מסה קצרה על סופו של יום (ולידתו של אחר)

 

שתמיד תהיו מצוידים ב: מצלמה, ספר, נייר ועט. או עפרון. עם כל הכבוד למצלמה שבנייד – זה לא זה. היא לא ממש מצלמה. מי יודע – אולי יצוץ סיפור, אולי יעלו רעיונות, אולי תחזו באירוע כזה או אחר. הספר – הוא בשביל לצאת מהקופסה. ואולי יתפוס אתכם שלומי… מי יודע.

 

יום חמישי. הטלפון צלצל. מעברו השני של הקו נשמע קולה של המזכירה. ומזכירתו של סגן השר אמרה: "מתנצלים, אבל אנו נאלצים לבטל את הדיון שנקבע לאחר-הצהרים." שימו לב – מבטלים. לא דוחים. כי לא ניתנה, באותו הרגע, אלטרנטיבה. וזאת אומרת שמתישהו בשבוע הבא תגיע שיחת הטלפון המכתיבה מועד אחר, חדש. ויונחת מועד שכזה, וכמובן שאצטרך להזיז פגישה או שתיים בגללו ולהתיישר. אבל למדתי לא להתרעם על שהזיזו לי את הגבינה. ככה זה שאתה משתתף בוועדה לאומית שמקווה אני שמסקנותיה יאומצו ויבוצעו. דבר שבדרך כלל לא קורה. הדרך לחיסול רעיון היא להקים וועדה. היא כבר תקבור את הרעיון. ואלפי מילים מכורכות תימקנה על המדף.

איך שלא יהיה נתרווח הזמן שעמד לרשותי. והיום התקצר. ירדתי לאיילון. הבטתי בשעון. לכסנתי מבט לשמים. היכן ממוקם השמש. ושוב בשעון. ובתנועה שמסביבי ששעטה בעליצות של סופ"ש באיילון צפון. ונוכחתי שיש בידי זמן ואצליח להגיע, בעוד מועד, לשפת הים ולקבל את סוף היום. שקיעה. ואז, כמובן, יתחיל יום חדש. נכתב במקורות: "ויהי-ערב ויהי-בוקר יום אחד." (בראשית, פרק א, פסוק 5).

והגעתי במז"ל. להיות בזמן ובמקום. התיישבתי אל מול הים. השמש או-טו-טו שוקע ונבלע בים. גלים גבוהים. מתנפלים, זה אחר זה, על החוף. ונזכרתי בדימוי הלווייתנים של חיים רמון: "כמו לווייתן שאיבד את חוש הכיוון אתם מסתערים על החוק שוב ושוב, ורוצים להתאבד. ואני בכוחי הדל, דוחף אתכם אל המים החיים, ואתם לא רוצים, ואתם לא רוצים." [אניטה שפירא (2008), (עורכת), אנו מכריזים בזאת – 60 נאומים בתולדות ישראל, כנרת, זמורה-ביתן, דביר. ע' 217]. מעניין היכן רמון ומה הוא מבשל… והמים מכהים את החול. ונסוגים. ובאה משלחת חדשה של גלים – ושוב נשברים על החוף, ונסוגים. וחוזר חלילה. והמים שנסוגו מותירים שוליים מוקצפים. ובאופק – הגולשים. עטויים בחליפות הגלישה השחורות-אפורות. ופעם הם עם הגלים. וגולשים. ונופלים. ופעם הם מול הגלים. וחוזר חלילה. ובין הגלים והגולשים שוררת הרמוניה. לא ראיתי דייגים זולת סירה אחת או שתיים באופק שמטשטש לאיטו.

והיום מחשיך לאיטו. העלטה עוטפת את היום. הצללים התארכו. עד שנעלמו והתמזגו בחול המשחיר. עוד רגע קט והחושך מכריז על נצחונו. אגב – בגדול הוא עדיין מנצח משום שנמצאים אנו לפני יום השוויון. אבל בכול יום, לתקופה קצובה, אורכו של היום מתגבר. וניתן להגיע, ללא לחץ, אל החוף. פתחתי את הספר והמשכתי לקרוא מהמקום שבו הושחלה סימניה בין דפיו [יעקב רז (2000), טוקיו הלוך חוזר, מודן]. הנה יעקב רז צועד בנתיב שבו, שלוש-מאות שנה לפני כן, צעד באשו. המשורר היפני באשו. לאמיתו של דבר שמו הוא מאצואו קינסאקו. אבל לענייננו – נקרא לו, כשם שקראו לו הסובבים אותו – באשו. באשו=בננה (ביפנית). בשנת 1689 יצא באשו לדרכו [מאצואו באשו (2006), הדרך הצרה לאוקו (תרגום: יעקב רז), חרגול ועם עובד]. בשנת 1989 יצא רז בעקבותיו. אנו בעניין יפן. ארץ השמש העולה. אותה יפן שנולדה מהשמש והקיסר שלה הוא בן השמש. ואם אנו כבר עם יעקוב-סאן בעניין יפן, אזי:

אלת השמש במערה והאפילה הגדולה

ברוב זעמה על מעלליו של אחיה, אל הסערה, הלכה אלת השמש וכלאה את עצמה במערת הסלע השמימי. על פי המערה גללה סלע גדול. חושך גדול ירד על המישור השמימי ועל ארץ מישורי הקנים האמצעית, ארצם של בני-התמותה. עלטה נצחית ירדה על הכל, ואיש לא הבחין עוד ביו יום ללילה. האלים נחרדו ונרעשו, ונהי קינתם נשמע כזמזום הזבובים במעופם בחודשי הקיץ. שמונה מאות ריבוא אלים נאספו על גדר נהר השלווה השמימי, וביקשו מאל המחשבות הכוללות לעוץ להם עצה: איך יוציאו את אמאטראסו מן המערה ויחזירו את האור לעולם?

והאלים עשו כעצתו. תחילה אספו את כל ציפורי השיר  של טוקויו, ארץ הנעורים הנצחיים, שישירו שם זו לזו משיריהן. אחר-כך כרו ברזל מהרי המתכת השמימיים, ושלו סלעים מקרקעיתו של נהר השלווה השמימי. הם קראו לנפח השמימי שיתקין להם מראה עגולה, ועל אם-אבני-החן ציוו לשזור ענק ובו חמש מאות אבני-חן מעוגלות. שני אלים ביתרו כתף של צבי כדי להעלותה קורבן, וכמה אלים אחרים הושיטו קליפה של עץ דובדבן לידעונים. לבסוף שלחו להביא מהר רחוק את עץ הסאקאקי הקדוש בעל חמש מאות הענפים. על ענפיו תלו את ענק חמש מאות אבני-החן, את המראה הקדושה, יריעה של בד קדוש, והגישו את כל אלה מנחה לאלה.

באה אלת השמחה אמה-נו-אוזומה-נו-מיקוטו, הפכה גיגית עץ על פיה, ורקדה עליה ריקוד קדוש. הריקוד הלך וסער, עד שהרוח נכנס בה. חשפה אוזומה את שדיה ומשכה בפטמותיה, הסירה מעליה את חצאיתה וגילתה לכל את ערוותה. המישור השמימי נע וזע וכל האלים פרצו בצחוק דגול. הרעש הדגול חדר אל המערה, והגיע לאוזניה של אמאטראסו. אלת השמש הסיטה מעט את הסלע מעל פי המערה, פתחה חריץ קטן, ושאלה:
"חשבתי שאחרי פרישתי אל המערה ייפול חושך גמור על המישור השמימי ועל מישורי הקנים – ואילו עכשיו אני רואה  שאמה-נו-אוזומה-נו-מיקוטו מחוללת לה בעליזות, וכל האלים צוחקים בקול גדול. מנין השמחה הזאת?"
עמתה לה אוזומה: "אנו שמחים כי הופיע אל חדש, והוא זוהר ממך."

אמאטראסו הרחיבה את החריץ על-מנת להיטיב ולראות את האל החדש, ואור גדול בקע מתוך המערה והציף את העולם.

האלים המתינו לרגע הזה, וכיוונו את המראה הגדולה אל מול פניה של האלה, ברומזם לה שזהו האל החדש. אאמאטראסו הביטה בבואתה ונבהלה. היא הסירה את הסלע מעל פי המערה, והוציאה את ראשה. מייד תפס אותה אחד האלים ומשך אותה החוצה. שאר האלים מיהרו וחסמו את פי המערה, והאור חזר אל המישורים השמימיים ואל ארץ מישורי הקנים האמצעית שעל פני האדמה.

יעקב רז (2000), המיתולוגיה היפנית, הוצאת מפה, ע': 17-16.

5:37. השמש נעלם מהעין. סופית. השמש הותיר שובל אדום. הלך להאיר עולמות אחרים. עוד מעט והוא זורח ביפן. רק שמים סמוקים נותרו.ובאופק הדרומי התעוררו האורות הכחולים-סגלגלים, הרגועים, והמזח של המרינה הביע נוכחות מהוססת שהצטמצמה לקו של נקודות מוארות בלב החשיכה. המשכתי לקרוא. לנסות ולהבין את יפן. אם בכלל היא ניתנת להבנה. עוד מעט ואנו שם. תרבות אחרת. גיאוגרפיה אחרת.

 

ומחשבות התרוצצו בראשי. רשימה חדשה החלה להיבנות לאיטה. לא זאת שאתם קוראים כעת. אחרת. עתידית. על גלובליזציה ועולמו של מיילו. כן, מיילו של ג'וזף הלר. מלכוד 22. אותו מיילו הפורס את רשת המזון שלו בשמי אירופה כשעל פני השטח מתרחשת מלחמה. מלחמה לחוד – כלכלה לחוד. אינטרסים משותפים חובקי עולם. ומה יהיה עם האתר? אחר-הצהרים אי-אפשר היה להיכנס למנגנון הכנת הרשימות. כנראה שהמנגנון קרס. לא נורא. הטיוטה תחכה. לאתר רשימות דווקא כן. ואפשר לעשות סיבוב במה שכתבו אחרים. האם הקריסה זמנית? האם יתוקן? מתי יתוקן? ולאן מהגרים? והאם מהגרים כקבוצה, שיש לה נפח ומשקל, או כל אחד נעזב לנפשו? לי אין תשובות.

 

 

הזמנתי קפה הפוך. גדול. וגם הרבה שקט. לרשום את רשימותיי. נושאי עבודה. ואחרים. ותותי – כך למדתי לאחר מכן מדף החשבון שהוגש לפירעון – חייכה, הדליקה הנר, והלכה לדרכה. היא עוד תשוב עם הקפה… ובין שפת הים וחזית המסעדה, ברחבת החול, הכורכר והמים המוכספים, עמד פועל שעורו כהה. צעיר דק גזרה. ליקט מהרחבה מה שנראה כאשפה, ניקה את פח הזבל, אסף את תוכנו לשקית, והלך. וחזר. והחל לאסוף – מה שנראה לי כאבנים – לתוך שקית שחורה. ופרס לו שקית נוספת וגם לתוכה ערם אבנים. וכך הלאה. הצטברו למעלה מעשר שקיות שחורות, המלאות באבנים. ועוד זר הצטרף למלאכת האיסוף. ותהיתי – האומנם מהגרי העבודה, המכונים בשפתנו "עובדים זרים" (מדוע? כי הם "זרים" לנו?), באמת תופסים מקום עבודה של ישראלים? ובכלל מי רוצה לנקות חוף ים? מקסימום ללכלך. בקבוקים, בדלי סיגריות, עטיפות ממתקים… מי בכלל חפץ לעשות את העבודות שמהן מתפרנסים הזרים? ונזכרתי שיום לפני כן, אצל "לונדון וקירשנבאום" בערוץ 10, הציג שלומי אלדר כתבה על מצוקת הפרנסה ברצועת עזה. והראה, באותה הכתבה, אנשים המנפים את החול בשביל למצוא אבנים שיהפכו לסוג של חצץ. ותרים אחר כל אבן משרידי היישובים הישראלים שפונו מהרצועה ונהרסו. אין חצץ בעזה. ויש גם שם "גידול טבעי". ורוצים לבנות. איכשהו הישראלים והמצרים משתפים פעולה. "שלום קר" כבר אמרנו? בינתיים שקט יחסי. למעשה כמעט בכול יום יש אירוע אחד או שניים – אך הוא אינו מטפס לכותרות. לא צובר רייטינג. השקט הוא זמני. הר הגעש מבעבע. ושומעים ורואים את הקולות. בעיקר את אלו שמתחת לפני הקרקע. כשיתפרץ – מקווה אני שנדע להתמודד עם הלבה שתזרום. ושני השחורים לקחו את השקיות, אחת אחר השנייה, ונעלמו בחשכה. איך השקיות השחורות ובהן אבני כורכר שנאספו משפת הים מתקשרות למחסור בחצץ בעזה? ולאן הלכו האבנים? הנה לכם נושא למחקר – מה עשינו לעובדים הזרים ומה הם עשו לנו. ונזכרתי שב"סרט" הזה כבר הייתי כאשר חקרתי את הנעשה בשכונת שפירא. אולי הגיעה השעה לשוב לשכונה ולראות מה השתנה בה בעשור האחרון?

 

ופתאום הסתבר לי שנולדה רשימה. כמעט בלא כוונה. ורשימות אחרות החלו לרטון. איך זו נדחקה לראש הטור. והרשימות הפולניות היו בראש הטוענות – זה ממש לא מנומס. והייתי צריך להרגיע את הוותיקות שטרם פורסמו. עמלתי על כך לא מעט. אז זהו זה. שתמיד תהיו מצוידים ב: מצלמה, ספר, נייר ועט. או עפרון. מי יודע – אולי יעשה בהם שימוש? שבתי לביתי. 88 FM . לא מכיר תחנה אחרת. ברדיו התנגן ערב עירוני עם גדי ליבנה.

 

צילומים: משה הרפז

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: