קריאת קצובות: בעד ערוצים ציבורים!!! (בצרפתית זה נשמע ונקרא יותר טוב…)

בערוץ הראשון החלו השבוע בשתי סדרות. ביום חמישי. לשתיהן שישה פרקים. לראשונה קוראים "דיוקן" וזו לה עונה חדשה. אלדד זיו בוחר, עבור כל תכנית שלושה ציירים/ות ואיתם הוא יוצא להעמיד דיוקן של אישיות "ידועה". התוצאה – שישה דיוקנאות. הראשון היה רובי ריבליו. לתכנית השנייה קוראים "מי אתה חושב שאתה?" ושישה אנשים, מעולמות תוכן שונים, נחשפים בה. הראשון היה גבי גזית. אגב התכנית דיוקן "נופלת" על המשבצת של "דיבור חדיש" בערוץ 8. הלך על אסף הראל ומירי חנוך. כך או אחרת צפיתי ברצף של השתיים החדשות ביום חמישי האחרון. ובין לבין, הופיעו על המרקע, ח"כ שלי יחימוביץ' והשחקנית יונה אליאן. כל אחת למספר שניות על-מנת למחות כנגד האיום לסגירת הערוץ הציבורי. וזה הזכיר לי דבר מה.

ונזכרתי שבהיותי בפריז הייתי עד להפגנה כנגד אותו איום סגירה של הערוצים הציבוריים. ופשפשתי בזיכרוני ודליתי ממנו את השורות הבאות.  ומעשה שהיה – כך היה. אחרי ארבע שעות מתישות, ותאמינו לנו שהן היו אינטנסיביות ולכן מתישות, שבהן ראינו אחת מתערוכות פיקאסו ועוד תצוגות מתחלפות וקבועות ב"גר-דה-אורסיי", עייפנו. צריך ללמוד מהצרפתים איך עושים שימוש מדהים בתחנת רכבת שלא היה בה עוד צורך. תחנת "משרד החוץ". גם משרד החוץ עבר למבנה מודרני המשקיף על נהר הסן. אגב, אומברטו אקו אמר כי הדרך הטובה ביותר לצפות בתערוכה היא להתבונן בתמונה אחת או שתיים מתוך כל המבחר, להקדיש לכך עד חצי שעה, וללכת לשתות כוסית. הוא התכוון כמובן לוויסקי או קוניאק. ואולי לחזור שוב על התהליך… אם שורדים את הכוסית כמובן.

והתקפלנו לכיוון שדרות סן ג'רמן דה-פרה. ובטרם הגענו לשדרות, חלפנו על-פני בית-קפה קטן. פינתי. פריזאי. כמו שצריך להיות בית-קפה בפריז. בית-הקפה הזמין אותנו, ונכנסנו. אחרי הכול לשתות קפה (בחלב) זהו מצב רוח. לא הצמא דרבן. האטמוספרה. הפאוזה. אחרי ככלות הכול – באנו לחופש (קצרצר). מה בוער? המופע של לאונרד כהן רק בשמונה בערב. ובשלב מסוים התחילו הקריאות הקצובות. ויצאנו לראות. והנה עוברת על פנינו הפגנה. והאישה, שבאחת התמונות מצולמת בגבה אל מול השלטים, הסבירה לנו (באנגלית) במה הדברים אמורים. עובדים של חברות המדיה הציבוריות יצאו בהפגנה כנגד האיום לסגירתן. זיכרו כי סרקוזי משתייך לימין. סגולן – הפסידה. ולא, אין לכך כל קשר להתאבדויות בחברות התקשורת שבהן נערך דיון ברשימות לפני מספר חודשים…

לצערי איני יכול להעביר את הקריאות. ההפגנה התנהלה מה-זה באופן תרבותי. לא להאמין. בסדר מופתי. כאילו הפננינג.ואולי כך זה היה באמת. אפילו הכלבים התנהגו למופת. המשטרה הפנתה את המפגינים לרחוב המקביל לבולוואר לא ראיתי את ה"פליקים", אבל אף רכב לא חצה ולא הופיע מנגד – סימן שאי-שם היו חסימות. מקווה אני שהצלחתי להעביר לכם את האווירה. והרי זאת הייתה המטרה. גיאוגרפיה תרבותית מדווחת ברשימות אלה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

צילומים: משה הרפז (פריז, נובמבר 2008)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  On 6 בפברואר 2010 at 9:22 AM

    כל כך הרבה נושאים חשובים בפוסט אחד קטן אבל צבעוני עד מאוד (בעיקר אדום)
    גם אני קלטתי את הפרסומת ברדיו לסדרות הדוקומנטריות שבערוץ הראשון ונורא שמחתי. גם לליבי התגנבה המחשבה שזו הדוגמא הקלאסית ללמה צריך ערוצים ציבוריים.
    ואז ראיתי את הסרט עם גבי גזית ומודה שהתאכזבתי עד מאוד. הנושא מרתק. היו שם פריימים נהדרים. גבי גזית דמות נפלאה להוביל סרט ו… לא דוקומנטרי ולא בטיח. סרט מבויים היטב. שום דבר לא השאירו שם למקרה וזה מורגש מאוד.
    חבל.

    דיבור חדיש – כמה חיכיתי שתתחיל התוכנית הזו. מאז הפרומואים שריגשו אותי עד מאוד. חיכיתי, חיכיתי… ומאז אני בוכה ובוכה.
    פלופ פלצני כזה מזמן לא נראה במקומותינו. לא תרבות ולא עניין ולא בנוי ולא כלום. בתוכנית מהסוג הזה כל עשירית השנייה צריכה להיות מחושבת, למרות שהמראה צריך לתת תחושה של מקריות ואותנטיות. אז מקריות ואותנטיות יש כאן,אבל תוכן אין.
    אין תחקיר. אין בניית תוכנית (כלומר יש אבל בלי שום הגיון פנימי או סיבה, מלבד הצורך לארח את החברים).
    וזה לא דיבור ולא חדיש. בעצם דווקא יש הרבה דיבור. על כלום. מירי חנוך מצילה קצת את המצב בגלל החינניות והאינטליגנציה וחוש ההומור אבל אסף הראל……
    בקיצור תכנית ללא סיבה שכל כולה היא לבראנז'ה שתדבר עם הבראנז'ה.
    כל כך עצוב וכל כך מרגיז כי הפספוס הזה יכול לסתום את הגולל על נסיונות אחרים לעשות תוכניות תרבות בטלוויזיה שלנו.

    ולגבי ההפגנה בפריז – מה נשאר לנו מלבד הקנאה. גם יפה שם. גם תרבותי וגם המדינה מגוייסת לשמור על התרבות (החוק הצרפתי למשל) וכשהיא מתרשלת הציבור לוקח את העניינים לידיים.
    קנאה גדולה.

  • משה הרפז  On 6 בפברואר 2010 at 10:44 AM

    א. מסכים לפלצנות של "דיבור חדיש" אסתפק בלקרוא את הטור של מירי חנוך במוסף הארץ.
    ב. נמתין בסלנות למסע עם הדמויות האחרות
    ג. אני מקדים את המאוחר, אבל לא מצאתי את ביתו של אבי, ולא את בית הכנסת, ואף יהודי, ואפילו את המצבות עקרו
    על כך עוד אספר בהמשך, בסדרה על פולין

  • אזרח.  On 6 בפברואר 2010 at 11:10 AM

    מנהלים מאבקים ציבוריים.

  • צביקה  On 7 בפברואר 2010 at 3:19 PM

    בעולמנו יש עושר של דברים. מול העושר הזה יש הרבה מתעניינים – חלקם סקרנים חלקם חקרנים ורובם לא מאלה ולא מאלה.

    אני למדתי שמה שעושה לי טוב לא בהכרח עושה טוב לאחר וההפך . אני למשל בוחר בכל מוזיאון מטרה אחת – תמונה אחת או פסל – שבה אני מתמקד. אם בדרכי אל המטרה או ממנה תופס את לבי משהו נוסף ששזפה עיני, אני בדרך כלל מוותר לעצמי ומתעכב גם ליד אותו דבר. בקיצור צדק מי שאמר שעל טעם וריח אין להתווכח.

    אני לא חושב שאני אנין טעם, אבל אין פרוש הדבר שאיני נהנה ומתענג על דברים. בגילי גם למדתי שלא כל מה "שיודעי דבר" "מבינים" אוהבים וממליצים הוא באמת טעים וערב גם לי. אין המדובר רק במה שנצרך דרך הפה – נכון הדבר גם לשאר החושים בהם נתברך האדם על ידי בוראו.

    טוב ורצוי שיהיו הרבה ערוצים שונים. ככל שירבו ימצאו רבים יותר את הערוץ הקרוב לליבם. אני זוכר את האמירות בגנות הצרפתים – אמרו שהם אנטישמיים עוכרי ישראל – והנה אני קורא שבחים על הצרפתים. היום אני נזהר מאלה שלוקחים לעצמם את הזכות לדבר על רבים או לדבר בשם הרבים. אני לא משתמש לא ב"פלצנות" ולא "עליונות . אני נזהר בכבודם של מביעי הדעה כמו שאני נזהר מלקבל דבריהם כדברי אלוהים חיים.

    "אמרו חכמים חלוק לנער על פי דרכו"

    חוץ מזה כמעט ואת העיקר שכחתי. תודה לכותב המוכשר המשתף אותנו מאהבה באהבה מחוויותיו.

  • משה הרפז  On 8 בפברואר 2010 at 11:33 AM

    הוא אשר אמרנו
    כשאתה בא ללובר ו/או למוזיאון הבריט עליך להיות ממוקד
    למומיות המצריות או לאוסף הפרפרים
    אבל כשלפיך פרושה תערוכה של פיקאסו, שהיה יוצר מבורך, בכמויות וגם באיכויות, אינך יכול לברור בפינצטה
    אתה עובר על פני התקופות של הצייר
    ומתקדם איתו ומתפתח איתו
    וזה לוקח זמן
    ולאחר מכן בטוח שצריך לשבת, להירגע, לשתות קפה ולמיין את הזיכרונות

    הנושא השני הוא הערוצים הציבוריים
    צריך לעשות כל מאמץ שלא נקבל בשם הריינטיג המקודש (ואיתו הפרסומות) זבל בקופסת ההבלים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: