רשמי מסע בפולין [19] – דרישת שלום מהגרף פוטוצקי

ויסעו ויחנו. יצאנו מליז'אנק, ר' אלימלך ונגינת הכינור ליוו אותנו בדרכנו, והנה אנו בלנצ'ט. Lancut. בגליציה. וכפי שראינו במקומות אחרים, אף עיירה זאת נוסדה על-ידי קזימיר הגדול או לפחות כך אומרת האגדה האורבנית. לפי התיעוד שקיים היה זה ב-1349. במקום התגוררו, בכפיפה אחת, פולנים, גרמנים ומתי-מעט יהודים. בעיקר קתולים ופרוטסטנטים. למעשה היו הגרמנים לותרנים. ב-1629 רכש את העיירה המלך ולדיסלב. קתולי. לגרמנים לא נותרה אפשרות אחרת פרט לקחת את רכושם ולהתעופף משם. מתוך תעודות שנשתמרו, בדבר מכירה וקניה של בתים בעיירה, עולה כי החל משלהי המאה ה-16 התגוררו יהודים במקום.


 
שנת 1655, כזכור לנו, הייתה השנה של השבדים. גם לכאן הגיעה ידם במסע "תפוס כפי יכולתך".  באו הפולנים בטענות לפריץ המקומי והתבכיינו: היהודים אשמים בפלישת השבדים. והיהודים – הם הלוא רכוש השליט. ומה עושה הפריץ, שבמקרה דנן הוא המלך יאן קזימיש – לוקח את רכושם. לא ברור לנו מה עשה המלך עם מה שנטל והאם המקומיים הרוויחו מהצעד שננקט.
 
הגענו למאה ה-19. כאן נכנס הגרף פוטוצקי לתמונה. לאלה שאינם מאמינים – אכן יש במציאות, עד עצם היום הזה, "חיה" כזאת שקרויה "הגרף פוטוצקי".. ולגרף יש כמובן גרפינה… ב-1816 קנה יאן פוטוצקי את העיירה שבאותה העת מנתה כ-3,000 תושבים. לא כולל חזירים ופרות. והתחילה תקופת שלטונה של משפחת פוטוצקי בעיירה ושדותיה. גם היום שוכן הגרף בארמונו. לפחות בתוך החלק שסגור בפני ביקורי התיירים… הרי צריך להתפרנס מהרכוש. אגב, כך מתרחש גם בארמונות הראג'ים בראג'יסטן שבהודו ובטירות המרקיזים בעמק הלואר. התיירות אמורה לממן את התחזוקה.
 
לימים התגלגל אחד הצאצאים של משפחת פוטוצקי והפך להיות ראש ממשלתה של הקיסרות האוסרו-הונגרית. לתקופה קצרה: 1871-1870. לאחר מכן התמנה למושל גליציה. כן, במרוצת היום עברנו מהאזור שהרוסים נטלו לעצמם לחלקים שהאוסטרו-הונגרים השתלטו עליהם. תזכורת: שלוש חלוקות פולין. האחרונה, ב-1795 חיסלה את פולין כישות מדינית עצמאית עד 1918. והעיירה, בזכות היותה מגוריו של מושל הפלך, פרחה ולבלבה. אלפרד היה שמו של הפוטוצקי הלז. הוא כונה "דוד היהודים". ורצה הגורל ואחד מבניו התגייר. וענף נכרת מעץ המשפחה. והעץ חקוק באבן. אבל אני לא ראיתי זאת ולכן לא צילמתי את מה שלא ראיתי. והרי מספרים אנו את שראינו. ומה שלא ראינו מספרים אנו שלא ראינו. מול הסיפור הזה ישנה אגדה אחרת שהגאון מוילנה – רבי אליהו בן שלמה זלמן קרמר (הגר"א) –  גייר את אחד הצאצאים של הגרף. לגר קראו "אברהם בן אברהם". כסמל לגר הראשון. בין שני הסיפורים הללו – הפרש של 150 שנה.
 
הגענו ל-1939. לפי הרישומים התגוררו בעיירה כ- 11,500 תושבים, מתוכם כ- 2,800 יהודים. משהו סביב 30%. מכובד. ב-9.9.39 הגיעו הנאצים. כפו על היהודים עבודות כפיה, מכירת הריהוט ואספקת מזון לצבא פקידי המטה שנכנס וקבע את מושבו בטירת הגרף. אבי, המדריך, ציין כי הנאצים אספו כאן רכוש רב. בשווי של מיליוני דולרים (דאז). 11 קרונות מלאי כל-טוב הפליגו מכאן לואדוז. דרך וינה. מה קרה לשלל? אין תשובה בדוקה. וכרגיל, חוזר הריטואל. מגרשים חלק מהיהודים לרוסיה (אולי חלק מהמגורשים הרוויח את חייו). מחזירים. מקימים גטו. מציבים יודנראט ומחייבים אותו למלא מכסות כ"א לעבודה. במשך הזמן צורפו לגטו פליטים מלודז', קאליש ועוד. ב-1.8.1942 בוצע הגירוש האחרון. 5,000 יהודים הועברו למחנה ההשמדה בלג'ץ. תחנה אחרונה. משם רובם לא שב. איכשהו שרדו את השואה כ-900 איש. מרביתם חזרה לעיירה לאחר השואה. ואולם חשו שאינם רצוים. ונתפזרו משם.
 
האוטובוס פרק את נוסעיו מול שער הכניסה לטירת הגרף. נכנסנו בשערי הגן ולאחר סיבוב קצר בירוק-הירוק ההוא מצאנו את עצמנו בחזית בית הכנסת המקומי. הפעם חיכה לנו הג'ינג'י עם המפתחות. המראה החיצוני של בית הכנסת אינו מרשים. אך אל נא תטעו. אין המראה החיצוני מעיד על פנימיותו. ועוד תיכון לנו הפתעה.
 

לראשונה הוקם בלנצט בית-כנסת במאה ה-17. מעץ. כמובן שנשרף. ב-1761 נבנה חדש. הנסיך לובומירסקי נתן OK. הפעם בחרו בלבנים ולא בעץ. לימים הוכיחה הבחירה בלבנים ולא בעץ את עצמה. ב-1780 הגיע לכאן יעקב יצחק הורוביץ. תלמידו של הרבי אלימלך. סבור אני שלא שכחתם את הרשימה הקודמת. כאן הוא כונה "הצדיק מלנצ'ט" כדרך שבדרך כלל מכנים החסידים את רבם. ב-1800 הגיע ללובלין. שם כונה "החוזה מלובלין". ומדוע החוזה? על כך יש סיפור קטן. ואין כמו סיפור טוב להעמידנו על רוח הדברים:
 

לאחר מותו של החוזה מלובלין, עם תום שבעת ימי האבל. הפילו היורשים גורל ביניהם, על מעט הדברים שנשארו לו. נפלו בחלקו של בנו הרב יוסף מטולטשין בגדי השבת, האבנט ומורה השעות של החוזה מלובלין. נטל אותם תחת בית שחיו והתחיל ללכת חזרה לעיירה שלו. בדרך החל יורד גשם זלעפות ולא הייתה לו ברירה, נכנס לפונדק דרכים ומשהגשם לא פסק, אכל שם ארוחת ערב ולן במקום. למחרת לאחר התפילה וארוחת הבוקר קם וביקש ללכת. "ותשלום?" שאל בעל הפונדק. חיטט רבי יוסף בחפציו ואמר: "אין לי כל פרוטה, אבל יש בידי חפצים אלה, בחר לך מה שתרצה." התבונן בעל הפונדק בחפצים וקרא לאשתו. זו פסלה מיד את בגדי השבת של החוזה מלובלין, כי אמרה  – ממילא לבעלי אין כל הזדמנות ללבוש אותם, אך הסכימה לקחת את מורה השעות למרות שלא נראה בו משהו מיוחד. רבי יוסף הלך לדרכו ובעל הפונדק לקח את מורה השעות ותלה אותו בחדרו והיה משתעשע עמו כי ראה שהוא עובד כהלכה.

עברו שנים ויום אחד הגיע למקום הרב הקדוש, רבי דוב בער מראדושיץ וביקש ללון במקום. "אבל עלי לקבל חדר שקט שכן אני עסוק בלימוד," אמר לבעל הפונדק. התבונן בו בעל הפונדק ואמר: "אין לי כל חדר כזה, אלא אם יואיל כבודו ללון בחדרי." הסכים האורח המכובד ונכנס ללון בחדרו של בעל הפונדק. בעל הפונדק הלך לעבודתו ובערב נכנס לאחד החדרים האחרים וביקש לנוח, אלא שרעש גדול של ריקודים ושירי שמחה בקע מחדרו מדי פעם בפעם. הוא כבר ביקש להתפרץ לחדר ולבקש מהאורח רם המעלה שירחם עליו ויפסיק את שירתו וריקודו אלא שבכל זאת התאפק. כך עבר הלילה על האורח בשירה ריקוד.

למחרת בבוקר הצליח בעל הפונדק להירדם, קם באיחור התפלל והלך לעבודתו. קרא רבי דוב בער לבעל הפונדק ושאלו: "אמור לי, מנין לך השעון הזה?" סיפר לו בעל הפונדק כיצד התגלגל לידיו מורה השעות הזה. אמר לו הרב הקדוש: "דע לך, מציאה גדולה בידיך, מאותן מציאות הבאות בהיסח הדעות. השעון הוא שעונו של החוזה מלובלין ובניגוד לשאר מורי השעות בעולם המראים את הזמן ההולך ומתקצר עד שעת המיתה, הרי שעונו של החוזה מלובלין מצלצל ומבשר לעולם שהגלות מתמעטת והולכת, ומתקצר הזמן שנותר עד הגאולה, עד שיבוא משיח צדקנו, לפיכך הייתי רוקד ושמח כל הלילה."

ואכן שעונו של החוזה מלובלין עובר מדור לדור במשפחתו של הפונדקאי והם שומרים עליו מכל משמר ושמחים עמו ולנו נותר הסיפור.

מקור: http://www.mesaper.co.il/Default.aspx?ID=26a8d599-611b-4229-8e64-8b227fb737e9

אין לעשות שימוש בסיפור פרט, כמובן, לקרוא.

כמאה שנה לאחר שנבנה בשנית הצליח בית-הכנסת לשרוד בשריפה שכילתה חלק גדול ממבני העיירה. זו התחוללה ב- 1864. והוא עומד על תילו גם היום. עובדה. גם הגרף עזר לקיום – הוא התערב ושכנע את הנאצים שלא לשרוף את בית-הכנסת. "אני ערב בשמי שלא יבגדו." כך אמר. זה לא ממש עזר. היהודים, בסופו של יום נרצחו. לכבוד חגיגיות 600 השנים לעיירה שהתקיימו ב-1952 שופץ בית-הכנסת. כיום משמש כמוזיאון. זו הסיבה שהפולני חיכה לנו. אחרת למה יש לו לחכות?
 
בית הכנסת נבנה בסגנון המבצרי. לכאורה, ללא סיבה מוצדקת. באותה תקופה לא נשקפה סכנה ביטחונית-קיומית ליהודים. מאה שנה חלפו מגזרות ת"ח ות"ט ומפלישות העמים/מדינות הסובבים את פולין – רוסים, פרוסים, גרמנים, אוסטרו-הונגרים, תורכים. וכמובן השבדים. אך אולי הזיכרון המשותף והראייה ארוכת הטווח הם שהטו את כף המאזנים. על סוג זה של מבנה – בית הכנסת המבצרי – רשמתי מספר מילים ברשימה קודמת. התאומים מקראשניק. כאן ננסה להרחיב במעט את היריעה.
 
כבר הרמב"ם דרש לקבוע את הבימה במרכז הבית. הרמ"א – רבי משה איסרלש – תמך בכך. ואכן, ברוב בתי הכנסת שנבנו בפולין הועמדה הבימה במרכז וזו הפכה למסורת שאין חולקין עליה. כך קיבלנו שגג בית-הכנסת נתמך על-ידי ארבעת עמודי הבימה. אחד מבתי-הכנסת יוצאי הדופן הוא כמובן, איך לא, בית-הכנסת של הרמ"א שבו הבימה לא ממש ממורכזת. הסנדלר הולך יחף… הצורה הריבועית ומרכזיותה של הבמה הכתיבה את מיקום החלונות ומספרם. קיבלנו תשעה ריבועים כאשר הבימה היא הריבוע המרכזי. "בית-כנסת של תשעה שדות" בלשון האדריכלית. כך נקבעו באופן טבעי 12 החלונות וכבר אצל רבי יוסף קארו הוזכרו התריסר בהסתמך על ספר הזוהר. האם הכוונה ל-12 השבטים? מבנים מסוג זה נמנים על סגנון "הבארוק הפולני".

בבית-הכנסת מן הנוסח השני, שבו היתה המגמה להדגיש יותר את מבנהו המרכזי של הבית, וממילא גם את חשיבות הבימה, נפגשו ארבעת העמודים מתחת לכיפה ויצרו עמוד-תמיכה אחד. דבר זה הושג על-ידי הנמכת גובהו של הריבוע האמצעי, כלומר, של החלל שבין עמודי הבימה. נסתמו ארבעת הצדדים, שנוצרו בין הכיפה ובין השטח שהונמך, ובאופן זה נתהוותה כעין קוביה מקומרת, שממנה יצאו קשתות-קמרון דמויות-חבית לעבר ארבעת הקירות. הקוביה הריקה אשר מבפנים נשענה איפוא על ארבעת עמודי הבימה. יש שקוביה זו מקושטת בציורים, באורנמנטים בולטים או בפסוקים ואמרות חז"ל, ומעוררת רושם של כתר למבנה הבימה או של כותרת כבירה, הנשענת על ארבעה עמודים, בדומה לחופה הנשענת על ארבעה כלונסאות.
[…]
היחס שבין השטח שתופסת הבימה ובין השטח הכולל של האולם הוא שקבע את צורתו האסתטית של אולם-התפילה. כאשר היה שטח הבימה קטן יחסית – כלומר, עמודי-התווך היו קרובים זה לזה, עד שכמעט יצרו עמוד אחד, כביר – היה האולם נראה פתוח יותר, שקוף ורחב-ידיים.

דוד דוידוביץ (תשמ"ב), אמנות ואמנים בבתי-כנסת של פולין, הקיבוץ המאוחד, ע' 100-99.

מהפתח יורדים במדרגות אל רצפת בית-הכנסת. ומדוע יורדים? ואבי מספק את התשובה: "ממעמקים קראתיך." (גרסת הרמב"ם). העפנו מבט על קירותיו ותקרתו של בית-הכנסת. הנה הגומחה שבה ניצב היה ארון הקודש מכוסה בפרוכת. הקירות מעוטרים בפסוקים. מחד-גיסא באותה העת – לא לכולם היו אמצעים לקנות ספרי קודש. מאידך-גיסא כיצד יוכיחו הגבירים את גבורתם? תורמים לזכר קרוב כזה או אחר פסוק או שניים. כתוב במקורותינו: "לא-תעשה-לך פסל וכל-תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ" (שמות, פרק כ', פסוק 4). ומה אני רואה – נמר, נשר, אריה, צבי, וממעל – נחש בריח שזנבו נעוץ בתוך פיו. איך התאפשרו הציורים? תיק"ו. תשבי יתרץ קושיות ושאלות. התבוננו בתמונות ודמיינו לעצמכם – כך היו אמורים להיראות התאומים בקראשניק. כאן ברובם השתמרו. בצבעים המקוריים.
 

והפולני קרא לנו. ועלינו למעלה. והראה לנו את עליית הגג. ואת מתי-מעט האודים שנצלו מספרי הקודש. ואת עבודת הנמלים הנדרשת לשמר אותם. ונאלמנו. ונעתקו המילים. ולאחר מכן קינח אבי את פרק ההדרכה בספרו את האגדה הבאה: "יום אחד התבשרה עיירה פלונית כי ביום המחרת תגיע הרכבת. ואכן הגיעה. ויצאו כל תושבי העיירה לחזות בפלא. וגם היהודים ובראשם האדמו"ר. והאדמו"ר לא הסתפק במראה. אלא מישש את הקטר ואת הקרונות. ושאלו החסידים את רבם לפשר העניין. והשיבם – הקרונות קרים והקטר חם. ושאלו: זהו הפשט. מהו הדרש? והשיב: כך גם הקהל. אבל אם עומד בראש … והבינו החסידים."

מכאן נסענו לבורות ההריגה בטארנוב. לרשימות קודמות – ראו בארכיון המחבר במדור פולין.
 

צילומים: משה הרפז (אוגוסט 2009).

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: