רשמי מסע בפולין [16] – ערב לובליני עם קוסם

לובלין. פלך לובלין. קהילת קודש לובלין. העיר שבה התכנס "ועד ארבע הארצות". העיר שבה הוכרז ב- 1569האיחוד של פולין עם ליטא. מורשת תרבות עולמית. "בירת תרבותית" אירופית. האיחוד האירופי תומך. מענקים שמנים. בחרתי להתחיל בדגל ובסמל. כשתגיעו לתמונה המסוימת…

 

מקור: ויקיפדיה

 

במחשבותיו הראשונות, לפני שהחליט על השמדה טוטאלית, קבע היטלר שבחבל ארץ זה ירוכזו כל (או מירב) יהודי אירופה. אחר כך חשב על מדגסקר. ובוילה ונזה הכריע לטובת הרצח. הכמעט מושלם. איכשהו יצאנו מזה. כלומר אלה שמזלם שיחק והיו במקומות אחרים.
 
הותרנו את "ישיבת חכמי לובלין" מאחור ונסענו למלון. לאירופה. אבי מלמל משהו אודות ארמון או שמא מבצר או אולי טירה. "תראו מצד שמאל," הוא קרא. במקרה יצא והייתי מצד שמאל של האוטובוס. מהחלון אכן ניבט הארמון. אמנם היה צריך לסלק כמה עצים שהפריעו, אבל נוצר קשר עין. במלוא הדרו. צהבהב-לבנבן. בוהק תחת קרני השמש האחרונות המסכמות את היום. והיה זה יום כבד. גארוולין. קז'ימייז'-דולני. מיידאנעק. יח"ל (אף שלא ממש ראינו אותה). התחיל בקטן, עבר לסערה, וחוזר לשלווה. וגם מזג האוויר. שמש. עננים. גשמים. והנה שוב זורח השמש. ומהר מאוד, תוך שניות ספורות, נבלע הארמון בין העצים. וזווית הראיה השתנתה. ואינו. האוטובוס המשיך במסעו מספר דקות. ופנה לשמאל ולמלון. "כמה זמן עומד לרשותנו?" שאלתי. "שעה וחצי." הייתה התשובה.
 
הסתכלנו זה על זאת, ואולי להיפך. ואמרתי: "אנו יכולים לעשות זאת. הלוך וחזור. ולהגיע בזמן. לפי מה שראיתי, ועל-כך נתתי דגש, הארמון אינו מרוחק מדי." זוגתי שתחייה הנהנה בראשה להסכמה. ליתר ביטחון שאלתי את יאנוש לאומדן הזמן. "עשרים דקות ואתה שם." השיב והצביע לכיוון המדרחוב שעמדנו בתחילתו. בקו התפר שבו הופך הכביש למדרחוב. ויצאנו לדרך.
 
ורצנו. למדרחוב. ודרכו לשער העיר העתיקה. ונכנסנו אליה. חצינו רחובות הומים בבני-אדם. עד כדי כך שלעתים נאלצנו לעבור למבנה טורי ולא מקבילי. ולפלס דרך בקהל. עשרות דוכנים הציעו את מרכולתם. דוכנים אחרים היו בהתארגנות לקראת הלילה. חלפנו על-פני אירוע מוזיקלי שסביבו התקבצו ובאו מאות אנשים. שאלנו ואמרו לנו שזהו שבוע המוזיקה, והיום הוא יומו האחרון של הפסטיבל. והאזננו מספר דקות. וגם תהלוכה נקרתה בדרכנו. והגענו לשער השני. ועברנו בו והנה לפנינו הרחבה הגדולה ומעליה מתנוסס הארמון. במלוא הדרו ותפארתו. והיה זמן. להמתין שאחרוני המצטלמים, התיירים, יפנו את קדמת הארמון. את החזית. ואז הגיע תורי לסדרה של תצלומים. רק אני והצל שלי. והתחלנו לחזור. יש זמן. כעת נותר ללכת בחזרה, לעבר אירופה, בנחת ולהתבונן. לנשום את ריח החיים.
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ובעוברנו שוב בסמטאות המרוצפות של העיר העתיקה, מישהו משך בשרוולי. ולאחר מכן אחז בידי. ועצרתי. והנה יהודי. אמנם עם נמשים אך ניכר על פניו השוחקות שיהודי הוא. והכרתיו. "שלום יצחק," אמרתי. והוא הנהן בשלום ובברכה. היה זה יצחק ב-ז. ולידו היה אדם נוסף. נמוך-קומה. אי-שם במחצית חייו. ושאל יצחק: "את יאשה אתה מכיר?". והתנצלתי שאיני מצליח להיזכר. כלומר ידעתי מיהו ומה מעשיו – אך שמו נשתכח ממני. ויצחק ב-ז הזכיר לי. "הרי כתבתי על מעלליו בק"ק לובלין. אמנם ביידיש אך תרגמוהו. אפילו פעמיים." ורק אז, בשל הרמז הגס, נפל לי האסימון. וסוף-סוף נזכרתי. בעושה הנפלאות שהפך לקוסם. ותיכף ומיד פניתי ליאשה וביקשתי: "קח אותנו לטיול בעירך." ונתרצה האיש. "לכו, לכו," אמר יצחק ב-ז ונופף לשלום. ויאשה לקח אותנו לסיבוב בעירו. 

 

הערב ירד. מחוץ לעיר עוד זהרה שקיעת השמש, אבל בסימטאות הצרות בין הבתים הגבוהים כבר היה חשוך. בחנויות הדליקו נרות, פתילות, מנורות שמן. יהודים הלכו להתפלל מנחה ומעריב – בקפוטות ארוכות, מגפים גסים וזקן סבוך. בשמים נראה מולד הלבנה: ראש חודש סיוון.  אף שהשמש להטה כל היום, נשארו שאריות מן הבוץ של ערב פסח. מים מצחינים הציפו את תעלת הניקוז, בכל מקום נדף ריח של גללי סוסים, צואה של פרות, חלב טרי שזה עתה נחלב. כל ארובה העלתה עשן. בכל מטבח הבריקה אש. עקרות הבית בישלו ארוחת ערב: מרק עם כוסמת, או כוסמת עם פטריות. יאשה נפרד משמואל ופנה ללכת לביתו. העולם רעש ורגש. עיתוני ווארשה כתבו מדי יום על מלחמות, מהפכות, משברים. גירשו יהודים מן הכפרים. יהודים רבים נדדו אי-שם לאמריקה. אבל בלובלין הייתה תחושת ביטחון של יושבי קבע. היו כאן בתי כנסת עוד מלפני ימי חמלניצקי.
[…]
הוא עצם את עיניו כדי שיוכל להתרכז במחשבותיו. אבל הוא עבר רחוב אחר רחוב ולא הגיע לשום החלטה. שוב שמע את קולות העיר בלי לראותה וספג את הריחות. עגלונים צעקו, שוטים הצליפו, ילדים הרעישו. מתוך החצרות נשבו רוחות חמימות שהדיפו ריחות של זבל, תעלות ביוב, משחטות, טיגון. פועלים עקרו את מדרכות העץ, החליפו את אבני הדרך העגולות במרצפות מרובעות, הציבו פנסי גז, חפרו תעלות ביוב וטלפון. ממש קרעו את הקרביים של האדמה.
 
יצחק בשביס-זינגר (2008), הקוסם מלובלין, (תרגום – בלהה רובינשטיין), הוצאת ספריית פועלים, ע': 19-18.

נפרדנו מיאשה ושבנו למלון. הגענו בזמן. להשתכשל באמבטיה נוכל מאוחר יותר… ובערב, אחרי שהתענג על ארוחת הערבית, יצא לו הסמינר הנוסע, ואבי בראשו, להתהלך בחוצות העיר. להוריד את האוכל? זה לא הקצב. לשתות בירה? לא ולא. מקסימום ראיתי פלוני או אלמונית טועמים לודי (גלידה מקומית). ואבי המשיך בהדרכה. והצביע על מספר בתים הקשורים לזיכרוננו המשותף. העם היהודי. איכשהו מספר האנשים פחת. אולי הקור הרתיע.  ושבנו, פחות על אותו המסלול שעשינו כשעתיים קודם לכן. מהמלון – לפאתי הארמון ובחזרה. והפעם בלילה. אך את סודנו לא גילינו. אגב – רצוי בכל מקום לבקר גם ביום וגם בלילה. נוספות תובנות חדשות. בדוק. מומלץ.
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

במלון השתכנו גם התיכוניסטים. הבויאריסטים. הללו שפגשנו בהם במיידאנעק. וגם הפעם היה בכי. וזאת ילדה – שמא נערה – שנקעה את קרסולה. וחברותיה סביבה. כמו ליטל והחברות בארץ נהדרת. אנחנו  – פרשנו לישון. הרי ככלות הכול – מחר יום חדש. והוא מצפה לנו. וגם המאבטח, לאחר סיבוב נוסף של נוכחות ובדיקות הסתגר בחדרו. ושקט השתרר במסדרון…
 
לרשימות קודמות – ראו בארכיון במדור פולין. המשך בוא יבוא.

צילומים: משה הרפז (אוגוסט 2009)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עזרא שפרוט  On 15 בפברואר 2010 at 10:00 AM

    לקח לקחתי מהמאמר הזה –
    בכל מקום בו אהיה אשאף לצאת באותו מסלול
    גם ביום וגם בלילה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: