הצגת הקולנוע האחרונה – מסה קצרה על ניו-אורבניזם

 
כתבה בעיתון, שנפרשה על כחצי עמוד, זה לא מזמן, משכה את תשומת לבי (נירית אנדרמן, 15.2.2010, "הרחק מהמון הסואן", הארץ, גלריה, עמוד 5). הכותרת עסקה בסגירת קולנוע "דיזנגוף". ככול שאני יודע לא ממש בית-קולנוע מיתולוגי. אבל אולי אני טועה. "פריז" ו-"תמר" היו בתי-קולנוע מיתולוגיים. נשים בצד, לרגע, את מה שהוצג באחד מהם… גוף הכתבה עסק בשינויים בהרגלי הצפייה, התנוונותם והיעלמותם של בתי-קולנוע שכונתיים ומעבר מהם למגה-קולנוע שמחוץ לעיר, לאתר ובו אוסף בלתי נדלה של אולמות ופינות שעשועים נוספות, למתחמי-סרטים, או להבדיל, רביצה בכורסה הביתית מול מסכי הפלסמה "הישנים" ומחליפיהם – מסכי ה-HD. עוד נגיע לכך, שלא רק בטלוויזיה אלא גם בהצגת קולנוע, יופסק הסרט, בתדירות גבוהה, לטובת פרסומות. הכוח המניע של הכלכלה המודרנית. חכו קמעה – זה בדרך… פעם עמד בראש הארגון מהנדס. כי היה צריך לייצר. ושם היו הבעיות. היום – כולם יודעים לייצר.  הבעיה היא כיצד למכור. ובראש הפירמידה התעשייתית התיישבו המשווקים.
 
אין ספק – בעניין זה של בית הקולנוע המקומי, חסל סדר יום שכונתי. לא עוד ספונטניות בנעלי בית אלא צריך להתניע ולנסוע. כן, אפשר גם לנהוג בנעלי בית… אבל תסכימו איתי שזה לא זה. לכאורה – אפשרויות הבחירה גדולות יותר. אבל זו אשליה. כי האדם נעול מראש על הבחירה. פותח את המרשתת – רואה היכן מוצג הסרט המבוקש – ונוסע. ותמיד אזכור כשביקרנו לראשונה בלונדון, לקחו אותנו המארחים, יהודית ומולי, בנעלי בית, ברגל, לבית הקולנוע השכונתי, מספר מטרים מביתם. אודיאון. בהמסטד. והנה התבשרנו שאת קולנוע "דיזנגוף" סוגרים. והדעות חלוקות: טוב או רע או אין ברירה. על-פניו נראה שעידן בתי-קולנוע השכונתיים נעלם לבלי שוב. רוח הזמן נושב לכיוון אחר. ומי שרוצה לראות כמה היו כאלה בתל-אביב – שילחץ כאן.
 
אבל בתי הקולנוע שעוברים מהשכונה ומתקבצים יחדיו, מחוץ לעיר, ובחברותא של ייצוגים של רשתות עסקים מסחריים, הם רק חלק מתהליך הבניה מחדש של סגנונות החיים. דפוסי החיים העירוניים משתנים, לאיטם, בהדרגה, לא בבת-אחת, וכמעט בחשאי. מעבר מ"מקום" (Place) ל"אי-מקום" (Placelessness). ראו ספרו של הארכיטקט הקנדי, אדוארד רלף (Relph, 1976). ומהו אותו "מקום" שהאדריכלים, הגיאוגרפים והמתכננים מרבים להגותו, לציינו, להתווכח על איכויותיו ולנסות לתכננו? מהי "רוחו של מקום", אותה "Genius Loci" (ראו אצל Norbert-Schulz)?
 
"מקום" בהגדרתו הלשונית הוא: (1)  שטח או נפח מסוים שכל גוף תופס או שהוא יכול לתפוס  (2) יישוב, שטח כפרי או עירוני, למושב בני-אדם  (אברהם אבן-שושן, המילון החדש). "מקום" דן בסובייקטיביות. למושג "מקום" ישנה משמעות נוספת המקנה לו ערכים. הוא בוחן את מערכת היחסים שלנו, בני-האדם, עם הסובב אותנו במיקום מסוים. הוא חושף ממדים נוספים ביחסים הללו. וזאת, כמובן, במידה ונוצרה מערכת של יחסים. מתן שם הוא לדוגמה תחילתה של יצירת מערכת שכזאת. ה"מקום" מבטא תחושה סובייקטיבית ואינטימית שנוצרה בין האדם וסביבתו. אבל אולי אי-אפשר בכלל להגדיר "מקום" בשל ממד הסובייקטיביות. המשורר, לעומת אלה העוסקים בתכנון, משוחרר מכבלים:
 

מקום שאליו אנו שייכים,
זה המקום שהיינו בו מאז שנולדנו ואולי לפני כן
ואשר בו נהיה כל עוד נהיה.
הוא אינו שיך לנו.
ברצותו הוא כאן,
ברצותו הוא נוטש אותנו,
שט ומרחף עם הרוח והפכפך כמותה,
מקום המאוש ומרשרש ורוגש
המחדיר בנו את התשוקה למרחקים.
מקו שממנו ואליו מפליגות הספינות
ובו וכנגדו חותרים המשוטים.
לא ידענו בו הרבה טובה
ועוד פחות נחת.
אבל טובה הידיעה הרעה
וברוכה השכחה הטובה
לכאן באנו ומכאן נלך
ולא נלך עוד.
יהיה אשר יהיה
נהיה אשר נהיה
כאשר נהיה
אתו ובלעדיו
עד תם, עד פנות היום,
עד תם היום האחרון.
זהו אפוא, מקומי
זה שבו אני כותב, שכתבתי, שאכתוב
שארעב בלילות קסומים, שאצפה בעננים
מבלי לדעת את סוד קסם הנגינה,
סוד הציפיה למה שהיה ולא היה.
כאן אני.
ואתמול הפליגה הספינה בים שצבעו צבע היין
בשחר ורד-אצבעות והייתי נואש
והיום עוד יום ועכשיו לילו.
והשעה מאחרת והיא מאחרת כדרכה
והרדיו מנגן ועוזר לשכוח
ועכשיו חשכה ומחר יהפוך למחרתים
ואביב יהיה לקיץ
בגלגול העונות הגדול בתהפוכות הזמנים
מעל ומתחת לקרקע
וגם משם אקרא ואולי אקרא
ואולי אף אבכה סוף-סוף.

נתן זך (2009), "מקום", בתוך: כל השירים, כרך ג', הוצאת הקיבוץ המאוחד, ע' 454-453.

(והמהדרין יפנו לעמוד 455 ושם ימצאו, ויקראו, את שכתב האיש על שירו זה)

ניו-אורבניזם. חידוש עירוני. פתאום "נזכרו" בעבר. בעצם זה חזרה לאולד-אורבניזם. טרנד נוכחי (נעים) להיזכר בספרה של ג'ין ג'ייקובס משנת 1961: "מותן וחייהן של הערים האמריקניות הגדולות". תכנון קומפקטי של מרחב אורבאני הממקם שימושי קרקע שונים – מגורים, מסחר, תעסוקה, תרבות – במרחק סביר של הליכה זה מזה. החזרה (משאלת לב?) לעיר "הישנה והטובה" (אגב: מי קבע שהייתה "טובה"), עם רחוב בקנה מידה אנושי, וללא הקניונים ומרכזי הקניות המפלצתיים. והללו? ראית אחד – ראית הכול. רשתות של מכירה. ללא ייחוד וללא אישיות. תעתיקים משוכפלים. הכול "דיסנילנד". במובן ה"רע" של משמעות המילה. יש הגורסים שבמלון "וונציה" בלאס-וגאס מבקרים יותר אנשים מאשר בוונציה האמיתית. בהחלט יש מה ללמוד מלאס-וגאס. המציאות משתנת. הנה לכם סימולציה של המציאות במיטבה. 
 

ממרחק של שלושים קילומטרים סביב, החצים מנתבים אתכם לעבר מרכזי מיון גדולים אלה שהם ההיפר-שווקים, לעבר ההיפר-מרחב של הסחורה, שמבחינות רבות מעובדת בו חברתיות חדשה. יש להתבונן ולראות כיצד הוא ממרכז ומחלק מחדש אזור שלם ואוכלוסייה שלמה, כיצד הוא מרכז ומארגן באורח רציונלי את שעות הפעילות, המסלולים, הפרקטיקות – יוצר תנועה אדירה של הלוך-ושוב הדומה לגמרי לזו של יוממי הפרברים, הנבלעים בשעות קבועות במקום עבודתם ונפלטים ממנו.

באופן עמוק, מדובר כאן בסוג אחר של עבודה – עבודת תרבות, עימות, מבחן, קוד ופסק-דין חברתי: האנשים באים לכאן למצוא ולבחור חפצים-תשובות לכל השאלות שהם מסוגלים לשאול את עצמם; או מוטב אולי לומר שהם עצמם באים כתשובה לשאלה הפונקציונלית והמכוונת שמהווים החפצים. החפצים כבר אינם סחורות; הם כבר אפילו לא סימנים שמפענחים אותם ומנכסים את במובן והמסר שלהם, אלו הם טסטים, הם החוקרים אותנו, ואנחנו מצווים להשיב להם, והתשובה כלולה בשאלה. כך מתפקדים כפי הנראה כל המסרים של התקשורת: לא מידע ולא תקשורת, אלא משאל עם, טסט נצחי, תשובה מעגלית, אימות של הקוד.
[...]
ההיפר-שוק הוא בלתי נפרד מהאוטוסטרדות המקיפות ומזינות אותו,  מחניונים הבנויים שכבות של מכוניות, ממסוף המחשב – רחוק עוד יותר, במעגלים קונצנטריים – מהעיר כולה כמסך פונקציונלי טוטלי של פעילויות. ההיפר שוק דומה למפעל גדול להרכבת חלקים, רק בהבדל זה, שבמקום להיות קשורים לסרט נע באמצעות אילוץ רציונלי מתמיד, עושים הסוכנים (או המטופלים), ניידים ומבוזרים, רושם כעוברים מנקודה לנקודה בסרט בהתאם למעגלים מקרייים. שעות הפעילות, הבחירה, הקנייה, מקריים גם הם, להבדיל מהפעולות שקשורות לעבודה. ואף על פי כן, מדובר בסקט נע, במשמעות מתוכנתת, שהאיסורים שלה נמחקים מאחורי מעטה של סובלנות, נוחות והיפר-ממשות. מעבר למפעל ולמוסדות המסורתיים של ההון, ההיפר-שוק הוא כבר בדגם של כל צורה עתידית של חברות מפוקח: טוטליזציה-מחדש במסגרת מרחב-זמן הומוגני של כל הפונקציות הפזורות של הגוף ושל החיים החברתיים (עבודה, פנאי, מזון, היגיינה, תעבורה, תקשורת, תרבות).

ז'אן בודריאר (2007), סימולקרות וסימולציה, הקיבוץ המאוחד, ע' 75 – 76 (כתב נטוי – במקור).

רבות דובר ונכתב בסוגיה מהי עיר אידיאלית והיכן מיקומו של האדם בכרך הגדול. אחת התשובות הייתה שהמיקום הרצוי של האדם הוא בטווח הליכה קצר מהרצוי. בנקודה כזו שתוך עשר דקות, בהליכה, יגיע האדם למחוזות חפצו: עבודה, לימודים, פנאי, קניות, תרבות. ראו לדוגמה פרויקט של האדריכל האמריקני סטיבן הול שבוצע בבייג'ין. "בן-כלאיים מחובר" (נועם דביר, 2.3.2010, "הרחובות ממריאים לאט", הארץ, גלריה, עמוד 2-1).  פרויקט שבוצע בשיטת פינוי-בינוי והפעם של אזור תעשייה שהפך לשכונה או אם תרצו לרובע המאכלס בצוותא מגורים, משרדים, מלונאות, מסחר, מסעדות, בית-ספר ובית-קולנוע. שישה מגדלים המחוברים זה לזה במעברים עיליים. זהו הגימיק בפרויקט. ובמעברים הללו – מתרחשת פעילות. בתי קפה, מקומות מפגש ואפילו בריכת שחיה.

נחזור למחוזותינו. התופעה של סגירת בתי קולנוע מקומיים, כדוגמה במאמרנו, בודאי שאינה תורמת לאידיאליזציה של העיר. וכבר היו שחשבו על פתרון. והציעו פתרון אוטופי: "עיר גנים" של אבנעזר הווארד שביקש לסנתז בין צרכי העיר מחד-גיסא לבין שמירה על איכויות הכפר מאידך-גיסא, או "העיר הטכנולוגית" של לה-קורבוזייה. אך הפתרונות האוטופיים לא מביאים בחשבון את התהליכים ואת הקושי שבמימושם. ההומניסטיים יטענו שהטכנולוגיה הביאה להרס הרקמה האנושית והחברתית. הסטרוקטורליסטיים יטענו שהעיר היא תוצר של המבנה החברתי. ולפיכך קיבלנו את אשר קיבלנו.

 

אני מחזיק בידי ספר. לדעתי חשוב. אמנם המאמר הפותח הוא בן 100 שנה, אבל הספר עדיין חשוב: אורבניזם. כלומר – לקח לנו שנים רבות עד שהוחלט לתרגמו. ובחרתי להקליד ולצטט, עבורכם, רק את שנכתב על-גב כריכתו האחורית, וזו כמובן, תמצית מצומצמת, מרוכזת ומזוקקת של הספר:

 

החוויה האורבנית היא ללא ספק החוויה האנושית המעצבת של המאה ה-20. היא הפכה זה מכבר למעין טבע ראשון אצל האדם המערבי בן זמננו. באסופת המאמרים הנוכחית מוצעת תמונה מייצגת של הסוציולוגיה האורבנית בראשית המאה ה-20 ולאחריה. הקריאה בטקסטים הקלאסיים הללו – שהפכו במרוצת השנים למחקרי יסוד של המחשבה על העיר המודרנית – חושפות את דרכי ההתבוננות במרחב האורבני ובאישיות הייחודית המתגבשת במסגרתו ואת דרכי החקירה של התבוננות זו.

במאמרו החלוצי, "העיר הגדולה וחיי הנפש" (1903) תוהה גיאורג זימל כיצד מסגלת את עצמה אישיותו של היחיד לכוחות החיצוניים הפועלים עליה. בעיר הגדולה. זימל מגגיש שמאבקו של האדם לקיום פיזי הופך למאבק להישרדות פסיכולוגית. הסביבה העירונית התובענית לעולם אינה מניחה לאדם היושב בה – היא דוחקת בו, מגבירה את גירויו העצבי ותוקפת את חושיו ברצף בלתי פוסק של הבחנות חטופות ושל התרשמויות אקראיות.

במאמרו של רוברט פארק, אחד החוקרים המרכזיים של אסכולת שיקגו, "העיר: הצעות לחקירת ההתנהגות האנושית בסביבה אורבנית" (1925), יש ניסיון להבין את העיקרון ההתנהגותי של האדם האורבני כפי שהציע זימל, באמצעות אופיו ודרכי פעולתו של המנגנון העירוני. פארק הניח את קיומן של דינמיקה פנימית ושל חוקיות שיטתית הפועלות במסגרת העירונית, היוצרות קבוצות אוכלוזייה טיפוסיות ומוסדות חברתיים הכוללות הקשרים תרבותיים ומנטליים. 

בחיבור החותם את הספר, "אורבניות כאורח חיים (1938), העמיד לואיס וירת, אף הוא דמות מרכזית של אסכולת שיקגו, תיאור שיטתי של כמה מן המאפיינים המרכזיים של העיר הגדולה. וירת מאפיין את העיר באמצעות שלושה היבטים מרכזיים: גודל האוכלוסייה, דחיסות והטרוגניות חברתית. אצל וירת מתקיימות הרחבה מושגית ותפיסה כוללת של מה שהוא מכנה "אורבניות", כלומר היבטים חברתיים ותרבותיים עירוניים, כגון הפרדה מרחבית, מגעים חברתיים משניים והטרוגניות חברתית, המשתקפים בעמדות, במבנים אישיותיים ובדרך חיים.

גיאורג זימל, רוברט פארק, לואיס וירת (2004),  אורבניזם – הסוציולוגיה של העיר המודרנית, רסלינג.

והערים עצמן – נראה שהן מתפתחות כמערכות בארגון עצמי. בשנים האחרונות התפתח ערוץ נוסף בגיאוגרפיה המציג מרחב כמערכת בארגון עצמי.  ארגון עצמי הוא תכונה שהתגלתה בחקר מערכות מורכבות ופתוחות.  הרעיון שפותח תחילה במדעי הטבע יושם לאחר מכן לתיאוריות חברתיות.  עקרון הארגון העצמי מניח שאי-שיווי משקל עשוי להוות מקור להיווצרותו של סדר מרחבי. בתקופה של אי-יציבות מתחרים ביניהם מספר מצבי סדר על שליטה בתנועת המערכת וכאשר זוכה אחד מהם אזי הוא כופה עצמו על המערכת ומשעבדה לתנועתו.  ניתן לתאר את תהליך הארגון העצמי בצורה של שינויים: המערכת נעה ממצב יציב אחד לאחר. בתקופת הזמן הראשונה נעה המערכת באופן יציב הנשלט על-ידי פרמטר סדר מסוים.  לאחר פרק זמן נקלעת המערכת לקשיים, מצב של אי-יציבות, שבו נאבקים כמה מצבי סדר אפשריים (כוחות) עד אשר המערכת עוברת למצב יציב חדש וחוזר חלילה.
 
זהו-זה. סיימתי את המסה הקצרה. אני חש שהיא סגורה ומהודקת. אתם רואים מה יכולה כתבה ל"עולל". את הצורך להתייחס, להגיב. וזה בסדר גמור.  ורבותי – אין לכך פתרון בית-ספר. ואין קביעה מה "טוב" ומהו "רע". וגם אין כאן נוסטלגיה. אין התרפקות על העבר. אין ספק שהוא לא ישוב. השאלה היא – לאן אנחנו הולכים ולאן העיר הולכת. 

פרסם תגובה או השאר עקבות: טראקבק.

תגובות

  • אורי  On 3 במרץ 2010 at 10:29 AM

    אני לא מבין בכלל בערים ומרחבים, אבל מקווה שאני מבין משהו באנשים וקולנוע. אני לא מאמין שעידן בתי הקולנוע השכונתיים חלף. בעיני זה רק עניין של זמן וגם התפתחות טכנולוגית שיוזילו מאוד את העלויות של מי שמפעיל בית קולנוע וירחיבו את מבחר אפשרויות ההקרנה שלו כדי ששוב יהיו קולנועיים שכונתיים, אולי לא בכל עיר, אבל בוודאי בתל-אביב.

  • שרון רז  On 3 במרץ 2010 at 3:42 PM

    מעניין מאוד, בהחלט סוגיות מעוררות מחשבה, נתפשתי במיוחד לשיר של נתן זך ולקטע על האידיליה של ללכת מקסימום 10 דקות לכל דבר שאדם צריך בחייו, אין ספק שאם זה היה כך איכות החיים היתה עולה לאין שיעור מכל הבחינות

טרקבאקים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 25 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: