רשמי מסע בפולין [13] – ראנדוו עם אסתר המלכה

 

מווארשה נסענו לקז'ימיז'-דולני (להלן "ק-ד"). ירד גשם, באוטובוס, כשהיינו בדרך, הוא רק טפטף. כשירדנו – הלך והתגבר. הפך לשוטף. המדרון קרא לנו. עלו. אבל בזהירות, הוסיף. מעלה חלקלק של אבנים משוקעות בעשב קידם את פנינו. היעד הראשון – אנדרטה לזכר יהודי ק-ד שנטבחו. אנדרטה סמלית/סמבולית. לא ממש כאן נרצחו. גם לא נקברו כאן. זהו צנטאפיום. ובכול זאת יש שמניחים אבנים בראש המצבה. לא. אין לי עדין תשובה לשאלה של עזרא מדוע מניחים אבן אם אין מי שבאמת קבור מתחת לאבן. בתרבויות אחרות, בארצות האסלם למשל, קושרים חתיכת בד על ענף של עץ בסמוך לקבר של קדוש כזה או אחר וזאת על-מנת לאותת למי שבוחן כליות ולב כי היינו כאן ושיזקוף לזכותינו נקודה חיובית ושירשום זאת בפנקס. אבל אל תתנו לעובדות לבלבל אתכם. היעד השני, לאחר האנדרטה, העיירה ק-ד עצמה.

הגענו למרגלות האנדרטה. לחזית. מולנו קצה העקלתון של גרם האבנים שהתחפש לשביל בוצי וחלקלק. בחזית הגלעד –  קיר העשוי ממצבות ונמתח כחומה באורך של כ-25 מ'. גובהו מעל ל-3 מ'. אך בחומה יש סדק. רחב דיו למעבר אדם. החומה חצויה לשנים והסדק מחלק אותה. החומה אינה אם כך בלתי חדירה. ואחריה משתרע היער. מי שיכל ברח ליער. שני החלקים אינם שווים. א-סימטריים. צד ימין (למי שעומד בחזית) – בנויי ממצבות גברים. הקיר בצד שמאל עשוי ממצבות נשים. הצד של הנשים ארוך מהגברים. מה זה בא ללמד? אגב, עין טובה תבחין גם בטעויות שנעשו בשיוך המגדרי. אבל אנו לא נלין ולא נדקדק בקטנות. אחרי הכול הפולנים הם שהקימו את הגלעד. וכישוריהם בעברית לא הועמדו לבחינה. ומה כבר קרה אם פלוני מצא עצמו מוקף בנשים? אולי קיים גם מצב הפוך. אני לא בדקתי.
 
כאמור, הפולנים הקימו את האנדרטה ממצבות שנלקחו מבית-העלמין המקומי של היהודים. כלומר הנאצים עשו בהם שימוש – עוד נדבר עליו – והפולנים ליקטו את השרידים והציבו מצבה. האנדרטה עשויה מאבני המצבות ובחזית ניצב וממוקם מקבץ מצבות המסמל בית-עלמין. הגרמנים עקרו את המצבות מבית-העלמין הישן של ק-ד. המצבות נועדו לשמש כחומר גלם לריצוף כבישים. לא הנאצים סללו חו"ח. הנאצים הורו לפולנים המקומיים לסלול את הדרכים. לזכותם של הפולנים נאמר כי הקפידו להניח את הכתוב כלפי מטה. כדי שלא ירמסו את כבוד הנפטר ולא ידרכו/יסעו על שמו. הגשם מנע מאיתנו להדליק נר של זיכרון. חבל. חזרנו לאוטובוס והתגלגלנו לעיירה שלמרגלות הגבעות. הוויסלה בקושי נראה מבעד לגשם וערפל הקל שעטף את העיר.
 

 

 

 

 

 

ק-ד. ק – על-שם קז'ימיז' השלישי. הגדול. האחרון לבית פיאסט (לא יגלוני כלל ועיקר!). אותו כבר פגשנו ברשימה שפרשה בפנינו (בקצרה) את ההיסטוגרפיה הפולנית. ד – תחתית בלשון המקומית. הוא רכש את הכפר, שנוסד סביב שנת אלף לספירת הנוצרים (התעודה המוקדמת ביותר מתוארכת לשנת 1008) והפך אותו לעיירה. אי-שם במחצית הראשונה של המאה ה-14. אז עוד קראו לכפר "הר הרוחות". המלך הקים בה את ארמונו ונתן לעיירה את שמה החדש. מאז ועד היום. אנו על אם הדרך שבין קרקוב, הבירה דאז, לבין המוצא לים. לצד נהר הוויסלה שזורם לגדנסק הפולנית. היא דנציג הפרוסית. שם רומס שם. משכיח את העבר ומנכיח את ההווה. העיירה נצמדת לנהר ובתיה מטפסים מגדות הוויסלה אל ראשי הגבעות. סמל העיר – סירה שטה בנהר ומעלה מתנוסס כתר. עכשיו מהות הסמל ברורה.

 

ועל גבעה אחת, בסמוכה לנהר, מתנוססים עדיין שרידיו של מבצר/ארמון מרשים. אותו בנה המלך – קז'ימייז' הגדול. ולמי בנה? זאת שאלה מעניינת ובפינו תשובה שלא פחות מעניינת – עבור אסתרק'ה (אגדה אחרת מספרת שהוקם ארמון נוסף, אחר, שהוא הוא שיועד לאסתרק'ה בכפר סמוך ומעבר תת-קרקעי חיבר בין שני הארמונות). אסתר המלכה. בכול דור קם שליט שיש לו מאהבת יהודייה. כורש היה טוב ליהודים. גם קז'ימיז' הגדול. כורש לקח את אסתר. גם קז'ימיז'. לא לאישה אבל כפילגש. אף אחד לא מושלם.
 

כרננת כוכבי בוקר וכל הליכותיה תענוגות בני אדם. לא נמצאה נערה יפה כאסתר בכל גבול פולין. וירא אותה קז'ימיר מלך פולין, ותדבק נפשו באסתר, ויביאנה במרכבת הזהב אשר לו אל עיר מלכותו. ועל דרכיה פיזר זהב וצוקר. ויבוא המלך עם אסתר אל היכל תפארתו. וישב המלך עם אסתר ימים רבים, לא נתן שינה לעיניו, לעפעפיו תנומה, למען יראה את אסתר לילה כיום, כי מתוק היופי לעינים, ולא תעצור עין גבר לראות חין אסתר בפעם אחת. מאהבה שאהב המלך את אסתר תחרדנה צרותיה, שלש נשי קז'ימיר, אננה מליטא, איידלהייט מארץ הסן והדוויג מזאגן, ובחמת קנאתן חרתו בצפרניהן חקקי און על חומות בית אסתר, על אודות האשה היהודיה אשר לקח המלך. כי אשה יהודיה אסתר, בת חייט יהודי. ואסתר לא פחדה ולא שתה לבה, כי מזוזה כשרה שמרה את פתחיה, אשר יבוא בהם המלך אל אסתר. ותרא אסתר חיים עם אישה המלך עד אשר מתה. באהבתה את אישה המלך ותמת.

ועתה אודיעה נא אתכם את אשר עשה המלך לאשתו אסתר, במות אסתר אשתו. כמות אסתר על המלך הוציא המלך את לבה ואת עיניה וישם אותם בקיר ביתו בהיכל תפארתו אצל מיטתו במשבצת זהב ואבני חן. כי פסל ותמונה אין מאסתר. כי בעשות אסתר את ימיה עם אישה המלך לא מצאה מועד לשבת עם ציירים עושי תמונות, כי עשתה אסתר את ימיה לאדוניה לאישה המלך, ואישה המלך הן ידע את אסתר. ויכרה המלך קבר לאשתו לאסתר בגיא הפרחים מול ביתו. ויקבור אותה בגיא הפרחים אשר למלך.
ותשכב אסתר בגיא הפרחים, בקבר אשר כרה לה המלך. וניבט המלך מחלון  ביתו לקבר אשר כרה לאסתר ואל קיר היכלו יביט ואל לבה אשר קבע במשבצות זהב ואבני חפץ בקיר ביתו בחדר משכבו. ולא סרו עיניו מעיניה ולבו לא מש מלבה.

ואסתר שכבה בקברה, כאשר ישכבו המתים בקברותיהם, ולא מצאה מנוחה עם המתים. כי כל איש ואישה אשר עיניו ולבו אין עמו לא ימצא מרגוע בקבר. וקמה אסתר מקברה בלילה ובקשה את לבה ואת עיניה, אשר נתנה לאישה למלך ואשר לקחם לו המלך. ותעתה אסתר מבור קברה אל בית תענוגיה לבקש את לבה ואת עיניה, ונלאתה למצוא הפתח. כי עינים אין לאסתר, ולא תראה, כי לקחן לו המלך עם לבה. ככה תעשה אסתר כל הלילות, עד אשר יקומו אחיה בני עמה וקראו קריאת שמע. ובקראם את דברי התורה הזאת ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ושבה אסתר אל בור קברה, לשוב בלילה ולבקש את לבה ואת עיניה אשר תרה אחריהם.

ש"י עגנון, "הלב והעינים", בתוך: אלו ואלו. ע': שס – שסא

אגב, אסתר המלכה, זאת ממגילת אסתר, קבורה בארצנו. ציון קבר "מרדכי ואסתר" הינו גל של אבנים, נראות די חדשות עליי לציין, בפינה הדרומית של יער "לאה ויצחק רבין" שמול (מדרום) לקיבוץ ברעם. בפורים תיערך כאן הילולה זוטא. ושוב אל תתנו לעובדות לבלבל אתכם. אף אחד לא הוכיח שהיא אינה קבורה כאן ולכן זהו קברה. חשוב מה שמאימינים. את ההיסטוריה ניתן לשכתב.

ב- 1406 זוכה ק-ד בזכויות ובאותה שנה התיישבו בה יהודים באופן רשמי. כאמור, מיקומה של העיר הוא על דרכי מסחר מרכזיות והיותה עיר של נמל-נהר הביאו לפיתוחה המהיר של העיר. יהודי ק-ד עסקו במסחר, בתעשיית בירה, והיו ידועים בעושרם. במאה ה-15 וה-16 הייתה ק-ד עיר ירידים ומעורבותם של היהודים בהם הייתה רבה. במאות ה-16 וה-17 התפרסמה העיר כעיר רנסנס פולנית ומשפחות אצילים החלו לבנות כאן בתי קיט. ב-1677 העניק המלך יאן סובייצקי ליהודים את הזכות להתגורר בכל רחבי העיירה. היהודים קראו לעיר בשם "קוזמיר דלובלין". בתחילת המאה ה-19 קטנה האוכלוסייה הפולנית במקום בשל ירידה במעמדה הכלכלי של העיר. אבי ציין בפנינו שלעיירה יצא שם רע. והביא דוגמה: בעיתון "השחר", עיתון ווארשאי, נכתב ב-1834 כי בעיר יש רוב יהודי. "יזראלטים" בלשון הכתב, ולפיך אין העיר מצטיינת בניקיונה.

במחצית השנייה של המאה ה-19 הוקמו בה חצרות של חסידויות. החצר המפורסמת ביותר, שהוקמה בתחילת המאה, הייתה חצר האדמו"ר הקוזמירי – שהקים רבי יחזקאל טויב, מבין המפורסמים (וכנראה המוכשרים)בתלמידיו של "החוזה מלובלין" הלוא הוא יעקב יצחק הורוביץ. מספרים על כך שהרבי יחזקאל עצר שיטפון של הוויסלה. את הנס עשה באמצעות מטה. משה רבנו הכה במקל על הסלע והוציא ממנו מים. הרבי יחזקאל הפך את המעשה. הוא הכה את הוויסלה. ועצר את השיטפון. בפולין זה עובד להיפך (להזכירכם – אוריאל כבר אמר זאת בטרמינל ע"ש שופן). תחילת המאה ה-20 מביאה לעיר את כל הזרמים ביהדות: חסידות, השכלה, התנועה הציונית וכן את תנועות הנוער השונות. עם כניסת מלחמת העולם השנייה היוו היהודים, כ-1,500 נפשות, מעל ל-60% מתושבי העיר.
 
האוטובוס פרק אותו אי-שם במעלה העיירה. לרדת מהר. אסור לאוטובוס לעמוד כאן. בזריזות. לפני שיקבל הנהג קנס. זהו המקום הכי קרוב למרכז העיירה שהאוטובוס יכול היה להשיק. קנינו. לא התווכחנו. ירדנו. הגשם לא חדל. הלכנו לאורך הרחוב. לכיוון המרכז. מימין קיר בית-העלמין. המקום מגודר. מצבות – איין. כבר אמרנו שנשדדו. הגשם שטרד הפריע לצלם. אז לא צילמתי. חלפנו על פני הכנסייה הרפורמית. ועל-פני בית הכנסת שהפך לבית-קולנוע. ועל-פני מבנים נוספים שבחזיתם נתלו שלטים בעברית. להזכירנו מה היה פעם. ומה כעת. הפנים לתיירות. וחלפנו ביעף על-פני כיכר השוק. ההיא. הרינק. רחבת המשלוח. ואין – אין גטו. דבר לא נותר על כנו. ומאחורי השוק – כיכר העיר. גדולה. רחבה. חיה ונושמת. מרוצפת אבנים. בקצה האחד הכנסייה. במרכז באר. שתהא נוסטלגיה. שיהיה ליד מה להצטלם. ודפנות הכיכר מרופדות בחנויות לממכר מזכרות מצועצעות למבקרים/תיירים, ובבתי קפה. מה לי ולצלבים? אז התיישבנו באחד מבתי הקפה. אבי הקציב לנו חצי שעה של פאוזה לקפה. אני דווקא שתיתי "חרבתה" שזה תה בפולנית. ובין לבין – הגשם פסק. והופיעו מבקרים שהתהלכו בכיכר. וההכנות לחגיגת יום עלייתה של מריה לשמים היו בעיצומן (אגב איזו מריה? האם או המאהבת?). והכיכר התקשטה. וכשנגמרה ההפסקה התחלנו לרדת לכיוון הנהר. ששם, במקום מסוים, יש מגרש חניה ובו חונה וממתין האוטובוס. ושם מותר לו. וברגע שהתחלנו ללכת – התחדש הגשם.
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

העיירה, שאותה לא ממש ראינו, וסביבותיה, שימשו בעבר הלא רחוק (ואולי גם כיום) כמעון לאמנים – סופרים, משוררים, ציירים –  שנפשו כאן בקיצים הירוקים. שלום אש טען, אם נצטט את אבי, ש: "הוויסלה מדברת איתי ביידיש." לכל זאת שמה קץ המלחמה הארורה. העיר הופגזה על-ידי הנאצים ב-8 בספטמבר 1939. ב-19 לחודש נכנס הצבא הגרמני. ריטואל חוזר ונשנה בכל עיר פולנית – כיבוש, גירוש, השמדה. לא פסח על ק-ד. גם כאן חלק מהיהודים נלקח לעבודה. חלק אחר גורש. אחר כך הקימו הנאצים את הגטו והחזירו אליו יהודים שגורשו וכן הוסיפו ממקומות אחרים. ב-25 במרס 1942 הצטוו היהודים להתייצב בכיכר השוק ומשם גורשו. והפעם סופית. רובם הושמד במחנה ההשמדה בלזץ. חלק גורש למחנה אופולה וינוביצה. ותמיד נדרש לקלף את השכבה החיצונית ולתהות מה היה כאן קודם. בין אם זאת פולין ובין אם זאת ארץ-ישראל.
 
הכביש היה מוצף בחלקו. צעדנו על הגדה השמאלית של הכביש. זו שנושקת לוויסלה. שנוכל לראות את המכוניות המגיחות ממולנו. והמכוניות שייטו בעליצות וצלחו את השלוליות. ועוברי האורח והולכי הרגל "חטפו" מקלחות של מים. ונדרש היה לתזמן בין מעבר שלולית אחת לשנייה אל מול שיירות המכוניות שזרמו לעיר. והנה הוויסלה. נהר רחב ידיים. אמנם לא נהר המיסיסיפי אך בהחלט דבר שאין אנו רגילים אליו במחוזותינו. ועל סוללת הנהר כבר עמדו קבוצות של מטיילים. ישראלים. נראה שכולם מחפשים שורשים מתובלים בשואה. כי אחרת מה יש להם לעשות כאן? הרי המיסיסיפי רחב יותר והטירות בעמק הלואר מרשימות  יותר. אך כאן פולין. וכאן מסתודדות רוחות הרפאים. ויש הרבה מהן.

 

 

לרשימות קודמות בנושא רשמי מסע בפולין – ראו בארכיון במדור פולין. בדבר ההמשך… בוא יבוא!

צילומים: משה הרפז (פולין, אוגוסט 2009).

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  On 17 בינואר 2010 at 8:51 PM

    נקודת זכות אחת לפולנים למדתי מהפוסט הזה והיא יחס הכבוד שלהם למצבות שהניחו אותן עם הפנים כלפי מטה.
    פחות כבוד היה להם לבני אדם חיים.

    חייבת להודות לך שוב על הפוסטים המרתקים האלו. אני אישית לא הייתי וגם לא מתכוונת להיות אי פעם בארץ הזאת שרוותה דם יהודי במשך דורות (לא רק בשואה)
    ולכן הסדרה הזאת שלך מביאה אלי פנים וזויות והדגשים ואינפורמציה שלא הייתי מגיעה אליהם בלעדייך.
    ועל כך תודה גדולה.

    אני חושבת שהיה כדאי להפוך את כל הרשימות האלו לספר.

  • עזרא שפרוט  On 17 בינואר 2010 at 8:53 PM

    באחת התמונות נראה נר דולק… מי הדליק למרות הגשם… יש לי תשובה

  • עידו לם  On 17 בינואר 2010 at 11:31 PM

    חבל שאתה כותב עליהם.

  • עמרם נאווי  On 18 בינואר 2010 at 5:36 AM

    האגדה ההיסטורית המרתק הזו – על מלך פולין הנוצרי ואשתו/פילגשו (תלוי את מי שואלים) היהודיה – נחקר בהרחבה על ידי חנא שמרוק בספרו המונומנטלי "ספרות יידיש בפולין". גם רומאן היסטורי אחד בעברית – נדיר וקשה מאוד להשגה – "בחצר מלך פולין" של טברסקי מוקדש לנושא, שהצית את הדימיון היהודי (וגם את המשטמה האנטישמית!) לאורך הדורות

  • עמרם נאווי  On 18 בינואר 2010 at 10:31 AM

    ועוד אסתריות יהודיות הנישאות למלכים זרים – מספרד ועד בולגריה – כאן

    http://www.e-mago.co.il/Editor/literature-115.htm

  • משה הרפז  On 18 בינואר 2010 at 12:50 PM

    תודה
    הוספתי שמות הספרים לרשימת המבוקשים

  • משה הרפז  On 18 בינואר 2010 at 12:56 PM

    דם היהודים רווי כמעט בכל מקום
    ברחבי אירופה (פוגרומים והפוגרום הגדול ביותר)
    ולצערנו גם בארצנו הקטנה

  • צביקה  On 19 בינואר 2010 at 10:43 PM

    כתוב ומעוצב בטוב טעם. משה מביא בצורה נעימה מרשמיו מאותה ארץ שעל אדמתה לא אדרוך כתייר, מסיבותיי שלי.
    הרבה תודות וישר כוח למשה הרפז, שכשרונוֵ כי רב מאפשר לי הצצה לפינות עולם מיוחדות ומשתף אותי בעולמות תוכן עמוקים.

    קראתי וכמו תמיד אותגרתי על ידי הדברים. הסיפור הפורימי על אסתר ומרדכי שגברו על המן הרשע מסתיים בדבריו של המן ההולך וקורא: "ככה ייעשה לאיש שהמלך חפץ ביקרו". יופי של סיפור ילדים ובצדו – כך גיליתי ברבות השנים – מוסר השכל פחות יפה, למיטב הבנתי ולטעמי.

    גם בפולין אהבת הבשרים של המלך לריבה היהודייה הצילה את היהודים מהרחקה מסיר הבשר. ויודעי דבר אומרים שנסים מסוג זה התרחשו בנסיבות דומות גם באתרים נוספים. גם אני גדלתי על סיפורים כגון אלה.
    כמו רבים התלהבתי מהתושייה היהודית ומהנכונות של היהודיות להיתרם. נער הייתי וגם בגרתי במדינת ישראל – ביתנו הלאומי. אולי זה סממן גיל אופייני לאנשים בגילי – ראה מה אומרים פרשנים על כותב תהילים, משלי וקוהלת – אבל המשכו של הסיפור במדינתו לא גורם לי נחת.

    אני לא יושב ומקטר. אני מנסה לתקן – בעשייה במסגרות התנדבותיות – ובעיקר אני משתדל להבין.

    מבלי להלאות, את הקורא הסובלני, בנפתולי מחשבותיי המסקנה המתומצתת – כפי שאני מוצאה רלוונטית לסיפורנו – אליה הגעתי היא המקביליות שבין "אשר המלך חפץ ביקרו" לבין "הון שלטון". המיתוסים עליהם גדלתי יפים אולי לילדי הקהילה, שכל שאיפתה לשרוד, אבל כנראה שאינם יאים ואינם בריאים לגדל לאורם אזרחים של מדינה עצמאית.

    איני "מגלה את אמריקה" – כבר אמרו חכמים ממני שהיה יותר קל להוציא את היהודים מהגולה מאשר את הגולה מהיהודים."

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: