לה כיכר השילוחים. כיום הפכו הפולנים את שמה לכיכר גיבורי הגטו. אחר כך פוצל הגטו. מי לעבודה – אזור A. משם לפלאשוב. מי להשמדה – אזור B. משם לאושוויץ ולבלג'ט. לזמן קצר בלבד. מדצמבר 42 ועד מארס 43. ואחרי כן נדונו כולם להשמדה. 31 במארס 1943 היה תאריך הסיום. בין לבין הייתה גם מחתרת. בעצם מחתרות. תמיד מפוצלים היינו. אי"ל. השומר הצעיר. אלה מתושבי הגטו שנבחרו לעבודה נשלחו למחנה העבדים פלאשוב שעליו פיקד הסדיסט האוסטרי אמון גת.

מה אנו יודעים על הגטו? בית המרקחת "מתחת לגשר" צפה (וממשיך לצפות אף כיום) על הכיכר. צד אחד פנה לחופש (המדומה של הפולנים). האחר – למוות. הרוקח הפולני, תאדאוש פנקייוויץ, שהיה בעליו, ניהל יומן. כפולני לא חלו עליו המגבלות שהושתו על היהודים. והיה זה צופה ומשתתף. יוצא ובא. ומביא ומעביר. ושלושת עוזרותיו עמו. והוא, כמעשה עגנון, את אשר ראה ואת אשר שמע, עליו כתב. בשל מעשיו זכה להימנות על חסידי אומות העולם. וכך כתב:

"המבנה של גיטו קרקוב היה שונה מזה של גיטו וארשה. למשל, כאן אי-אפשר היה כלל להיערך להגנה בקנה מידה נרחב. כמה רחובות מצופפים זה אל זה, שלאורכם נעו משמרות גרמנים, כשהגיטו מונח לפניהם כעל כף היד. לא היו כאן תנאים לפעולות מחתרת בקנה מידה גדול או לפעולות מאורגנות בנשק. הגרמנים גם הקפידו לשמור על בטחונם וכל 'אקציה' נערכה רק לאחר שהיו מוכנים וערוכים היטב; הכניסו אל הגיטו כוחות גדולים וחמושים היטב, שסיירו ברחובותיו ברכב ובכרגל, והיו רשאים לפתוח באש בכל עת ועל כל מטרה, בהתאם לשגיונותיהם."

תאדאוש פאנקייוויץ, תשמ"ה, בית מרקחת בגטו קראקוב, הוצאת יד ושם, עמ' 115.

לכיכר השילוחים (אומשלגפלאץ) הגענו בצהרים. אחר ביקור ברובע קזימייז'. אתם זוכרים? ביהכ"נ של הרמ"א הייה התחנה האחרונה. ראו רשימה 21. כאן, בכיכר המשלוחים, קידמה את פנינו שמש חזקה. קופחת. הח'ברה ביקשו צל. התרגלנו למזגנים. וגם הגיל תורם. קבוצות אחרות כבר תפסו את המקומות המוצלים. איכשהו נדדנו לפינה. בירכתי הרחבה. התיישבנו על המדרכה. אבל יש צל… בלאו הכי אין טעם ללכת מעבר לבית המרקחת שכיום מוזיאון. מה שהיה כאן לפני כ-70 אינו קיים עוד. רק הזיכרונות. אלה הכתובים וחרוטים בארון הספרים.

בכיכר מוצבים פסלים. בעצם פסל אחד החוזר על עצמו. וריאציה על נושא. כסאות. גדולים וקטנים. ספרתי – 78 בסך הכל. 33 גדולים. 45 קטנים. הקטנים מופנים מזרחה. 33 מופנים אל הגטו. 3 – החוצה. אין כל הגיון מספרי המסתתר מאחורי הכיסאות. המדריכים מסתודדים. המאבטחים מקמטים את הראש. אחד מהם שח לי שהוא כבר פעם שביעית כאן ואין מדריך שבאמת יודע. אתם זוכרים את התמונה של הילד הנושא את הכסא על ראשו? הרי נאמר ליהודים שהם עוברים דירה. עוד לא אמרו להם שהם הולכים להיכחד. ולקחו רכוש. ומה יתנו לילד? זימנו לידיו כיסא. והפסל פיסל.

זהו זה. כאמור, אין טעם להיכנס לגטו. הוא לא שם. מזמן שהוא אינו קיים. רק בזיכרון. מכאן פנינו לאתרים "הפולניים" של קרקוב. המשך יבוא…

צילומים: משה הרפז (אוגוסט 2009)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: