מסע לאורך הסן

ביקור בפריז. יצאנו מהמלון שהיה ממוקם מול הסורבון. אחלה מקום. ירדנו לכיוון הנהר. תוך דקות ספורות הגענו אליו. חצינו את בולוור סן-ז'רמן, פלאס סן-מישל, והנה הנהר. והתחלנו ללכת על גדותיו. במעלה הנהר – על גדה אחת. ובחזרה, כמתבקש, בגדה האחרת. ורק נותר לבחור במה מתחילים – בשמאלית או בימנית. אנו לא הראשונים. שנים לפנינו עשה זאת המינגווי. ארנסט המינגווי. וקרוב לודאי שמיליוני בני-אדם ערכו סיור/טיול/מסע לאורך גדותיו של נהר הסן. אבל המינגווי כתב על-כך:
 

מעבר לזרוע נהר הסן היה איל סן לואי על רחובותיו והבתים הישנים, הגבוהים, היפהפיים, ויכולת ללכת לשם או לפנות שמאלה ולפסוע על הרציף ולחלוף על פני איל סן לואי ואחר-כך על פני נוטר-דאם ואיל דה לה סיטה שממול.

בדוכני הספרים שלאורך הרציף יכולת למצוא לפעמים ספרים אמריקאיים שזה עתה יצאו לאור, במחירים זולים מאוד. במסעדת טור ד'ארז'ן היו, באותם הימים, כמה חדרים להשכרה מעל המסעדה, והאנשים שהתגוררו בהם קיבלו בה הנחה. ואם האנשים שגרו שם השאירו, אחרי שעזבו, איזה שהם ספרים, הוואלה דה שאמברה [החדרן] מכר אותם לדוכן לא רחוק על הרציף ויכולת לקנות אותם מבעלת הדוכן תמורת פרנקים בודדים. היא לא האמינה בספרים שכתובים באנגלית, לא שילמה כמעט כלום עבורם, ומכרה ברווח קטן ומהיר.

"הם בכלל טובים?" היא שאלה אותי לאחר שנעשינו ידידים.
"לפעמים יש אחד טוב."

ארנסט המינגווי (2007), "אנשי הסן", בתוך: חגיגה נודדת, פן הוצאה לאור-ידיעות אחרונות-ספרי חמד, ע' 55.

והלכנו. הפוך מתיאורו של המינגווי. על הגדה השמאלית. וצפונה. וכך איל דה סיטה הקדים את איל סן לואי. ודוכני הספרים היו ברובם סגורים. וקור עז ליווה את דרכנו. חבל, רצינו לראות את האנשים. הטיפוסים שמוכרים ספרים משומשים. המוכרים. הקונים. למרות שברור לנו שרובם – אם לא כולם – יהיו בצרפתית. ואיני שולט בשפה זו ואין סיכוי שאצליח לפתח שיחה. אבל לא היה עם מי לשוחח. והמשכנו צפונה.
 

והנה פסלים חדשים שניצבו לגדת הנהר. הללו לא נשזפו לעיניו של המינגווי. חלפנו על פני תחנת הרכבת –  אוסטרליץ'. וצפונה לה מבנים חדשים הוקמו. הספרייה החדשה. וממול משרד ממשלתי חדש. נושק לנהר עד כדי שנדמה כי הוא "פולש" ל"זכויות האוויר" של הנהר. משרד החוץ. זה שדילג לכאן מהאזור הדרומי של גר-דה-אורסיי.
 

נהגתי ללכת לאורך הרציף אחרי שסיימתי את עבודתי או כשניסיתי לשקול משהו בדעתי. היה קל יותר לחשוב תוך כדי הליכה ועשיית משהו, או כשראיתי אנשים שעושים משהו שהבינו בו. בראש האיל דה לה סיטה מתחת לפונט נף, במקום שבו ניצב הפסל של אנרי קאטר, הסתיים האי בחוד כמו חרטום חד של אונייה, ועל שפת המים היה פארק קטן עם עצי ערמונים יפים, ענקים ומסתעפים, ובזרמים ובמים העומדים שהותיר אחריו הסן הזורם היו מקומות מצוינים לדיג. ירדת במדרגות אל הפארק והסתכלת על הדייגים שהיו שם ומתחת לגשר הגדול.
[…]
הכרתי כמה מהאנשים שדגו בחלקים השופעים דגה של הסן בין איל סן לואי והפלאס דו ורט גלנט ולפעמים, אם היה יום בהיר, הייתי קונה ליטר יין וחתיכת לחם וקצת נקניק ויושב בשמש וקורא את אחד הספרים שקניתי ומתבונן בדיג.
[…]
עם הדייגים והחיים על הנהר, עם הדוברות היפות על החיים המתנהלים על סיפוניהן, עם הגוררות בעלות ארובות-העשן שאפשר היה להטות אותן לאחור כדי לעבור מתחת לגשר ועם שורת הסירות הנגררות אחריהן, עם עצי האולמוס הגדולים על גדות-האבן של הנהר, עצי הדולב ובמקומות מסוימים עצי הצפצפה – אף-פעם לא יכולתי להיות בודד על גדות הנהר. עם כל-כך הרבה עצים בעיר יכולת לראות איך האביב עומד להגיע בכל יום, עד שלילה אחד של רוח חמה היה מביא אותו פתאום בבוקר אחד. לפעמים היו הגשמים העזים, הקרים, הודפים אותו בחזרה, ונראה היה שלעולם לא יגיע ושאתה מאבד עונה שלמה מחייך. זה היה הזמן היחיד העצוב באמת בפריז משום שהוא היה לא טבעי. ציפית להיות עצוב בסתיו. חלק ממך היה מת מדי שנה כשהעלים נשרו מן העצים וענפיהם נותרו עירומים מול הרוח והאור הקר החורפי. אבל ידעת שהאביב ישוב תמיד, כפי שידעת שהנהר ישוב לזרום לאחר שקפא. כשהגשמים הקרים המשיכו לרדת והרגו את האביב, היה זה כאילו אדם צעיר הלך לעולמו ללא סיבה. אך בימים ההם האביב היה תמיד מגיע בסופו של דבר, אלא שהתעורר הפחד שמא הוא לא יופיע. (שם, ע' 59-56)

ואכן היינו בסתיו. וחלק מהעצים היה בעירום. ולא היו דייגים. והשמש בקושי הבליח בינו לעננים האפורים. ומדי פעם היו פתיתי  שלג באוויר. ולא היה לנו ליטר יין ונקניק. אבל היה לנו זה את זו. והמשכנו צפונה. לפארק ברסי. לשוק האלג'יראי שניר טען כי באחת מפינותיו ממלאים יין לאנשים בכלים שהביאו איתם (ובודאי שנדרש לבדוק זאת למרות היותי מחוסר בקבוק אישי…).  ובחזרה, השמש זרח, וחצינו את תעלת סן-מרטן. והנה שוב האיים. סן-לואי ודה-סיטה. הפעם מכיוון מבט אחר. הידעתם שגדות נהר הסן, בחלק הפריזאי, הוכרזו כאתר מורשת תרבות עולמית? איך שלא יהיה, עצם העובדה שמטיילים בפריז היא כבר סיבה למסיבה…

צילומים: משה הרפז (נובמבר 2008)

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: