רשמי מסע בפולין [21] – בוקר של שבת בק"ק קראקא

אנו בתחילתו של היום הרביעי במסענו בפולין. עד כה כתבתי 20 רשימות על כך. הן פורסמו במדור פולין שבאתר רשימות. העבירו אותנו, את הכותבים, לפלטפורמה של וורדפרס. מי שאינו יודע ח"ן עלול/עשוי כלל לא להבחין בשינוי. רשימה זו היא ה-21 בסדרה הפולנית אך הראשונה באתר החדש. ואם היינו תשעה ימים תמימים בפולין יכולים אתם לשער כמה רשימות עוד יצמחו. וזה ידוע לי וברור לכם. אשתדל לעמוד במשימה שנטלתי עלי. מדי פסח אנו קוראים בהגדה שבכול דור ודור חייבים אנו לראות את עצמנו כאילו אנו שיצאנו ממצרים. נשליך משם לכאן ונאמר שבכול דור ודור חייבים אנו לספר את סיפור השואה. שנזכור ולא נשכח. ולא נסלח. במיוחד בימים שבהם עולה אד מצחין מהמזרח, בצפון מתרחשים דברים מתחת לאפינו ובדרום סתם מסתננים…

שבת. בוקר. אנו בפאתי קרקוב. רק בסביבות עשר (ולא מוכרחים להתחיל מסע ממש עם הזריחה – אלא אם אתה במדבר יהודה…) הקפיץ אותנו האוטובוס לרובע היהודים. קזימייז' בשפתנו. כיכר מלבנית. מאורכת. בפולנית "שרוקה". משמעות השם – רחבה במובן רוחב. בהחלט ניתן לקרוא לכך רחבה. כאן, בצד בתי הכנסת היהודיים, מחכות מלכודות לתיירים. שלטי פרסום בפולנית בכתב הנראה כעברית ועוד תרגילים שיווקיים כאלה או אחרים. שם פגשנו בחלקו הזעיר של הקבוצה שהתנועע בעיר ברגל. יש ששומרים מסורת ישראל ומכבדים את יום השבת. אבל רוב הנספים בשואה עשה זאת. ומדוע נספו? יש שמכבדים אך לא שומרים. ויש שגם לא וגם לא. התקבצנו ברחבה המרוצפת באבנים מקומיות. דמוי אקרשטיין. כמעט כמו המקור… אקרשטיין עצמו טרם הגיע לכאן. אך אל דאגה – הוא עוד יגיע. במקום אחר כבר ראיתי ניצנים אקרשטייניים על אדמת פולין…

קרקוב – בירת פלך גליציה. העיר, שבלשון היהודים נקראה קראקא, נוסדה, קרוב לוודאי במאה ה-7. לפני זה – לא ממש מתחייבים. לאחר מכן – כבר ישנן עדויות כתובות. בעיקר תעודות מסחריות. שוכנת על גדות הוויסלה (על אף שמזמן הזיזו את הנהר. הוא הפריע לעיר. והתפרע. ולכן העמידו בפינה של אז…). עוד במאה ה-8 הוקמה הטירה, המצודה, הוואוול. במאה ה-10 הייתה העיר חלק ממה שהיום קרוי צ'כיה. במאה ה-11 השתלטו עליה מלכים פולניים. המאה ה-12 וה-13 התאפיינו במעבר הישוב מיד ליד. פולנים, צ'כים, טאטרים. זאת עד שהופיע על הבמה, במאה ה-14, קזימיץ הגדול (שעליו סיפרנו לא מעט בפרקים קודמים של רשמי מסע בפולין) והפכה לבירתו. וכזאת נשארה גם אצל היגלונים שהחליפו את בית פיאסט. עיר בירה. ב-1596 עברה הבכורה למורד הוויסלה. לווארשה. כך שייטה לה קרקוב מספר מאות שנים עד שבסוף המאה ה-18, בעקבות חלוקותיה של פולין, נגזר עליה להתמקם בתחומי שליטת הקיסרות האוסטרו-הונגרית. כשהוקמה דוכסות פולין שימשה לה קרקוב לבירה. בסוף מלחמת העולם הראשונה משתלטים ויסוצקי ולגיונותיו על העיר והיא מוחזרת, לאחר כבוד, לתחום פולין המתחדשת. לאחר כיבוש פולין בידי הנאצים והחלוקה האדמיניסטראטיבית שביצעו בה – דהיינו מה מתוך פולין עובר לחלק מהרייך ומה נשאר כ"גנרלגוורמן" (שלא נשכח: הסובייטים לקחו את השאר…). והשליט הגרמני של הגנרלגוורמן, הנס פרנק, נטע את מפקדתו, איך לא, בוואוול. בטירה. אחרי מלחמת העולם השנייה השתקמה העיר ואונסק"ו הכריז עליה כעל אתר עולמי של מורשת תרבותית.

ברשימה – חמישה בתי כנסת. לבוקר זה. ואחר כך לגטו. ומשם לאזורים הפולניים ובראשם מצודת הוואוול. אנו עדיין בכיכר. במרכז היהודי של רובע קזימייז'. ברחבה. ומסביב: בתי-כנסת, מקווה, בית מרחץ, בית-קברות, שוק ורחובות הנושאים שמות יהודים מובהקים: יוסף, יצחק, יעקב. הכל היה ממוקם, אם לא סביב הכיכר המלבנית אזי בקרבת מקום. הרובע היהודי נוסד כפשרה עם הפולנים. המלך והאצולה נדרשו ליהודים מסיבות כלכליות גרידא. העירונים הפולניים ממש לא. ראו ביהודים (ובצדק מסוים) מתחרים. לא כמו בפרסומות של היום בו מוצגים העובדים הזרים כגוזלים פרנסתם של ישראלים. ואכן, בתחילת הדרך, התיישבו היהודים ליד האוניברסיטה היגלונית. בעקבות סכסוכים מתמשכים עם הסטודנטים והסוחרים העירוניים פסק המלך על הפרדה. וכך הוקמה עיר יהודית שבסימטאותיה מהלכים אנו בצד עיר פולנית שנתור אחר הצהרים. גולים מצ'כיה, גרמניה ואפילו מאיטליה הגיעו לקזימייז'. פליטים מפרעות ת"ח ות"ט זרמו לכאן. המאה ה-16 נודעת כ"כתר הזהב" של יהדות קרקוב. די שנזכיר את ר' יעקב פולאק, ר' נתן נטע שפירא והגדול מכולם, שעליו נאמר "ממשה ועד משה לא קם כמשה" הלוא הוא הרמ"א. רבי משה איסראליש. כאן הוקמו לראשונה בפולין בתי דפוס. עברית ויידית. ושלושה נוסדו בעת ובעונה אחת בשנה מוצלחת – 1534. החל מהמחצית השנייה של המאה ה-17, לאחר מסעות הכיבוש והביזה של השבדים, חלה ירידה במרכזיותה וחשיבותה של קראקא. החובות העיקו. המגפות גבו את חלקן. היו מי שפנו לשבתאות למזור ולמקלט. גם זה לא צלח. החסידות התבססה ופיתחה סעיפים וסניפים. הכיבוש האוסטרו-הונגרי, בעקבות חלוקותיה של פולין בסיומה של המאה ה-18, הביא למודרניזציה. אך בעקבותיו חוסלה האוטונומיה המנהלתית שעוד נותרה לאחר פירוק ועד ארבע הארצות. הוטלו תקנות חדשות (ליהודים זה היה חדש…) כגון צמצום הילודה וחובת לימוד גרמנית. מכאן זאת גליציה כפי שמצטיירת בספרות המודרנית (ראו אצל עגנון – יצחק קומר הדמות המרכזית של "תמול שלשום". אבל לא רק יצחק קןמר. שמואל יוסף צ'צ'קס, לימים ש"י עגנון, ממחיש לנו, הקוראים, במרבית סיפוריו, את אורחות החיים ודפוסי ההתנהגות של העולם היהודי בגליציה). נציג בפניכם אומדן לגבי מספר היהודים בעיר. בשנת 1540 – כ-2,100 נפש, ב-1765 – 3,457, ב-1772 כ-4,000, ב-1812 – כ-8,000, ב-1824 – כ-9,690 (מתוך כ- 31,000 = כ-31%),ב-1880 כ-20,000 (עלינו לשליש מתושבי קרקוב), ב-1900 כ-25,000 ובערב מלחמת העולם השנייה כ-60,000.

תחנה ראשונה – בית הכנסת העתיק, הישן – אלטשול. לצערנו – סגור ודלתותיו מוגפות. בית הכנסת הזה נחשב לעתיק ביותר בפולין. הוקם ב-1389. זאת הסיבה לשמו – הישן. בשל דמיונו הרב לבית הכנסת הישן בפראג (אף הוא קרוי אלטשול) סוברים כי מקימיו היו מהגרים מפראג. נותרו סימנים של אקלקטיות הבנייה – גותית, רנסנסית, בארוקית. כל תקופה הותירה אותותיה באבן וניסתה להאפיל את קודמתה. היום משמש כמוזיאון. התקדמנו במעבה סמטאות קזימייז'. הגענו לתחנה מס' 2. בית הכנסת הגבוה. הוךשול. אוף ברויגל. ממוקם לו ברחוב יוסף. לחוץ בין מבנים. מה שרואים כיום בוודאי שאינו המקורי. הלז הוקם ב-1563 ע"י חתנו של המקובל נתן נטע שפירא. באותה העת שכן בשולי הרובע ובסמוך לשערו. כמו בתי כנסת אחרים, רבים ומפורסמים, וגם שאינם כאלה, נחרבו, נהרסו או נשרפו, וכפינקס קמו מתוך החול, מהחורבות ההריסות והשרידים והוקמו מחדש. ולא פעם אחת. עם השנים נוספו לו חלקים ואגפים כאלה ואחרים. גם אליו לא נכנסנו. התמונות הבאות משתי התחנות הראשונות: אלטשול והוךשול. הישן והגבוה.

משכנו הלאה. התחנה השלישית היא בית הכנסת אייזיקשול. היכן שיעקב ויצחק נפגשים. הרחובות כמובן. הגענו לאייזיקשול. בית הכנסת של יצחק. אבל הפולני עם המפתחות טרם הגיע. משיחת טלפון עלתה המתנה של כמחצית השעה. לא הרחק מבית-הכנסת, ברחבה זערורית היה שוק. תמיד מומלץ להעיף מבט או שניים בשוק מקומי. אז הלכתי לממש את האמור לעיל. לא משהו רציני. קטנצ'יק וצנוע. בלי פירות וירקות ובגדים… יותר דומה לזה שממוקם מתחת לעוגה של יעקב אגם בתל-אביב בכל שלישי ושישי. אבל קטן. עכשיו, כשאני מתבונן בתצלומים, רואה אני שעוד עשו כן.

סוף-סוף הגיע הג'ינג'י עם המפתחות. וחזר הריטואל. הוציא הגוי כיפה שחורה מכיסו, הניח על קרקפתו, ופתח השערים. עקפנו את הילדים ונכנסנו פנימה לבית הכנסת אייזיקשול. אבי סיפר סיפור ואני אספר לכם אותו. ישנה אגדה המייחסים אותה לרבי נחמן מברסלב ואחרים לרבי שמחה בונים מפשיסחה. מה כאן אמת ומה חצי אמת איני יודע. והסיפור הולך כדלקמן:

איש חסיד היה ושמו אייזיק שהתגורר בק"ק קראקא. והנה בחלומו – ולא פעם אחת – הוא חלם שאם ייסע לעיר הרחוקה הלוא היא וינה הוא ימצא שם אוצר המוסתר מתחת לאחד הגשרים הראשיים שמעל לדנובה. והאיש החליט לעשות מעשה ונסע לוינה הרחוקה ושם גילה, לאכזבתו, מגלה שאינו יכול לחפור מתחת לגשר, משום שניצבים שם אנשי משמר המלך והם שומרים את/על הגשר. בצר לו התהלך היהודי הלוך ושוב ליד הגשר. הבחין בו מפקד המשמר ושאלו לפשר מעשיו. היהודי סיפר על חלומו, והגוי לעג לו ואמר שגם הוא חלם חלום, שבעיר הרחוקה, בקראקא, מתחת לתנור בביתו של יהודי ושמו אייזיק, מסתתר אוצר! השומר הוסיף שלדעתו אסור להאמין לחלומות. הבין החסיד שמטרת בואו לוינה הייתה רק כדי לשמוע שבעצם האוצר נמצא ממש מתחת לאפו. חזר לביתו, חפר מתחת לתנור, מצא את האוצר והתעשר, ובנה בכסף בית-כנסת שעד היום נושא את שמו.

מסקנה: רק האדם יכול להושיע את עצמו, ואף אחד אחר לא יעשה זאת במקומו.

 

שמנו פעמינו לבית הכנסת הרביעי ברשימה. הטמפל. ברחוב אסתר. חלפנו ביעף דרך סימטה המקשרת בין שני רחובות. ולמה אני מספר זאת לכם? משום כאן הסריטו סצנות מרכזיות מ"רשימות שינדלר". אודה ולא אבוש – לא ראיתי את הסרט. כפי שכתבתי בפרק הראשון – הדחקתי את השואה. טאטוא מתחת לשטיח. הפנתי עורף. המסע הכריח אותי להתעמת עם הפנית העורף וטוב שכך. פתרתי לעצמי דילמה שמחויבת הייתה להיפתר. והרי חצי ממני הגיע מפולין (החצי האחר – מאוקראינה). איך שלא יהיה הסמטה לא הרשימה אותי. אל הסמטה עולים לרגל. השעתוק יותר פופולרי מהמקור. כבר דשנו בכך במקום אחר. ומי היה שינדלר? ומדוע הפך לחסיד אומות העולם? אז ככה. לגבי מי היה האיש – לקרוא כאן. ומדוע קיבל את שקיבל – הנה התשובה וזאת תשובה חלקית בלבד – מפי עד שניצל מהתופת. יעקב שטרנברג היה במחנה פלשוב במרץ 1943 עד אוקטובר 1944 לאחר הגרוש מקרקוב. היה ממקימי ארגון העזרה העצמית (ZSS, JUS) בקיץ 1940. העד העביר כסף ומכתבים לאסירי המחנות. לאחר חיסול הגטו הגיע העד, בתחילת אוקטובר 1944, דרך גרוס-רוזן ל-BRUENLITZ. עבד במפעלי שינדלר, לשם העביר שינדלר מספר ארגזי תרופות שקיבל מד"ר ווייכרט שמאוד עזרו להצלת חיי האסירים. ומספר העד:

לאחר שנכנסנו למחנה פלאשוב ביום הנורא וההיסטורי כאשר ביום 13.3.43 חוסל גטו קראקוב ואתו פאר יהדות קראקוב – הרגשנו שאין לנו סיכויים להחזיק מעמד בתופת של פלאשוב בו שלט התליין אמון גם אשר יום – יום ושעה – שעה ביצע את תכניותיו של הריגת מספר מסוים וניכר של אסירי המחנה. כבר אז דאג שינדלר לעובדיו והשיג שבמחנה הסגור בזבלוצ'ה, בקרבת פלאשוב,ועל יד בית החרושת לאמייל שלו יישארו כ-700 פועלים כשהם מרוחקים מזוועות פלאשוב. מצאו אצלו אז מחסה ומשענת לא רק פועלים ופועלות יחידים, אלא משפחות שלמות עם הורים זקנים וילדים חולים. באמצע אוקטובר 1944 כאשר התקרבה החזית הסובייטית בדמביצה ונתקבלה מברלין פקודה לחסל את פלאשוב – עשה שינדלר מאמצים על-אנושיים בכדי להעביר את פועליו לבריגליץ בחבל הסודטים. לא רק שדאג ל-700 עובדיו מבית החרושת שלו, אלא הרחיב את הרשימה ל-800 גברים ו-300 נשים. שינדלר הצליח יפה בפעולה זו. אף על פי שנאסר כשבוע ימים – היה זה מבצע כביר מצדו וכרוך בסכנות עבורו.

זוהי פרשה בפני עצמה איך הוא הוציא לאחר ימים מספר את 800 הגברים מגרוס-רוזן ופרשה עוד יותר הרואית איך הוציא את 300 הנשים מאושוויץ, מאותו הגיהינום האכזר. שמעתי מאשתי איך באותה תקופה של יותר משלושה שבועות היו הנשים מיואשות לגמרי ולא האמינו שיזכו לראות עוד את בעליהן, אחיהן ואבותיהן. הן הסתובבו ליד הקרמטוריום רעבות ויחפות ללא ניצוץ של תקווה, ופתאום נקראו למסדר וכל הרשימה כובדה, פרט ל-3 נשים שהיו חולות אנוש.

פרשת חולי גולשאו היא פרשת גבורה כשלעצמה – שיא המעשים ההומניטריים של שינדלר. על דעת עצמו נתן הוראה לשבור את דלתות הקרונות מצופי כפור אשר תעו זה שבועיים עם יהודים "מוזולמנים" מגולשאו. הוציאו 15 גופות שכבר קפאו מקור. בהשתדלותו של שינדלר הביאו אותם לקבר ישראל בלוויית הרב מנשה לברטוב. כ-100 איש שנשארו בחיים ופרפרו בין חיים למוות, הכניס לבית-חולים קטן, והם החלימו הודות להשגחתם וחסותם של הזוג אמיליה ואוסקר שינדלר.

אלה רק כמה עובדות שאיש מאתנו לא ישכחם עד נשימתנו האחרונה לאיש הגדול והדגול מחסידי אומות העולם אוסקר שינדלר. במעשי ההצלה שלו חטף בחירוף נפשו והציל את 1200 "שינדלר יודן". עד כמה היה שינדלר מוכן לעזור להצלת יהודים ברצוני לציין את העובדות הבאות שהן כל כך אופייניות לתכונותיו של שינדלר והמנטליות שלו: באמצע אוקטובר 1944 מסר שינדלר למפקד מחנה הריכוז בפלאשוב את הרשימה של עובדיו באמיילפבריק ושל אסירים אחרים שעבדו במקצוע המתכת שביחס אליהם קיבל רשות להעבירם לברינליץ, בכדי להעסיקם במפעל שהקים שם לייצור חלקי תחמושת. על סמך לחצו של ריימונד טיש (מנהל המתפרה של מדריטש בפלאשוב) השיג שינדלר רשות להוסיף לרשימה הנ"ל כ-20 פועלים מ"מדריטש" אף כי הם היו רחוקים מעבודות מתכת. אז צץ אצל שינדלר רעיון שבמקום 20 איש שעליהם קיבל רשות להוסיף לאותה הרשימה שכבר היתה חתומה אפשר להוסיף יותר שמות, את השמות יכתבו בכתב-יד זעיר וצפוף ככל האפשר. ואמנם כך עשו – ובאופן כזה הוסיפו ונדחו לאותה רשימה כ-50 שמות, וזה עזר להציל 30 יהודים נוספים ממוות בטוח. עוד 30 אסירים חייבים תודה לשינדלר בעד הצלת חייהם.

והסיפורים הם ארוכים ואין למנות אותם. אפשר להמשיך עד אין קץ איך דאג על פי פנייה פשוטה להשיג זוג משקפיים למי שנזקק לכך או כלים ומכשירים, ואותה תוספת מזון שקיבלנו ממנו כל הזמן ואשר בלעדיה ספק אם היינו מחזיקים מעמד. אם סיפרתי לדוגמא איך הוא דאג למשקפיים שהביא מצביטאו, לא רק לאשתי אלא לעשרות אסירים. קשה עתה להעריך עזרה קטנה כזאת; אבל בשעתו היה לה ערך כביר שהיום אין לשערו. ולא רק משקפיים: מברשת גילוח, מכשיר לגילוח, סבון, דברים פעוטים אלה נתנו אז את ההרגשה שהאדם עוד לא הושפל לגמרי והודות לשינדלר, האסיר עוד נמצא בבחינת בן אדם. הכינים אכלו בנו ונתנו את אותותיהם ומחלת הטיפוס החלה פורצת. אלמלא הסידור המהיר של מכון החיטוי מי יודע מה היה קורה. מה להזכיר תחילה: את ההשגחה והחסות ועזרה בבית החולים הקטן, את תוספת המזון, את אספקת התרופות? במחנות האכזריים לא העזנו לחלום שנוכל לראות במו עינינו את תקומת מולדתנו ובה לברך את מצילנו שינדלר. הודות לשינדלר הגענו לרגע המאושר בחיינו. אברך את שינדלר היקר לנו בברכתנו המסורתית: היה ברוך ומבורך בבואך ובצאתך מישראל. לא נשכח אותך לעולם!

מקןר: אתר מט"ח (http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=15806)

והגענו ל"טמפל". בית הכנסת הניאולוגי שנבנה בשנים 1860 – 1862. היכל הנאורים. אני קורא בשלט: "בשנת הכתר יסד בית ה' בירח זיו ובשנת ברכת השם בירח בול הוא החודש השמיני כלה הבית לכל דבריו ולכל משפטיו". זה הזמן לומר לכם כי נדרש להוסיף 1240 לשנה העברית ונקבל את השנה לפי מניין הנוצרים. אבי אמר זאת. בדקתי ומצאתי – האיש צודק. נקודה. בית הכנסת הזה מכיל למעלה מ-600 מקומות. הפעם פתחה את הדלת בפנינו פולניה צעירה. בלונדינית. ולמה אני מזכיר אותה. המתינו קמעה. היא עוד תשוב.

 

 

 

 

 

אסתר מנהיים, שריד השואה, מספרת על ביקורה ב"טמפל" בראש השנה הראשון שלאחר המלחמה:

ראש השנה 1945. קרקוב שנת 1945. שלהי קיץ, הימים מתקצרים, בשדרה העלים את צבעם מחליפים ואט אט נושרים. מצב רוח סתווי. עגומה היא המציאות, כל החלומות הורודים על השחרור החופש נמוגו… בודדה אני בעירי, העיר זרה לי. מטילת ברחובות כל בית, כל גן מביא לי מזכרת, מזכרת מעבר הרחוק, שנות ילדות המתוקים והנעורים בשלכת. חלפו ארבעה חודשים מיום בו צלצלו לנו פעמוני החופש, ארבעה חודשים מיום בו זרקתי בגדי אסיר מלאי כינים, ארבעה חודשים איני מתעוררת לקול זעקה צריחה של "קאפו" "גרמני" "מהר מהר למסדר יהודיות מקוללות" לא שומעת קללות, אני לא רעבה ללחם! אך האם כך תיארתי לי את השחרור החופש?

הדרך ממחנה הביתה, עם אחותי הקטנה מלאת ייסורים ופחדים הייתה. האינטישמיות חוגגת. כל הזמן שומעת הערות עוקצניות, גידופים לגלגניים "בכל האסונות אשמים יהודים" אך אין כבר יהודים! כל הזמן טשטשנו את זהויותינו, לפני כל כנסיה הצטלבנו. האם זה חופש? מגיעה לקרקוב… בית אין… משפחה אין… רק מחפשים רק שואלים מי מכיר מי יודע מי שמע מי פגש? קבלת פנים של הבודדים ממכרי הורי הפולנים "בשם ישו ומריה הקדושה! נשארת בחיים!" ברוחובות שומעים הערות "היהודונים כמו המקקים כל פעם צצים וחוזרים".

היום ראש השנה "שנה טובה לך סטניה" אני מאחלת לעצמי… בודדה אני, אחותי הקטנה נמצאת במקום מרפא, היא בת 15 – בוגרת גיטו ושלושה מחנות ריכוז. החלטתי ללכת ל"טמפל" בית כנסת יחידי מעשרות אשר נשאר בקרקוב. בדרך עוברת על יד בית ספרי, בית ספר עברי, ושוב זיכרונות, זיכרונות כה מתוקים, שמורים טוב טוב בליבי,… בולעת דמעה וצועדת… ברטט עוברת שער בית הכנסת… מביטה סביבי… אולי אפגוש מישהו קרוב? אולי מישהו שרד? מחזור אין בידי, בצמא בולעת כל מילה ומילה היוצאת מפי החזן. סדר תקיעות… תקיעה שברים תרועה… שברים! הרבה הרבה שברים בי, שבורה בגוף ובנפש, האצליח פעם לאחד אותם!? תרועה… מתי מתי אשמע קול תרועה אמיתי? כזה מיוחד בשבילי, רק דברים טובים. כולי במחשבות והרהורים ולפתע… נתנה תוקף… כאן פרצתי בבכי ולא יכולתי להתאפק. רואה אני את עצמי בגטו יושבת עם אימי, בדירה קטנטנה אשר לכבוד החג יעדה לבית תפילה, הגענו כאן בסתר בהפסקה בעבודה. וכמו היום גם אז מפי החזן יוצאת תפילה "נתנה תוקף" אימי מחבקת אותי בחוזקה ולוחשת "ותפקוד נפש כל חי" "ותפקוד גזר דינם מי יחיה ומי ימות" – שתינו ברכות מר, מודעות למציאות העגומה… "מי במים ומי באש מי בצמא ומי ברעב מי בחניקה"

ישבנו מחובקות ובכינו, ולא ידענו שבעוד מספר ימים תהיה דאות היא שגזר דינה למות ברעב צמא וחניקהנחתם. מביטה סביבי לא רק אני בוכה, כולם בוכים, כל אחד ואחת מבכה את הקרובים, את היקרים, אשר במפקד לא מלמעלה רק בשפטו המאוימת של גרמני לא עברו.. גזר דינם נכתב. עד סוף התפילה לא זזתי ממקומי. בשקט בשקט יבבתי, התפילה הסתימה, אנשים יוצאים, מסתודדים… קבוצות קבוצות… שואלים מחפשים יש עוד תקווה אולי מישהו פגש שמע? לפתע שומעת אני קול "העלמה הולנדר" מסובבת ראשי זהו מגיסטר סלפטר ידיד טוב של הורי, "שנה טובה לך" מה טוב ונעים לשמוע ברכה זו!" שנה טובה לך עונה נרגשת מאוד מאוד. הוא מגיש לי מעטפה "ראי הייתי נציג שארית הפליטה בקונגרס היהודי הראשון אחרי המלחמה בלונדון ושם קבלתי מברק מאביך" מאבא שלי – אני צועקת – הוא חי! בידים רועדות פותחת את העטיפה, עיני דומעות, אך דמעות שמחה אלה! אני קוראת "יהודה הולנדר נמצא בתל אביב. מחפש את בנותיו אנה ואדיטה, מבקש מסלפטר לעזור להן לעלות ארצה".

כל הזמן חוזרת על המילים "אבא חי… אבא שרד… הוא כבר בארץ. משאלה אחת להגיע אליו במהרה להרגיש שאנחנו שייכות למישהו לא יתומות עזובות! לעזוב את הגולה להשאיר מאחורינו את ההרס והחורבן לעלות ארצה לחיות ולהבנות בה. "שנה טובה לי" לוחשת אין מי שיברך אותי אך בשנה הבאה אני תקווה זה יהיה אחרת. 

 כאן עשיתי פשלה. משום מה, כאשר העתקתי קטע זה למחברתי, לא רשמתי את המקור. ועכשיו, חודשים לאחר-מכן, בבואי לתת קרדיט – אין לי למי לתת. מכאן הוליכה הדרך לבית הכנסת של הרמ"א.

הגענו לבית הכנסת של הרמ"א. דוקא כאן כבר חיכה הפולני עם המפתח. ויתרה מזאת אחרי שנכנסנו – נעל את השער שלא יתפלח, חס ושלום, מישהו שאינו משוייך לקבוצה. השער הוא לחצר שממנה שתי אפשרויות – קדימה לבית הכנסת וימינה לבית העלמין הזערורי. שער בית העלמין נעול. לא שבית הכנסת גדול. ממש לא. קטנצ'יק. לדעתי  – גג 50 איש. איך שלא יהיה אבי פתח במסכת ההדרכה. הושטתי יד למחברתי – היא איננה. גם לא אצל זוגתי שתחיה. כנראה הותרתי אותה מאחור לצורך פינוי ידים לצילום. תפסתי את המדריך הפולני וחזרנו, בצעדים מהירים, על מסלול ההגעה. הגענו ל"טמפל". נעול. חלפנו על פני בר. בזווית העין הבחנתי בפולניה הבלונדינית. זאת שמחזיקה את מפתחות ה"טמפל". שלחתי את יאנוש לבר. חזר עם הבלונדינית והיא פתחה את בית הכנסת. המחברת חיכתה לי בדממה. על אחד מדוכני התפילה. תודה ובחזרה לביה"כ של הרמ"א. הגענו. הח'ברה כבר בדרך החוצה. מילא, רבקה בטח כתבה – אקח ממנה בבוא היום (אבל לא עשיתי זאת). כולם יצאו וניגשתי לצלם. בביתי התחוור לי שכל התמונות מפנימו של ביה"כ יצאו מטושטשות. הגעתי למסקנה שלא היה מקובל על הרמ"א שאכתוב במחברתי בבית הכנסת שלו בשבת ועוד שאעיז לצלם. אז משה דאג שמשה לא יכתוב וגם לא יצלם. לא בבית הכנסת ובטח שלא בשבת. חושבני שהבנתי את הרמז. אין ספק שהרמ"א כעס. זה ברור. מצד שני סלח והשיב לי את מחברתי. אז מי שמעוניין להרחיב דעתו – שיבקש מרבקה או שיכנס לכתבה של אביבה וידלה משם. רק דבר אחד אומר – הסנדלר הולך יחף. ומה פירושה של האמירה? זוכרים את הפסיקה של הרמ"א שהבמה צריכה להיות במרכז בית הכנסת – אז דווקא היא אינה ממוקמת כך בבית הכנסת של הרמ"א.

מביה"כ של הרמ"א הלכנו לגטו. המשך ברשימה הבאה…

צילומים: משה הרפז (אוגוסט 2009)

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

טרקבאקים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: