רשמי מסע בפולין [14] – ארבע שעות במחנה ההשמדה מיידאנעק

 

משה קופפרמן, ציור, 1977, שמן על בד (מקור: "כל הדרך ועוד פסיעה", 2002, מוזיאון ישראל)

 

יחסי הגומלין בין החיים למוות השתנו שינוי קיצוני. היו ימים שהחיים תפסו את המקום המרכזי, כשהחיים היו העניין הראשי והעיקרי, ואילו המוות היה תופעה צדדית, משנית לחיים, סיומם של החיים. כיום המוות מולך בכל הדר מלכותו. ואילו זוהר החיים כמעט אינו נראה תחת מעטה עבה של אפר. אפילו הנוגה הקלוש הזה של החיים רפה, עלוב וחלש, דל, נטול נשימה משלו, חסר כל ניצוץ של תוכן רוחני. דומה כאילו שהנשמה עצמה, נשמת היחיד ונשמת הקהילה כאחד, גוועה ברעב ומתה, קהתה והתנוונה. נותרו רק צרכי הגוף. והוא מתקיים קיום אורגני-פיסיולוגי בלבד.
 
אברהם לוין, דברים לזכרו של יצחק מאיר וייסנברד, 31 ספטמבר 1941. בתוך: שאול פרידלנדר (2009), שנות ההשמדה 1939 – 1945: גרמניה הנאצית והיהודים, עם עובד, ע' 205.

"אני פשוט לא מצליח להבין כיצד שרדו האנשים הללו," אמר אוריה המשמש, לעיתים, כמאבטח של משלחות כאלה ואחרות לפולין. "אני עומד בחוץ, בקור של מינוס 15 מעלות, בשלג, לבוש במיטב הציוד שהמערכת מסוגלת לנפק, ועדיין רועד מקור. איך הם הצליחו, האסירים, לשרוד, ללא מעילים, ללא גרביים, ללא…" עומד אני במרפסת, תןפס שמש חורפית ומשוחח עם אוריה, בבית של עמית, אחיו, וחוגגים אנו לצילי, האם, מלאת לה 60 שנה. צילי ויעקב חזרו זה לא מזמן ממסע שורשים בצ'נסטוחובה. הם נסעו לפולין כחודשיים אחרינו. השלג שירד מוקדם השנה שיבש את הדרכים לביילורוסיה ואת המשך התכניות. ואני תוהה – קחו ישראלי מצוי ושימו אותו בתנאים ההם, ולו רק לחודש אחד, הישרוד?. צ' אומר שאין מצב. אני לא חלוט על-כך. מסופקני. אבל אני מקדים את המאוחר במספר חודשים.
  
לא אלאה אתכם בפרטים. אקצר. אין טעם לכתוב את אשר כתבו אחרים. החל מהאנציקלופדיה החופשית, ויקיפדיה (שבה הערך "מיידנק" דל עד מאוד), וכלה בעשרות כותרים ומאות מאמרים של מחקרים אקדמאיים ואישיים. ועוד נטויה היד. של הכותבים. ואסתפק בתמצית של התמצית. עד כמה שניתן בכלל לתמצת. הרי אתה מתחיל לכתוב ואז מוליכה אותך היד ואתה כותב וכותב, והרי לעצמך אתה כותב…
 

כיבושם של שטחים רחבי ידיים במזרח זימן לרייכספיהרר ס"ס בראש ובראשונה הזדמנות להגשים את חלומות ההתנחלות שלו: מאחזי ס"ס של לוחמים-איכרים טהורי גזע, שיהיו התשתית לשליטתם של הגרמנים מאזור לובלין שבגנרלגוברנמן ועד הרי אורל. קבוצות אוכלוסייה עוינות (רוסים ואוקראינים) ידוכאו, יגורשו (חלק מן האוכלוסייה הפולנית) או יושמדו על-ידי הגלייתם אל המרחבים הקפואים של צפון רוסיה או במבצעי הרג המוניים (היהודים). חזונות יוצאי דופן שכאלה הצריכו פעולה מיידית.

לאחר שהחליט היטלר ב-16 ביולי על חלוקת הסמכויות בין ראש הס"ס ובין רוזנברג השלים הימלר למחרת היום את הפרטים הטכניים והמנהליים בשיחה עם למרס ובראוטיגם. ב-20 ביולי בא היטלר ללובלין. אפשר שכאן, בפגישתו עם גלובוצניק ואוסוולד פול (ראש המשרד הראשי של הס"ס לכלכלה ולמנהל), הוחלט על האמצעים הראשונים הנדרשים למיזמים החדשים. הוחלט להרחיב את בתי המלאכה הקיימים ברחוב ליפובה שבלובלין (שיהודים עובדי כפייה עבדו בהם); הוחלט גם להקים בעיר מחנה עבודה ידש וגדול יותר (לובלין-מיידאנק) ליהודים, פולנים ורוסים; ונדונו תוכניות ההתיישבות הראשונות של פולקסדויטשה באזור זמושץ.

שאול פרידלנדר (2009), שנות ההשמדה 1939 – 1945: גרמניה הנאצית והיהודים, עם עובד, ע' 239.

 

הדרך למחנה לא הותירה בי את הרושם המדכא שהתקבל אצל יהודית הנדל. והיא ראתה רק שחור. צר ובוצני. כביש צר. מימינו ומשמאלו בוץ. והבוץ – שחור. מכונית עוברת פה ושם. בתדירות נמוכה. העדרים החוסמים את הדרך – בתדירות גבוה יותר. חלפו מעל לעשרים שנה. אני – לא ראיתי אף לא עדר אחד. ובטח שלא חצה את הדרך ושנאלצנו להתעכב בגללו. הגשם היה המכנה המשותף. אני ראיתי ירוק. והיה זה בקיץ ולא בחורף.והכביש רחב ותנועה רבה סאנה בו. ונעלמו האיכרים ועדריהם עמם/אתם. אך מה לדרך שבה נסעה הנדל ושבה נסענו ונסעו עוד רבים לעומת מסעו של יהודי מביאליסטוק באותם הימים:
 

מקץ שנתיים של סבל ועינויים בגיטו ביאליסטוק הובאתי בסוף קיץ 1943 אל רכבת-משא שעמדה בתחנת פולסיה וכאן מתחיל הפרק הבא בפרשה, שהחלה בכליאתי בבית הסוהר של ביאליסטוק. הרכבת, שקרונותיה היו גדושים עד אפס מקום בבני-אדם יהודים, עשתה את דרכה למיידאנק – לובלין, לאחר שניתקה מעל עצמה קרונות רבים במלקיניה, שדרכם הוליכה אותם לטרבלינקה. ה"חלוקה" בוצעה עוד לפני שהרכבת זזה בכיוון מיידאנק. היתה זו הרכבת שהסיעה את אחרוני התושבים של "הגיטו הקטן" בביאליסטוק. עד סוף אוגוסט עדיין היו בגיטו: הכבאים, מפני הגוויות, שצווו לטשטש את העקבות שהשאיר המרד ואנשי ה"לאדן-קומאנדו" שהועסקו בפירוק בתי החרושת של הגיטו, כמו למשל: מכונות המתפרה לסוגיהן; מכונות-התפרות ומיתקנים רבים אחרים של הסנדלריה; מיתקנים של מפעל העורות והרצעניה וכן סדנאות של הנגרייה ובסך הכל – כל המתקנים של התעשייה הגטאות, שהעבידה בפרך את שארית כוח-העבודה של יהודי ביאליסטוק.
 
כאשר הובאתי לתחנת הרכבת כבר עמדו שם מאות יהודים שידעו בוודאות את יעד הסעתם. כאשר גילו התנגדות אחרונה לצפוי להם, בסירוב לעלות מרצונם לקרונות, הסתערו עליהם האוקראינים המאולפים, שבמקלותיהם ובכלביהם אילצו את האומללים לטפס לקרונות-המשא. חיש מהר ננעלו הקרונות מבחוץ על מסגר ובריח.
 
הצפיפות היתה איומה. היום איני מסוגל לאמוד בדיוק את מספר הדחוסים לתוך כל קרון שללא- ספק הגיע ל-100 עד 150 נפש. לכל הדעות, מובלות בהמות בתנאים טובים יותר. לראשונה בחיי חוויתי דברים שמעבר לדמיון האנושי. האנשים לא שלטו על גופותיהם ועשו את צרכיהם במקומות עומדם. בדעת מי מהשליטים עלה הצורך בתנאים סניטאריים מינימאליים?! הרכבת זזה וכמעט מפי כל העומדים בקרון פרצו זעקות-שבר, שהרי כולנו ידענו לאן נוסעת הרכבת. לא היה גבול לאכזריותם של שומרינו הגרמנים והאוקראינים. האוקראינים, שבפי העם נתכנו "העורבים השחורים", היו יורים ללא שום סיבה מבחוץ לתוך הקרון ומפילים אימה על האנשים המעונים. שתי יממות ערך המסע ובשעת בוקר היינו בלובלין-מיידאנק. 
 

ראשונות שהוצאו מהקרונות היו הגוויות. מספרן היה גדול. בין המתים היו נשים שחתכו לעצמן בעת המסע את ורידי ידיהן, כדי להימנע ממוות בתאי הגזים. לאחר שגורשנו מהקרונות היה לי חלום אחד ויחיד: לשתות! החום הנורא בצפיפות הבלתי-אפשרית ייבש אותנו עד היסוד. כולנו היינו מעולפים למחצה. ואז שמתי לב לכתמי דם על מעילי. היה זה דמו של חברי שעמד לידי בקרון וכדור האוקראינים הראשון מבחוץ פגע בו… אותם כתמי דם תמיד היו לפני עיניי, מלווים אותי עד היום. היתה זו פגישתי הראשונה, עין בעין, עם המוות.
 
היה זה הליך קצר להפוך לאיש מחנה. גזזו את שערנו מכל הגוף, הריצו אותנו למרחץ צונן, גזלו כל שהיה לנו על גופותינו. קיבלנו בגדים אחרים, בלויים וקרועים וכבר הורצנו לעבודה. במה עבדנו? היה עלינו לשאת עשרה זוגות נעליים, פרושים על שמיכה, מקצהו האחד של המחנה לקצהו האחר ושם לשים נעליים אחרות ולרוץ בחזרה. קיצורו של דבר: עבודה ללא תועלת במתכוון.
 
הגיע חודש ספטמבר שהביא קור ורטיבות. סבל החיים במחנה הריכוז החל להיות מורגש יותר. מורעבים ולבושי בלואים נמצאנו כל היום בחוץ, בתנאים וביחס הגרועים מחיי כלב. בריאותם של האנשים שהגיעו אתי יחד למיידאנק החלה להידרדר ואלה שלא יכלו עוד להתייצב למסדר היו מועברים אל "בלוק החולים" שממנו לא חזר איש.
 
שמאי קיזלשטיין,  http://www.zchor.org/bialystok/shamay.htm#masa

 

כאמור, היינריך הימלר, מפקד ה-ס"ס, הורה על הקמתו ושמו כשם פרבר בלובלין. שמו המלא של המחנה היה "מידנק טטרסקי". מפקד מחוז לובלין היה בריגדפיהרר אודיליו גלובוצ'ניק. שבויים סובייטים החלו בבנייתו. המחנה פעל מאוקטובר 41 ועד יולי 44. המחנה נועד לאכלס 15,000 אסירים בו-בזמן. בפועל היה עמוס ומצופף. בקיץ 1943, למשל, שהו בו מעל ל- 25,000. במשך שנות הפעילות היו שנתיים שבהן התקיים במחנה גם אגף לנשים.
 
הצבא האדום הפתיע את הנאצים. והם ברחו והשאירו את המחנה נטוש. בחפזונם לא השמידו את ההוכחות. צריך לזכור כי אזור לובלין יועד, בתחילת המלחמה, לשמש מקום ריכוז ליהודים. מכל קצווי הרייך השלישי ויהא שטחו אשר יהיה. בשלב מסוים אף חשבו על הגליה לאפריקה. אבל התקיימה ועידת ונזה ובה הוחלט על הפתרון הסופי והעניינים התגלגלו להיכן שהתגלגלו. מחנה מיידאנעק שימש מחנה רב-תכליתי. שילוש קדוש – ריכוז, עבודה, השמדה. ראשית צדים אותך, שנית – מעבידים בפרך ובשלב השלישי נפטרים ממך. ואתה הופך לאפר. כי מעפר אתה ואל עפר תשוב. כאן הרגו, רצחו, טבחו והשמידו בכול דרך אפשרית: רעב, קור, מחלות, תשישות, עינויים, עבודת-פרך, ענישות והוצאות להורג. תלייה, גרדום, ירי, המתה בגז.

 

 

 

2,700 דונם. שלושה חלקים למחנה – אזור לאסירים, אזור מנהלתי ואזור של תחזוקה. 280 מבנים. רובם ככולם – צריפי עץ. ותכולתו? מבני מפקדה, מגורי מפקד המחנה (בשלושת השנים שבהם פעל המחנה התחלפו לפחות חמישה מפקדים. זו עובדה. מה היא אומרת לנו? על הצלחה או על כישלון? ואיך שופטים), מבני המנהלה, צריפי ה-ס"ס, אזור בתי-מלאכה ומחסנים לחומרי בנייה, מבנה תאי הגזים, שטח פתוח לשריפת גוויות, שורה של מחסנים כלליים, מלונות כלבים, שטח לגידול ירקות (תפו"א), ערמות קומפוסט, שישה שדות של צריפים – באראקים –  לאסירים (באראק – BARAK – צריף בגרמנית) ובכול שדה היו 20 באראקים לאסירים ושני מבני שירותים וחדרי-אוכל וגרדום, קרמטוריום, בורות הריגה. וסביבם – מגדלי שמירה, גדרות תיל, שערים, פס המוות. מי שפגע בו נורה. היו שנואשו ובחרו לחצות אותו. אתם זוכרים את יעקב השקרן. זה שטען שיש לו רדיו ושמע שהרוסים באים… אם לא אזי שימו בבקשה יד על הספר: יורק בקר (1979), יעקב השקרן, עם עובד. ותקראו. מי שציפה לעתיד אחר – כנראה שהצליח לשרוד. ושתי תוספות מאוחרות – שתי האנדרטות. בתחילה ובסוף. ובין שתיהן – מתפתל המסלול… פיקניק זה לא. עד שלא תלכו שם בעצמכם לא ממש תבינו את שאירע. את הסרט הנע של הרצח הסדרתי. צריך להיות שם ולחוות זאת. בעין. פנים מול פנים. לא דרך פילטר. לגעת…
 
חלפו כמעט שבעים שנה. חלק גדול מהמבנים נהרס. בנובמבר 44 הפך המחנה ל"מוזיאון ממלכתי". מיידאנעק היה הראשון בפולין להנצחת מחנות הריכוז. שיראה העולם מה עשו הנאצים על אדמתנו. אנו לא אשמים. הנאצים הם שחוללו את הזוועות. וגם בנו טבחו… משדות האסירים נותר רק שדה מס' 3. הזמן עשה, עושה ויעשה את שלו. וכבר התבשרנו שפולין פנתה לאיחוד האירופי בבקשה לקבל סיוע כספי, תמיכה, ע"מ להחזיק ולתחזק את המחנות. סליחה – את ה"מוזיאונים".
 
האם ידעו בחוץ מה שאירע בפנים? בהסבריו טען אבי שאפילו במחנה שרר המידור. וכשאשת קצין ראתה, במקרה או בטעות, את שראתה, אזי גם אותה לקחו לתאי הגזים. איך שלא יהיה מסתבר שידעו. בהחלט ידעו. אולי לא כולם. אבל ידעו והיו מודעים:
 

בקיץ 1942 היה וילהלם קורנידס, מש"ק בוורמאכט, מוצב בגליציה. לפי הרישום ביומנו מ-31 באוגוסט, כשהמתין לרכבת בתחנת רבה רוסקה, נכנסה אל התחנה רכבת אחרת: היא הובילה יהודים בכ-38 קרונות בקר. קורנידס שאל שוטר אחד מאין באים היהודים האלה. "'אלה כנראה האחרונים מלבוב.' ענה השוטר. 'זה כבר נמשך ככה חמישה שבועות בלי הפסקה. בירוסלב השאירו רק שמונה, איש לא יודע למה.' שאלתי: 'כמה רחוק הם נוסעים?' והוא השיב, 'לבלז'ץ.' 'ומשם?' 'רעל'. שאלתי: 'גז?' והוא משך בכתפיו. אחר-כך הוסיף רק: 'בהתחלה תמיד ירו בהם, אני חושב.'"

אחר-כך, כשישב קורנידס ברכבת שלו, פתח בשימה עם נוסעת אחת, אשתו של שוטר מסילות ברזל. זו סיפרה לו שמשלוחים שכאלה "עוברים כאן כל יום, לפעמים גם של יהודים גרמנים. שאלתי: 'היהודים יודעים מה קורה להם?' והאישה ענתה: 'אלה שבאים מרחוק לא יודעם כלום, אבל כאן בסביבה הם כבר יודעים.'… מחנה בלז'ץ אמור להיות ממש על קו הרכבת, והאישה הבטיחה להראות לי אותו כשנעבור שם."

"ב-6:20 אחר-הצהרים עברה הרכבת בבלז'ץ." רשם קורנידס. "לפני כן נסענו זמן מה בתוך יער של אורנים גבוהים. כשקראה האישה 'הנה זה בא' אפשר היה לראות גדר גבוהה של עצי אשוח. ריח חזק מתקתק הוחש בבירור. 'אבל הם כבר מסריחים,' אומרת האישה. 'שטויות, זה רק הגז,' אמר שוטר המסילה [שהצטרף אליהם בינתיים] וצחק. בינתיים נסענו עוד כמאתיים מטרים – הריח המתקתק התחלף בריח חזק של בערה. 'זה מהמשרפה,' אומר השוטר. מרחק קצר לאחר מכן הסתיימה הגדר. לפניה אפשר היה לראות בית משמר ועמדה של הס"ס.
 
שאול פרידלנדר (2009), שנות ההשמדה 1939 – 1945: גרמניה הנאצית והיהודים, עם עובד, ע' 385.

 

האוטובוס עצר ברחבת הכניסה למחנה מיידאנעק. אני כותב "מיידאנעק" כי כך כתבה יהודית הנדל (ליד כפרים שקטים). והמילה הזאת, עם ה"ע" היידישאית, מייצגת, לדעתי את היהודים שנטבחו במחנה. 230 אלף. זהו האומדן. לא ניהלו כאן רישום "יקי" של ממש. אבל מרבית המחקרים תומכים באומדן הזה. הגשם שליווה אותנו מקז'ימייז'-דולמי סוף-סוף פסק. בין ק'-ד' לבין מיידאנעק הספיק אבי לדחוס בנו כמויות אדירות של מידע. לעשות לנו סדר בנושא של מחנות.ריכוז, עבודה, והשמדה.וכמובן המחנה המשולב ששילב את הכול. סקירה היסטורית של התהליך. ובמקביל סקירה כרונולוגית של התקדמות מכשירי ההשמדה. רובים, משאיות גז, תאי גזים. חגיגה טכנולוגית של מוחות מעוותים. השתכללות שטנית.
 
המטר המשיך לקלוח לאורך הנסיעה. לא חזק אך גם לא כזה שניתן להתעלם ממנו. וכשהגענו פסק סוף-סוף הגשם. ירדנו ופסענו לעבר הכניסה למחנה. מונומנט הכניסה. אבי חילק לקבוצה את מפת המחנה. לא שחו"ח נלך לאיבוד, אלא שנראה ונבין מה היה ומה בעצם נותר. אנו עוברים דרך מכלול הכניסה. אנדרטה. הוקמה ב-69. האדריכל/פסל/מעצב – ויקטור טולקין. האנדרטה היא מרחב מסוים האמור לסמל את התהליך. אמנם ניתן לעקוף אותו אך רצוי להתנהל לפי כללי הטקס… לא לפספס את הפואנטה. גם אם יגידו שהיא בנאלית, פשוטה, טריוויאלית. הדבר הראשון שאתה רואה – מעין שער ענק. החוסם את האופק. האם וריאציה של השער הסיני/יפני או שמא באה ההשראה ממקום אחר? "העבודה משחררת" כמשל. ואז, נדרש אתה לרדת במדרגות. להלך במסדרון שבין סלעים. מסדרון מאיים. פראי. שחור. אמא אדמה. השלוליות הן כתוצאה של הגשם ולא חלק מהאנדרטה… אנחנו בבורות ההריגה. בתקופה החשוכה. כלואים. האם נשרוד? ומולך השער. ולפניו גרם מדרגות המחכה לך. והמרחק אליו מתקצר. והזמן עובר. ומי שהולך בגיא צלמוות רואה, לכאורה, סוף. שער. תקווה. וככול שאתה מתקדם, אתה מוצא את עצמך שקוע, והזווית השתנתה, ובקצה המדרגות שאליהן אתה מייחל, אין עוד שמים אלא חומת גרניט מאיימת. להקנות לך תחושה של אין מוצא. ולך אין ברירה. אתה חייב להתקדם. ובאחת, רגע לפני שתתחיל לטפס, נפתח מימין חריץ. צוהר ורוח נושבת. עוד קצת והנה אתה מבחין במסדרון מילוט. אל האור. צדדי אמנם אבל קיים. ובדקתי אותו. ויצאתי – וצפיתי על פאתי לובלין. היו מי שברחו – ליער, לפרטיזנים, למחבוא. למסתור.
 

 

 

 

 

 

 

 

ושבתי לגיהינום. והתחלתי לטפס בגרם המדרגות אל חזית הגרניט המאיימת. וכעבור זמן נגלה השער. והפתח. ואתה נושם עמוקות. ועולה. ומתייצב על משטח הבטון. ועובר בשער. ולפניך נפרס המחנה "חלל השכול". חלל השכול מתבסס על "משחק מילים" בעברית. אוי לנושא המשחק. "החלל הוא האדם שמת, ובמותו הוא משאיר חלל". בני-אדם הושמדו והפכו לאפר. חללים. והשאירו אחריהם ריקנות. מרחב ריק. חלל. וממול, בקו האופק, ניבטת כיפת בטון. ואתה יודע שזהו הגלעד לנטבחים שנשרפו. כי שעברת בשער המחנה –  אחת דינך. זה מה שהיה צפוי לך. המוות. ובשער עומדים בני-נוער. בכחול ובלבן. עטופים בדגל הלאום. דור ההמשך. תיכון "בויאר". ולא ראיתי בכך זילות של הדגל. וגם לא בהפיכתו למעין טלית.
 
וממול – הרחק מעברו האחר של המחנה, ניצב הר האפר. האנדרטה השנייה. הגורל. המוות. ושביל, שתחילתו מטושטשת, יוצא מאנדרטה א לכיוון ב. אבנים פזורות בעשב ירוק. כאילו השביל אינו בטוח בתחילתו. מחפש כיוון. וכשהתביית – הכיוון מוגדר. והדרך ישרה. דרך אספלט סלולה. אוטוסטראדה אל המוות. חד וחלק. יש אומרים שצריך לדעת להלך בין הטיפות. זאת הייתה "התחנה הראשונה".

 

 

 

 

 

 

 

 

משם גלשנו ל"תחנה השנייה". הרי גם לנו ויה דולורוזה משלנו. וכשאגיע לצ'נסטוחובה אספר על ויה דולורוזה שלהם. אבל בינתיים אנו מרוחקים משם מספר פרקים. יותר מעשרה… והגענו לתאי הגזים. התפשטות, עירום, חיטוי, גילוח שער הראש, בדיקה אינטימית, מקלחת, גז, מוות. אמבטיה. מקום קילוח הגז, פתח מילוט, חריר הצצה. אין צורך בסיפור. הקירות מספרים זאת טוב מאיתנו. היו כאלה ששפר גורלם ונידונו לחיים. אחרי המעבר בתאי הגזים – "הייאוש נעשה יותר נוח". את הגוויות פינו האסירים. הערימו את הגופות על עגלות ומשכו אותן. תחילה באזור סמוך שיועד לשריפת הנרצחים ומאוחר יותר, במעלה, לכבשן. בתחנה הזאת נחשפו האסירים החדשים לראשונה למושג "מוזלמן":
 

למוזלמן, כפי שכונה בעגת המחנה, האסיר אשר איבד כל תקווה ושחבריו נואשו ממנו, לא היה עוד נרחב של מודעות שיכיל את ההבחנות בין טוב לרע, בין נעלה לנחות, בין רוחני ללא רוחני. הוא היה גוויה מתנודדת, צרור של תפקודים פיזיולוגיים בפרפוריהם האחרונים.
[…]
אני זוכר שבזמן שירדנו במדרגות שהובילו אל המקלחות, הורידו אותנו קבוצה של מוזלמנים, כפי שנכנה אותם אחר כך. אלה היו בני אדם מומיה, מתים חיים. והורידו אתם יחד אתנו רק כדי להראות לנו אותם, כמו לומר לנו: אתם תהפכו לכאלה.

ג'ורג'יו אגמבן (2007), מה שנותר מאושוויץ, רסלינג. ע' 59.

 

 

 

 

 

 

 

 

פתח הזרמת הגז

 

חריר ההצצה לוידוא המוות

 

 

מתאי הגזים יוצאים ל"רחבת המסדרים". תחנה מס' 3. זו רחבת המיון. מכאן יצאו לעבודות היומיות. מי שכמובן היה בר-מזל. מימין נפרשים צריפים. לשעבר מחסנים. היום זו תחנה מס' 4 – מוזיאון. חדרי תצוגות. כל צריף מוקדש לנושא מסוים. ואתה עובר על פני המוצגים. מיטה. מלבושים. מדים. גבישי הטורקיז שמהם הופק הגז  "צקלון ב". צילומים. הנאצים צילמו. הנציחו כמעט הכול על הצלולואיד. תוצרת תעמולתו של גבלס. הכול בסדר. הזיכרון טרי. רק אתמול ראינו סרטים שהוסרטו וצולמו בגטו ווארשה. עד כמה חיי היהודים מתנהלים בתקינות. ועכשיו נעבור לפרסומות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ובאחת הפינות – יצירות שהוכנו על-ידי אסירים. הנה הצב. צב משמש דוגמה וסמל לאריכות ימים. מנהל לאיטו. ושורד. אתם מכירים את התחרות שנערכה בין אכילס לבין הצב. נחשו מי ניצח? ממול לטאה. משום מה הצלם פישל בנקודה זו וכך יצא שלא תוכלו לראות את הלטאה, שהיא מסמלת את מלחמת הפולנים בטאטארים. אחד הצריפים הוקדש לנעלים: 

 

בין רבוא רבואות נעליים אכיר את נעלך, אבא.
עקביך מעולם לא היו מעוקמים –
אבא, מדרך-רגלך היה ישר.
 
מדי יום ביומו נערם והתגבה הר-נעליים חדש על רחבת-הקרימאטוריון. הה, זוכר אתה? בקטנותי, כשהרשית לי בפעם הראשונה לצחצח את נעליך, הברקתין מלמעלה וגם הסוליות תחתיהן. הוי, כמה צחקת לי אז:
'ישנו, בני, גם צד מלוכלך עליו צריך אדם לדרוך. לכשתגדל – תבין זאת…'
אבא, עכשיו אני גדול.
 
השמש גוחנת אל צלע הר-הנעליים הגבוה ומאירה לי כבפנס-כיס.
נעליים! נעליים עד אין-קץ!
נעל-תינוק פרומה – כפי-תינוק פעור, משורבב לקראת הכפית המלאה שביד אמא. נעל-תינוק פרומה – ראש תינוק קרוע-עיניים, מציץ מתוך הר-הנעליים אל השמש הזורחת על הארץ.
בסמוך –
נעל-גברת ענוגה, עקב דק, גבוה, חום-קשקשים. פתוחה ומגולה, מכל עבריה. רק רצועות מספר קלועות מלמעלה. כתובת-הזהב החקוקה שעל כפף-הסוליה החד נוצצת מול השמש.
בסמוך –
נעל-עבודה גברית, מוכתמת-סיד. השמש ניבטת לתוכה כאל פי מנהרה חצובה בהר-אבן שמם.
בסמוך –
נעל מטפס-הרים. חרטומה תקוע במעלה ההר, כמו עמד המטפס מהעפלתו, עצור-נשימה ומשתאה: 'הוי, איזה נוף…'
בסמוך –
רגל-עץ נעולת נעל-תותבת עד למותן, חשופת-מכנס ומגולה לשמש.
נעליים.
נעליים אין-מספר.
 
בין רבוא רבואות נעליים הייתי מכיר את הנעל שלך!
עקביך מעולם לא היו מעוקמים –
אבא, מדרך-רגלך היה ישר.
 
ק. צטניק, 1993, השעון, הקיבוץ המאוחד, ע': 87-86

 

מצריפי התצוגה צעדנו לבאראקים. פנינו לשדה מס' 3. היחידי שנותר. זאת תחנה מס' 5. צריפי האסירים. מיטות תלת-קומתיות (לפחות שלושה על כל דרגש). המרחב של הקאפו – מיטה, ארון, שולחן, אסיר לסקס. דלי לצרכים. הבאראק יועד לקיבולת של 250 איש. בפועל בין 400 ל-500. מכאן יצאו לעבוד. המאושרים שנותרו עם אישור לחיות. מה עשו? זה דבר אחר. מרוב העדויות עולה שהזיזו את ההרים משמאל לימין ביום אחד ולמחרת בכיוון ההפוך. כלומר, הנאצים העבידו את האסירים, אך רוב העבודה לא נועדה לייצר דבר מה. ואני מתקשה להבין: הרי המערכת הנאצית הייתה משומנת. הם ניצלו כל דבר. אפילו מיחזרו את הבגדים המסמורטטים. שלא נדבר על שיער ועוד… וכאן. כאילו כלום. או שלא הבנתי…

בחוץ ניצבת האנדרטה של הפולנים. פסל בדמות אובליסק. הוקם ב-1943. עוד שהמחנה היה בפעילות. האסירים הפולנים (והיו כאלה. הרי לדידם של הנאצים הפולנים הם עם נחות) הקימו אותו לפי תכנית של אחד האסירים – אלבין-מריה ברניצקי. מספרים שבבסיס הפסל הוטמן אפר מאפר הנרצחים. לא בדקתי.

 

 

 

 

 

עדותה של נינה דינר (זינגר) ילידת ווארשה:
 
בשנת 1940 בתקופה בה נסגר גטו ורשה, החליפה משפחת העדה את דירתה עם פולני, ולכן זכתה לדירה מרווחת. בשנת 1942 נהרג אביה של העדה, ובספטמבר אותה שנה, במסגרת הגירוש הגדול מהגטו למחנה ההשמדה טרבלינקה נלקחה המשפחה לאומשלגפלץ אך שוחררה ע"י דודה שהיה במשטרה היהודית והתחבאה בצד הארי.  באפריל 1943 נלקחו למיידאנק לבלוק 4 ועבדו בהעמסת האבנים. בזמן העבודה נורתה העדה ונפצעה. לאחר שהועברה בין מחנות שונים, השתתפה בצעדת מוות מבוכנואלד לכוון דרזדן, ממנה ברחה. העדה עלתה לארץ ישראל בשנת 1948.
 
אז עשו סלקציה קודם כל. וגם אמהות עם ילדים – לצד אחר. ואותנו לאמבטיות. טוב. אמרו
לנו להתפשט, להשאיר את הכל, להוריד את הכל. היה לי תליון כזה עם בפנים היה תמונה של אבא ואמא, כמובן לקחו לי את זה תיכף. בכלל לקחו את הכל. לקחו את כל הבגדים. כשיצאנו מהמקלחת קיבלנו סמרטוטים. חלוקים קרועים, לא נעליים, לא סוודר. שום דבר. שמעטס, סמרטוטים קרועים, נוראיים. ואז חילקו אותנו לבלוקים, ואני הייתי בבלוק מספר 4 שהבלוקאלטסטר שלו היתה אחת בשם שירצקי. יהודיה.
ש. שירצקי?
ת. שירצקי. יש שמות שאני זוכרת, יש שמות שאני לא זוכרת בכלל. ואז אמרו לנו שצריך
לשמור על כל דבר שיש מפני שגונבים נורא. קיבלנו איזה צלחת כזו מפח, וכוס מפח.
ש. היית עם אמא ביחד?
ת. הייתי עם אמא ביחד. אמא שלי היתה אשה צעירה אז. הייתי יחד עם אמא, ואמא גם כן קיבלה סמרטוטים נוראיים.
ש. נעליים גם לקחו לך?
ת. נעליים גם לקחו לי. לא זוכרת אם קיבלתי איזה נעליים או שבכלל לא. לא זוכרת. ואז
התחיל אפל [מסדר]. את עומדת שעות על גבי שעות. אסור לך להתנועע, אסור לעשות איזו שהיא תנועה. ואחרי שעות רבות של עמידה, חילקו לעבודה. העבודה היתה כזאת: מגבעה אחת להעביר את האבנים לגבעה שנייה. זה 12 שעות ביום. מרביצים, וה-ס"סמניות מרביצות על ימין ועל שמאל. ועבודה נוראית, ואוכל – לא יודעת. בבוקר היו נותנים לנו איזה מין תה מנטה או משהו דומה לזה, לא יודעת מה זה היה. לחם היו מחלקים, לא זוכרת במיידאנק כמה, שמונה. הבלוקאלטסטר היתה מחלקת את זה. מרק היה בצהריים איזה נוזל, שהיו צפים בו כמה דברים לא מזוהים, ובערב עוד פעם את השתייה. את הלחם היה צריך לשמור עלייך, מפני שאם השארת אותו על הפריצ'ה, איך את…
ש. דרגש.
ת. על הדרגש, אז זה לא היה. עכשיו, אני לא זוכרת אם היה לנו איזה שהוא מזרון על הדרגש או קש רק – לא זוכרת. לא יודעת. פשוט לא יודעת. פעם בדרך לעבודה ראינו את דודה שלי, ינינה, עם הבן שלה ז'דישו, סגורים במין מכלאה כזאת. כמה אמהות. ראינו אותם איזה שבוע ימים, אחר כך נעלמו, ואמרו לנו ששרפו אותם. הריח של הקרמטוריום, היום כשאני מדברת על מיידאנק – הריח ישנו. ריח של גופות שרופות.
 
מקור: ארכיון יד ושם 0.3/929

ונכנסנו למשרפה בעקבות הנערים. תחנה 6 – כבשן המוות. הקרמטוריום. עקירת שיני הזהב. החמיסה האחרונה של הגופה. חמישה תנורים הוסקו בגוויות היהודים. ועל המלאכה הופקדו ה"זונדר-קומנדו". פורקים את הגוויות שהוסעו מלמטה, עורמים, ומסיקים את התנורים.

 

 

 

 

 

 

תחנה 7 – בורות ההריגה. ב- 3.11.1943, במסגרת מבצע ארנטפסט (מבצע "חג הקציר"), נורו כאן, בבורות ההריגה הללו, כ- 18,000 יהודים. אבן שהוטסה מהארץ הפכה כאן לציון. למצבה. ללוח זיכרון.
 

 

 

התחנה השמינית – הר האפר. שבעה טון של אפר אדם. ערכנו טקס למרגלות הכיפה. כנ"ל התיכוניסטים. מה עוד ניתן לומר?
 

כאשר אנו ניצבים כאן, בלב ליבה של פלנטת האפר, גואים בנו רגשות עזים, עד כי קשה לנו לתת להם ביטוי. תחילה עולה סירוב גדול: סירוב להאמין שמה שהתרחש כאן, ובמחנות ההשמדה האחרים בהם נרצח עמנו, אכן קרה במציאות. שאכן, בלב ליבה של אירופה, במאה העשרים ביצעה ממשלתה הרשמית של גרמניה את הרצח התעשייתי שאושוויץ היא סימלו. שאכן בני אדם הם שעשו את המעשים ששפת אנוש לא תוכל להם. שאכן, עולם שלם עמד מנגד ולא הושיט יד מצילה גם כאשר הדבר ניתן.
 
פרופ' אמנון רובינשטיין (תשנ"ה), "נוכח פלנטת האפר", מחניים, רבעון למחקר להגות ולתרבות ע' 8.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

וכשעברתי בנתיב ההשמדה, מנקודה א' ל-ב', שאלתי את עצמי: מי אני? תייר? נוסע? צופה? איזו חוויה אני עובר?  ולא היה לי מענה. ולאורך כל הדרך לא דברתי. רק כתבתי במחברתי וצילמתי. ובסופו, כשראיתי את הילדים מתחבקים ובוכים, מנגנים ושרים – שאלתי את עצמי, אם ניתן היה לחזור בזמן, מה אני הייתי עושה במקומם. של האסירים ושל התיכוניסטים. ונזכרתי שבנעורי לא הרבינו להתחבק. לפחות לא כמו היום. נערים ונערות. חיבוק ונשיקה. פעם היינו "קשוחים". צברים. הנערים לא בכו. אפילו אם חטפו מכות. ובטח לא הדלקנו נרות. אבל זה היה פעם. היום החבר'ה פתוחים. אנו היינו סגורים. אני עדיין נותרתי שכזה. זמנים חדשים – זמירות חדשות. נזרום. לא בסגנון "ניו-אייג'", אבל נזרום. נמצא סגנון שמתאים. היש ברירה אחרת?
 
ובחוץ, מעבר לגדר, כשהגענו למגרש החניה, זרק הנהג את בדל הסיגריה, נפרד מרעיו הפולניים שהמתינו לבויאריסטים, והתניע את האוטובוס. נסענו ללובלין.

 

לרשימות קודמות – ראו במדור פולין. המשך יבוא…. ישיבת חכמי לובלין, ערב בלובלין ובפרק 17 אנו יוצאים לחפש את התאומים בקראשניק.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • צביקה  ביום 29 בינואר 2010 בשעה 9:47 PM

    ראיתי את התמונות וקראתי את התיאורים.
    לא היו לי סבא ולא הייתה לי סבתא. היטלר ימח שמו וזכרו לקח אותם. אני יודע שאסור לשכוח ואסןר לסלוח. לכל היבט הגיוני בו ניתן לתאר הזוועה אני מודע. אבל איך אפשר להבין באמת מה זה היה?
    היתכן שבני אנוש ילודי בנות אדם היו פה ולא נכחדו גם הם? איך שרדו פה על מנת לספר מה רואות העיניים?
    במותם הנכחדים צוו לנו את החיים.
    אני חי ואני לא מבין. הדעת לא תופסת איך שרדו פה בני אנוש, עת בני אנוש אחרים אבדו צלם אנוש.

    אני נשוי לבת של ניצולת שואה. אמא של אם ילדי – סבתא שרה – איבדה בשואה בעל וארבע ילדים. היא הייתה סבתא חמה ואמא מפנקת. אני הייתי עד לכך אבל לא הצלחתי מעולם לתפוס איך חצתה מבלי לאבד את השפיות את ים היסורים והזוועות ולהגיע לחוף מבטחים עם תקווה בלב ורצון עז לזכות ולהקים משפחה.

    לאחרונה אמר לי בן לניצולי שואה שמה שקרה שם המחיש בצורה חד משמעית וצרופה באכזריותה, את הברירה הטבעית. רק החזקים שרדו כדי שמזרעם יצמחו יורשי הארץ המובטחת. רק הם יכלו לעשות את מה שלא הצליחו הדורות הקודמים להוציא מהכוח אל הפועל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: