חץ שחור – היום לפני 55 שנה

  

 

 

  

סעו לדרום. תבקרו בשדרות. הפסקה קצרה. תדלוק בכוס קפה ומשהו בצד. תמשיכו דרומה. כביש 232. קיבוץ מפלסים לשמאלכם. בעיקול הכביש הבא תראו שלט, לימינכם, באותיות לבנות על רקע חום – אנדרטת חץ שחור. סעו לשם. אנחנו נסענו. אם יוותר לכם זמן – תעלו גם אל המצפור על-שם אל"מ נביה מרעי הסמוך. אתר הנצחה לעוד אירוע טרגי.
 
את המכונית מותירים במגרש החנייה. ופוסעים לעבר האנדרטה. דגל המדינה ונס הצנחנים המתינו לי בכניסה. מתוך הכתוב על השלט אני קורא: "את אתר "חץ שחור" הקימה עמותת "חץ שחור" שהוקמה על-ידי חבורת לוחמי הצנחנים ששמה לה מטרה להקים אתר מורשת וזיכרון לחברים שנפלו בקרב ולספר את גבורתם של הלוחמים בפעולות התגמול". האנדרטה דומה לעץ המשוטח על הקרקע. בתחילה – הגזע. מי בנה ולמה. ולאחר מכן אתה מתקדם במשעול המרוצף, כאשר מימין ומשמאל צומחים ענפים – פעולות התגמול. אתה פונה, מתקרב, קורא. וחוזר לבד המרכזי. ולבסוף אתה מגיע לחץ. לחץ השחור. וקורא. ואז מרים את הראש, כי אתה טיפסת לצמרת העץ. ומביט. והנוף נשקף. מקצה החץ אל האופק. שדות מעובדים. דרך פטרולים. גדר שדות מעובדים. מבנים. פאתי עזה.

 
מלחמת הקוממיות הגיעה לקיצה בסדרה של "הסכמי שביתת הנשק". שימו לב – אלה אינם קווים של גבול מוסכם בין מדינות. אלא קווים של הקפאת מצב מלחמה. צילום מצב של הישגי הלוחמים. גם הקו הירוק הוא כזה. כינויו  "הירוק"– בשל צבע העיפרון שבו הוא הותווה ושורטט על המפות. העולם אז די כעס על חריגה מ"גבולות החלוקה". היום כועס העולם על חריגה מגבולות שביתת הנשק… לך ותבין את העולם…
 
אנו נתמקד ברשימה זו בנעשה אל מול רצועת עזה. היום קוראים לכך "עוטף עזה". תרתי משמע. ב-24 בפברואר 1949 נחתם ההסכם עם מצרים. הוא נחתם בבית קטן ולבן שרק קירותיו נותרו וגגו לא שרד את השנים. שלט קטן מציין את תפקידו ההיסטורי. בהמשך, התקיימו בבית זה, במשך מספר שניםם ועד ל"מבצע קדש"="מלחמת סינ"י, ישיבות וועדת שביתת הנשק המשותפת. לנו ולמצרים. ובתווך – האו"ם. ד"ר ראלף באנץ' וחבריו. כל צד העלה תלונות, טענות ומענות. סיפקנו עבודה לאו"ם. והיה, ברוך השם, מה להעלות. המלחמה הרשמית הסתיימה. החלה המלחמה הבלתי-רשמית.
 
הבריחה ההמונית (יש מי שיאמרו הגירוש. אחרים יקראו לכך נכבה) של ערביי ארץ-ישראל, להלן "פלסטינים" או "פליטים", הותירה בתים ורכוש, שדות מעובדים, בוסתנים מניבים, קרובי משפחה. או אז החלה מה שאנו מכנים "ההסתננות". חלפו עשרות שנים. ביטויים שנשכחו עולים וצפים מנבכי הזיכרון הלאומי. הקולקטיבי. גם היום קיימים מסתננים. והפעם אלה הפליטים מסודן או מארצות אפריקניות אחרות. למסתננים החדשים יש שם כללי –  "סודנים". כבר בקיץ 1948 חצו אלפי פליטים את קווי הפוגת האש במטרה להשיב לעצמם חלק מהרכוש ומהיבול. קוויקר מדווח בינואר 1949מרצועת עזה:
 

האנשים שיש להם שדות בשטח ההפקר… חרשו אותם כלאחר יאוש… ממש עד הקווים של היהודים, ככל שרק יכלו… בעשותם זאת הם קראו תיגר על מאמציהם הנחושים של היהודים… להניח את השטחים הללו פנויים… היהודים, מכוח מדיניותם זו, ירו והרגו גברים, נשים, פרות, כבשים, גמלים, חמורים וכו'. […] בנסיעה צפונה מהכפר הקטן ג'באליה… ניגלו לעיני שתי שיירות של אנשים, אלה הולכים לעבר בתיהם הקודמים [בישראל] ואלה חוזרים למערותיהם, לבקתותיהם או לאוהליהם העלובים בעזה ומדרום לה. שלהם קוראים הפליטים בית מאז ברחו [מכפריהם] אשתקד… שיירות גמלים, כל אחת מנתה עד עשרים גמל, נעו וציירו תשובה משובבת ומדכאת כאחד, כדרכם של גמלים מאז ומעולם. הם היטלטלו אנה ואנה, נושאים מטעני תפוזים וירקות טריים, דרך השדות הירוקים, מנוקדי הפרגים. נשים, סודריהן-רעלותיהן מתנפנפים מעבר לכתפיהן, צעדו בהן, נושאות על ראשיהן צרורות חציר ירוק או ענפים וזרדים. מציאותם של מוקשים נתנה אותותיה בפגרי גמלים, חמורים ובקר לאורך דרך המלך, אבל הדבר לא הניא את הפליטים ממסעותיהם הלוך ושוב.. בתי החולים בעזה מאשפזים מדי יום את מי שפוקדים את הדרכים והשדות הללו.   בני מוריס (1997), מלחמות הגבול של ישראל 1949 – 1956: ההסתננות הערבית, פעולות התגמול והספירה לאחור למבצע קדש, עם עובד, ע': 47-46

הגבול עם רצועת עזה ועם ירדן היו היעדים העיקריים להסתננות הפליטים. להסתננות היו מניעים רבים ומגוונים: השבת רכוש ויבול, חציית גבול לעיבוד ומרעה, איסוף מודיעין, ביקור קרובים, התיישבות מחדש בישראל, גניבה ושוד מיהודים, מעבר מרצועת עזה לגדה המערבית (ולהיפך), הברחות. המטרה החמורה מכול – פעילות טרור. ההסתננות, מרצועת עזה, מירדן ואף מלבנון, הסבה למדינה הצעירה נזקים כלכליים כבדים וגבתה קרבנות אדם. נזק חומרי של מיליוני לירות ומחיר של עשרות הרוגים בשנה. מתום מלחמת הקוממיות ועד ליציאה למבצע "קדש" (מבצע סיני ב-1956), נהרגו יותר מ-500 מתושבי מדינת ישראל ונפצעו מעל ל-1,000 אזרחים וחיילים. תושבי יישובי הספר חשו עצמם מאוימים תדיר. היישובים גודרו. השמירה תוגברה. הוקם משמר הגבול. אך ללא הואיל.
 
לא היו הרבה ברירות. המדינה עברה ממגננה להתקפה. קראו לכך "פעולות התגמול". גם בימים אלה אין אנו יוזמים אלא "מגיבים". הוקמה יחידה 101 שלימים נבלעה בחטיבת הצנחנים. וכך אמר, ב- 1950, מפקד פיקוד הדרום דאז, האלוף משה דיין:
 

[פעולות התגמול הן] השיטה היחידה שהוכיחה את עצמה כיעילה, לא כמוצדקת ומוסרית, אלא כיעילה. כאשר ערבים מניחים מוקשים אלנו, אם אנחנו מנסים לחפש את אותו הערבי [שהניח מוקש], הרי אין לזה ערך. אך אם מרגיזים [כלומר מטרידים]  את הכפר הקרוב על הנשים והטף והזקנים, הרי מתעורר הציבור שם נגד פריצת הגבולות ועל-ידי זה מתעוררת גם הממשלה המצרית והעבר-ירדנית למנוע מקרים כאלה, כי הפרסטיז'ה שלה מתעוררת [צ"ל מתערערת] על-ידי כך, שהנה, היהודים פתחו באש היות והם אינם מוכנים להיכנס במלחמה. שיטת העונשים הקולקטיבית הוכיחה לפי שעה את עצמה ביעילה. אין שיטות אחרות יעילות.   בני מוריס (1997), מלחמות הגבול של ישראל 1949 – 1956: ההסתננות הערבית, פעולות התגמול והספירה לאחור למבצע קדש, עם עובד, ע' 203.

שש שנים מאוחר יותר, אותו דיין, שלימים הפך לרמטכ"ל הרביעי, נשא דברי הספד לרועי רוטברג ב-30 אפריל 1956. נאום ההספד הינו ללא ספק אחד הנאומים המכוננים שנואמו במדינתנו ודומני שהמילים תקפות גם כיום:
 

אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סינוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על רוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה עלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם. לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, בכדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי קובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר-תיל ומקלע, לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאווי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על שאלף נדרנו כי דמנו לא יוגר לשווא ואתמול שוב נפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עיננו פן תחלש ידנו. זו גזירת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים חמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו. רועי רוטברג, הנער הבלונדיני והצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו; רועי – האור שבלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו.   אניטה שפירא (2008) (עורכת), אנו מכריזים בזאת – 60 נאומים נבחרים בתולדות ישראל, כנרת-זמורה-ביתן, ע' 80-79.

תחילת 1955הייתה קטלנית במיוחד. בסוף דצמבר 1954 התחיל בקהיר משפטם של חברי רשת הריגול/החבלה שנתפסו. החל הסיחרור של פרשת ריגול שלימים כונתה בשם "עסק הביש".ב-27 בינואר 1955 הודיעה קהיר כי משה מרזוק ושמואל עזר נידונו למוות. ב-21 בינואר תקפה יחידה מצרית מוצב של צה"ל. חייל נהרג ושניים נפצעו. ב-25 לחודש נרצח טרקטוריסט מעין השלושה וחברו נפצע. ב-23 בפברואר חדרה חוליה מצרית למתקן ביטחוני בראשון לציון וגנבה מתוכו מסמכים ומפות. באותו לילה חדרו גם למכון ללוחמה ביולוגית שבנס ציונה. משם נגנבו טלפון וחומרי מזון. ב-25 באותו החודש, בסמוך לרחובות, נרצח רוכב אופניים. לחץ הצבא על הדרג המדיני לבצע פעולת תגמול הגיע לשיאים חדשים. חשיפת פרשת "עסק הביש" הביאו להתפטרותו של פנחס לבון שהיה שר הביטחון באותה העת ולימים נלחם על טיהור שמו שהוכתם. דוד בן-גוריון שב מגלות זמנית בשדה בוקר אל עמדת שר הביטחון. המטכ"ל האקטיביסטי בירך על-כך. הלחץ שהופעל על ראש הממשלה, משה שרת, היה כבד מנשוא. הוא נכנע לבן-גוריו ולדיין. ב-28 בפברואר, לאחר שירדה החשכה, יצא לדרך מבצע "חץ שחור". אריק שרון הוביל את כוחות הצנחנים.

מבצע הפשיטה, שכינויו היה "חץ שחור", גבה מן המצרים, כפי שנתחוור לאחר מעשה, מחיר דמים שלא היה כמותו מאז מלחמת 1948 וגרם הלם עז להם – ולמעשה למזרח התיכון כולו. היעד העיקרי היה מחנה צבא מצרי קטן, מהלך קילומטר מצפון לעזה, שחנו בו שתי מחלקות רגלים. תחנת הרכבת הסמוכה ומכון שאיבת מים שבמזרחה היו יעדי מישנה. במהלך הפשיטה תפס כוח צה"ל קטן עמדות מדרום לעיר עזה, על דרך חאן-יונס – עזה בקרבת נחל עזה, כדי לחסום מעבר תגבורות. כ-120 צנחנים, רובם קצינים ונגדים, השתתפו במבצע וקיבלו הוראות לפוצץ את בנייני המחנה ואוהליו ולפגוע בחיילי אויב רק ככל שיפריעו לפעולה. הפשיטה בוצעה בליל 28 בפברואר – 1 במרס. הפושטים נתקלו בדרכם במארב מצרי של ארבעה חיילים, כשלושה קילומטרים ממזרח ליעד. בחילופי הירי הקצרים נהרגו שני מצרים ושלישי נפצע, אבל ההפתעה נסתכלה. שרון, מפקד הפעולה, החליט לדבוק במשימה. אחר-כך גרמה מפה שגויה לתוקפים להחליף את מכון השאיבה במחנה הצבא, אך לאחר קרב יריות קצר הכריעו הצנחנים את המצרים והשתלטו על המכון ועל מחנה הצבא גם יחד. כוח המשנה לא הצליח לפוצץ את תחנת הרכבת. בשלב זה החלו הצנחנים לסגת בשאתם את הרוגיהם ופצועיהם על גבי אלונקות ומיתלים מאולתרים. בדרכם חזרה הוטרדו שוב באש מצרית, שגרמה להם אבידות נוספות. דיין, שהמתין לפושטים בקיבוץ כפר עזה, היה מזועזע נוכח מספר האבידות – שמונה הרוגים ושלושה-עשר פצועים. אבידות המצרים במחנה, במכון השאיבה ובתחנת הרכבת היו ארבעה-עשר חיילים הרוגים וחמישה-עשר פצועים. נער פלסטיני בן שבע וגבר אחד נהרגו גם הם ושני אזרחים נפצעו. בינתיים בלם כוח המארב על כביש חאן-יונס – עזה, בפיקודו של דני מט, שיירת תגבורת מצרית שמנתה ארבע משאיות, הרג עשרים ושניים חיילים ופצע שלושה-עשר וחזר לישראל. צנחן אחד נפצע שם. בני מוריס (1997), מלחמות הגבול של ישראל 1949 – 1956: ההסתננות הערבית, פעולות התגמול והספירה לאחור למבצע קדש, עם עובד, ע' 355-354.

והיו עוד פעולות תגמול. לפני ואחרי. וגם בהן נהרגו חיילים. שימו לב שכתוב בגוף ראשון (רבים). אנו. חיילנו. כוחותינו. הרוגינו. היום – הוא. מי זה הוא? צה"ל. יש צד א' – הישראלים. יש צד ב' – הפלסטינים. והתקשורת באמצע. התקשורת כאילו ניטרלית. אבל היא לא באמת כך. אז תקראו בבקשה את שם המבצע, את מועד, את הרקע, את אבידותינו. ואת המילים שכתבו נתן אלתרמן, חיים גורי ומשוררים נוספים. וספר הספרים מצוטט אף הוא. וכך הגענו למבצע "קדש" שלימים נקרא "מלחמת סיני". 1956 אם מישהו שכח… והנשיא האמריקני כיפף את בן-גורין וחבורתו. תוך שלושה חודשים החזרנו עד המילימטר האחרון. וחלפו עשר שנים. ושוב מלחמה. שישה ימים שנמשכים כבר שנים רבות… בעצם, בתקופה המודרנית, אין שנה שבה לא הייתה מלחמה ו/או פיגוע ו/או ארוע "על רקע לאומני".
 

איני מקנא במקבלי ההחלטות במדינתנו. אחריות גדולה רובצת כל כתפיהם. האם ההיסטוריה חוזרת? האם מחמוד אחמדיניג'אד הינו התגלמותו החדשה של הצורר הנאצי? ומה אם החמאס? והחיזבאללה? ימים יבואו ויגידו. ורק נשאלת השאלה אם יש מספיק עורכי-דין… 

צילומים ואיורים: משה הרפז