האיש שחזה את הגשם

 

 

 

אנו בשייחא. בשיפולי הרמה הטיבטית. בסין. עלינו לגג המלון. כולו מבנה של שלוש קומות. מספר ימים לפני כן, בעיירה שנקראת דונג-חואנג (משמעות השם "הלפיד הבוער". זהו היישוב האחרון שממנו, בכיוון מערב מתחיל מדבר גובי. הלפיד שבער סימן לשיירה שנעה ממערב למזרח שהנה היא מגיעה אל חוף מבטחים. משואה בשפתנו). ישבנו גם שם על מרפת גג המלון. מבנה שגובהו רק שתי קומות. אבל היחידי בשטח. אז עלינו. שתינו תה ירוק. ציירתי ופנינה קראה. את שרידי המוספים והסגנונות שנסחבו עד לכאן. וצפינו בשקיעה הנפלאה. אדומה-כתומה על רקע חולות צהובים-כתומים שלאט לאט הופכים לחומים… אך כאן, בשייחא, לאט-לאט השתלט הקור. וקיבלנו החלטה לרדת ולהסתובב בעיירה.
 

 

היה זה אחרי הצהרים המוקדמים וזה עתה סיימנו סיור במנזר הגדול של שייחא. ארבע שעות שיטוט בקומפלקס. זהו אחד מששת המנזרים החשובים ביותר לטיבטים. הגדול בסין (אם לא כוללים את טיבט כמובן… אבל טיבט כיום היא חלק מסין. ברשימה זו לא אדון בסוגיה טעונה פוליטית זו. צריך להקדיש לכך רשימה נפרדת – למונגולים, לאויגורים ולטיבטים שסין של 1949 כבשה לעצמה).
 
אז שרפנו כשעה בכיוון אחד והחלטנו לחזור. ובבת-אחת נפתחו ארובות השמיים… ונדהמתי. האיש צדק. הוא אמר שעוד שעתיים ירד גשם.
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כאמור, שבנו מביקור במנזר. פנינה, סאמר ואני. סאמר היא המדריכה הסינית. לא טיבטית. נהפוך הוא – מוסלמית. כלומר הוריה שייכים למיעוט ההאני (שבט הרוב בסין – כ-95%) שהתאסלם מתישהו לפני כאלף שנה. היא כבר ממש לא מוסלמית… תשכחו מהרעלה. במיוחד מזו השחורה/חומה המחוררת שאפשר יהיה לראות את הדרך. סאמר=קיץ. שמה של סאמר כמובן אינו סאמר. סאמר הוא השם העסקי. שמה האמיתי "סוסה קטנה צוהלת". ובסינית זה נשמע מסובך. ולבטא זאת – על אחת כמה וכמה. לכן מאנגלזים שמות. בעיקר את השמות הפרטיים. במיוחד אלה העובדים מול הזרים, המערביים. מדריכי תיירות ואנשי עסקים. וגם אלה שחיים בפזורה שמעבר לימים ולאוקינוסים, שומרים על שם משפחה אורגינלי בעוד שהשמות הפרטיים הם: בוב, ג'ון, טום, מייק… קחו למשל את זוכה פרס נובל לפיזיקה לשנת 2009. צ'ארלס קאו, מהונגקונג (חס וחלילה לא מסין…).

פנינה וסאמר נכנסו לחנות. להתבונן, להריח, למשש, לבחור. ואולי גם להתמקח ולקנות. אגב, מצפים שנתמקח. חלק מתרבות השוק. הצצתי פנימה ויצאתי בחזרה למדרכה. אם אפשר לקרוא למה שהיה בחזית החנות בשם מדרכה. התיישבתי בכסא פלסטיק, בשמש, והתבוננתי בנעשה ברחוב. מכוניות, הולכי-רגל. גברים, נשים וילדים. בקיצור – רחוב נושם, חי ותוסס. לידי התיישב איש זקן. מתרמוס שהחזיק – וכל הסינים מגיל מסוים צמודים לתרמוס – הוא הציע כוס תה. תה ירוק כמובן. בעצם ספל. מהסוג שאתה לופת בשתי ידיים וגומע.
 

 

 

 

האיש הסתכל בשמיים. ופנה אלי – באנגלית – תוך שעתיים יורד גשם. ולא סתם גשם. גשם חזק. Raining Cats and Dogs. הבטתי לשמיים. כחולים, בהירים. פה ושם שט לו ענן. אמנם שחור ובעל הילה לבנה. אבל קטן. תהיתי האומנם ירד גשם? והאיש חזר על דבריו. תוך שעתיים. האיש לא נראה שאמאן. איך בכלל נראה שאמאן?…
 

 

 

 

 

מהחנות הלכנו למלון. עלינו לגג. היה קר. עברה שעה. ירדנו לעיירה. הלכנו שעה. סה"כ שעתיים. ואז נפתחו ארובות השמים. גשם זלעפות. ברד. פתיתי שלג. נסנו למלון…תוך שימוש בכול ארקדה וקולונדה אפשרית. נרטבנו? בטח שכן. אבל אין אנו יכולים לומר שלא קיבלנו אתראה ותחזית מדויקת. ועל זה נאמר – אין אנו מספרים אלא את מה ששמענו ומה שראינו. ומה שלא ראינו ולא שמענו אנו לא מספרים.

צילומים: משה הרפז

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גידי  On 7 בינואר 2010 at 10:32 AM

    אין מה להתפלא הרבה על העניין.
    אדם מקומי בדרך כלל יזהה סימנים שאתה לא תכיר.
    גם אני מריח גשם כמה שעות לפני ואשתי שאינה מקומית לא מבינה מה אני מריח (למרות שהיא כבר 20 שנה גרה כאן).

    תמונות יפות מאוד.

  • צביקה  On 7 בינואר 2010 at 5:27 PM

    תמונות מקסימות – מבנים יפים ניכר שנצפו בעין אוהבת וצולמו בידי אומן – שממש נעים בהן לצפות ולהפליג במחשבות. אמת יפים הדברים ומעניינים הסיפורים אבל נכון גם נכון כי רחוקה וקשה הדרך. נו אז מה? טסים?

    תוך שעתיים יירד גשם אמר. חישבת במדויק ומצאת – הפלא ופלא – אכן צדק. בא לטוס להשקיע הון ולהביא משם את אותו חזאי גאון.

    לנחש רק שש ממך הפיס מבקש וכבר עשית קופה של קש. הרי בעיתון כתוב – בכותרות ענק, אחרת איך נדע – על הלז שפיס קנה ועשה מלאן מליוו. עובר אורח תמים בראותו את התור לפני דוכן הפיס – נזכר מיד בכתוב – ואומר אם כולם בתור עומדים אז וודאי שגם לי כדאי. רק מחרב שמחות כמוני יעבור וילחש: לא כתוב בעיתון – כי לא מפתה לקרוא – על כל אותם המיליונים שפיס קונים ושנים כבר רק קש אוכלים.

    אני עושה טיולים בדרך הקלה והמדודה כי אני "טייל לייט”. גם פיס אני קונה במשורה – אם יש אלוהים לי לא יאמר: "רציתי שתזכה למה לא קנית" – ובכל שבוע שלא קניתי אני שמח על הסכום שחסכתי, ונהנה לקרוא על מה יכול לעשות בזכייתו הזוכה המאושר – אם יש כזה.

    אז זהו – ארוכה וקשה הדרך – לא אטייל עד לשייחא. אטוס כנראה רק לטיולים "קלים" ואמשיך ואתמוגג מסיפורי המטיילים ומהצילומים המדהימים. כבר התרגלתי. איך ענתה לי זוגתי שתחייה, בטיסה הארוכה חזרה מתאילנד: “אם נהנת מהחופים המפנקים באיים המדהימים אז כבר מחר אני מארגנת לך קפיצה לאחד מהאיים היווניים – שם תהנה לא פחות".

    רק למנוע טעות ועל מנת להסיר ספק אני מכיר את הכותב שנים רבות ואני מוקיר את משה הרפז ואת פועלו. מי ייתן וירבו רבים שכמותו. קשרי חברות עמוקים נרקמו בינינו. אנו טיפוסים שונים, על מיקומים שונים, על אותה הסקלה.

    איש איש באמונתו יחיה ולא תחסום שור בדישו.

  • חנה בית הלחמי  On 8 בינואר 2010 at 9:18 AM

    אני בהחלט אוהבת לראות תמונות שכאלו – כלומר את הנופים והתמונות דרך נקודת המבט של המצלם.

  • רני  On 9 בינואר 2010 at 11:02 AM

    אם לא תשתתף,איך תזכה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: