רשמי מסע בפולין [11] – בדרכים. בלי ג'ק קרואק.

 

כשהייתי צעיר מאוד ורבץ עלי הדחף להיות במקום אחר, הבטיחו לי אנשים בוגרים שבגרות תרפא את הגירוי הזה. כשעל פי מניין השנים נחשבתי לאדם בוגר, הייתה התרופה שרשמו לי גיל העמידה. בגיל העמידה הובטח לי שגיל מופלג יותר ירגיע את הקדחת שבי, ועתה, כשאני בן חמישים ושמונה [מחבר הרשימה – לא הציטוט – מסתכלאל השנה ה-63], אולי סניליות תעשה את העבודה. שום דבר לא פעל. ארבע צפירות צרודות של צופר אונייה עדיין מסמרות את השיער שלעורפי ומקפיצות את רגלי לנקישה. קול של מטוס סילון, של מנוע מתחמם, אפילו קול נקישות של פרסות הברזל של סוסים, נושאים עמם את הרעד הנושן, את הפה היבש והעין הבוהה, את כפות הידיים החמות ואת הקיבה המתהפכת גבוה מתחת לצלעות. במילים אחרות, אני לא משתפר. ובמילים אחרות יותר, בטלן נשאר בטלן. אני חושש שהמחלה חשוכת מרפא. אני מציין את העובדה הזאת לא כדי שאחרים ילמדו ממנה, אלא כדי להבהיר אותה לעצמי.

 

כשווירוס האי-שקט מתחיל להשתלט על אדם סורר, והדרך הרחק "\מ"כאן" נראית רחבה וישרה ומתוקה, חייב הקורבן קודם כל למצוא בתוך תוכו סיבה טובה ומספקת לצאת לדרך. לבטלן המעשי זה לא קשה. יש לו גן שלם של סיבות שהוא יכול לבחור מהן. אחר כך עליו לתכנן את מסעו בזמן ובמרחב, לבחור כיוון ויעד. ולבסוף עליו ליישם את המסע. איך ללכת, מה לקחת, כמה זמן להישאר. חלק זה של התהליך הוא בלתי-משתנה ואלמותי. אני מציין אותו רק כדי שהחדשים במחוזות הבטלנות, כמו נערים ונערות בגיל ההתבגרות שרק מתחילים לחטוא בכך, לא יחשבו שהם המציאו את זה.

 

מרגע שהמסע כבר מתוכנן, מצויד ומוכן לפעולה, נכנס לתמונה גורם חדש ומשתלט על העניין. מסע, ספארי, סיור, הוא ישות, ושונה מכל הטיולים האחרים. יש לו אישיות, מזג, ייחודיות ומיוחדות. מסע הוא אדם בפני עצמו. אין שניים שדומים זה לזה.וכל התוכניות, אמצעי ההגנה, הפיקוח והכפייה הם חסרי תועלת. אחרי שנים של מאבק מתברר לנו שאנחנו לא יוצאים למסע. המסע מוציא אותנו. ממומחי סיורים, לוחות זמנים, הזמנת מקומות, שהם מבחינת עובדות קשיחות ובלתי-נמנעות, כל אלה מתנפצים אל מול אישיותו של המסע. רק לאחר שמכירים בעובדה זו יכולים בטלנים אמיתיים להירגע ולזרום עם זה. רק אז מתפוגגים התסכולים. במובן זה, מסע הוא כמו חיי נישואים. הדרך הבטוחה לטעות היא לחשוב שאתה שולט בזה. אני מרגיש טוב יותר עכשיו, לאחר שאמרתי את הדברים האלה, אם כי רק מי שחוו זאת על בשרם יבינו.

 

ג'ון סטיינבק [1962 (2007)], מסעותי עם צ'רלי בחיפוש אחר אמריקה, אחוזת בית, ע': 12-11

 

 

 

 

בדרכים. עלינו לאוטובוס. הצמדתי את החוטם לשמשה והתבוננתי בנוף החולף. מישור. עצים. חלקם מחטיים. השאר עם עלוות. אני מניח שהעלים נצבעים בכתום לפני בוא השלכת. גם בפולין יש "קיץ אינדיאני". הירוק הופך לצהוב, לכתום, לאדום, לסגול, לחום ואז נושר. זה בגלל הקור שגורם לשינוי בריכוז הסוכר. אבל אנו בעיבורו של קיץ. והכול ירוק. וגם הבחנתי בצפצפות. ואת האשוחים זיהיתי. עצים אחרים לא. פה ושם בתים. לפעמים עסקים חקלאיים. חוות. בתי-משק. מצבה לצד הדרך. וכמו במקומות אחרים, נוצריים, גם כאן, בפולין, נמצאים מדונות ופסלי הצלוב בצד הדרכים. ובכול כניסה לכפר או לעיירה. ביתני-תפילה. זעירים עד זעירים ביותר. קטנים. לפעמים רק צלב. קוראים להם קאפליצ'קה. קפלה קטנה. שתשמור המדונה על החיים והנוסעים בדרכם. היא וישו מלווים את הנוסע. לנו הייתה את תפילת הדרך שאותה נשא אבי, בכול תחילתו של מסע יומי. אבל לפולנים יש בדיחה:

שמעתי פה סיפור שמתהלך עוד מימי גומולקה – שגומולקה יוצא עם הפמליה שלו לשטח, ומגיע לאיזה מקום נידח בשדות, ושם על אם הדרך על-יד איזה קאפליצ'קה, כורעת איכרה, וגומולקה שואל אותה, את האיכרה, מה את מבקשת? והיא אומרת, אני מבקשת אלף זלוטי. אז הוא אומר לאנשים שלו – תנו לה שבע-מאות זלוטי, והם נותנים לה שבע-מאות זלוטי. אחרי שהסתלקו היא כורעת שוב לפני המאריה ואומרת, יזוס, יזוס, אתה נתת אלף והם גנבו שלוש-מאות.

יהודית הנדל (1987), ליד כפרים שקטים, הקיבוץ המאוחד, ע' 81.

 

 

מפעל. גם קירותיו צבועים בירוק-לבן. כיכר. סליחה, מעגל תנועה. צומת. מפגש דרכים. שלטים. מראי מקום. ש' אמר לי שהתשתית התחבורתית עדיין מפגרת. והיא בפיתוח תמידי. והאיחוד האירופי דוחף כסף לטובת העניין. ולאורך כל הנסיעה לא ממש חווינו פקק אמיתי.

 

 

 

 

 

 

 

 

טרקטור. גלגלי חציר. "יערות" מסודרים. "יער נטע אדם" בשפתנו התכנונית. חלקות. מגרשים צרים וארוכים. רואים את גבולות החריש המסמנים את גבולות החלקה. קומץ בתים. שדה פתוח. ושוב קומץ מבנים. מורפולוגיהחוזרת ונשנית. במשך שעות אחר שעות, לאורך מסע האוטובוס בדרכים, חוזר דפוס חלוקת השטח ונשנה. רצועות צרות וארוכות. נשתמרה צורת העיבוד שהתגבשה ורווחה במאות הקודמות. שהמחרשה, הרתומה לשוורים או לסוסים, המסורבלת, הייתה הכרחית באדמה הכבדה, הבוצית, תהא פטורה מלהסתובב פעמים רבות מדי. רצועות פתוחות בין בתים – על-מנת שהבקר, או מה שזה לא יהיה, יוכל לעלות מיידית על השדה לאחר כל קציר. וכל זה בקרבת הבית. פה ושם אנשים מסתובבים בסביבות הבית. קוצרים דשא. בערוגות הפרחים, בערוגות הכרוב. מספר מועט של בעלי חיים. לא הבחנתי בעדרים. ותהיתי היכן בעלי החיים? הדיר, הרפת החזירייה או מה שזה לא יהיה? ולא ראיתי. ורק בהרים, בדרך לזאקופנה, עיירה שעליה לא אכתוב, ראיתי עדרים. של כבשים. וגם רועים פולנים. האם המשקים אוטרקיים?

 

ראו תרשים של כפר לדוגמה: שימו לב לחלקות הארוכות של "נחלה ב". "נחלה ג" היא שטחי המרעה. "נחלה א" – חצר המשק.

 

כפרים שקטים ושלווים. בתי חווה. אסם. גן ירקות. הכול ירוק. האדמה, במקומות שאינה צבועה בירוק, היא שחורה, חומה, גושנית, נראית כבדה. תוצא שחיקת הקרחונים. לבטח בוצית בחורף אם כי כעת איני רואה את הבוץ. בתים אפורים, צהובים. ויש כמובן גם ירקרקים. גגות רעפים. אדומים, חומים. גגות אפורים. מתכתיים? מבריקים בשמש. לעיתים עטורים בכתמי חלודה. אזבסט? פחים? אבץ? אלומיניום? איסקורית? לך דע. אין הזדמנות למשש את הסחורה או לתהות על קנקנה. ערימות עצים כרותים. כבר מכינים את מלאי העצים להסקה. ארובות. גגות שיפועיים. להקל על עומס השלג. שלושה חודשים הארץ קפואה ומכוסה בשלג. היינו באוגוסט. בספטמבר כבר ירד שלג. 30 ס"מ במכה אחת. חברים שלנו שרצו לנסוע מווארשה למינסק נאלצו לנטוש את הרעיון.

מעל ל-80% מהקרקעות הן בבעלות פרטית. נראה לי שרובה של החקלאות הינו חקלאות בעל. על-כל-פנים לא הצלחתי להבחין במערכות השקיה. לפחות לא כשלנו. אין בוסטרים. אין קווי מים ניידים. אין ממטרות. אין תותחי מים. אפילו לא טפטפות. או שלא הצלחתי לראות. והרי מספרים אנו את אשר ראינו. מה שכן – יורד גשם. לפחות פעם בשבוע.  א' אומר שאנו אמורים להגיע לרמה – דהינו 200 עד 300 מ' מעל פני הים. אני ממתין. עדיין מישור. שני שלישים מפולין הם מישור. הקרחונים הם שהכשירו את המשטח הענק הזה. גם יעקב פיין מרותק ומוקסם מהירוק. סביב ציר נסיעתו של יעקב לפולין, שוזר וטווה אהרון אפלפלד את עלילת ספרו – "פולין ארץ ירוקה" (2005, כתר):

עתה היה בדרך אל הלא נודע. עננים דקים, נמוכים, ליוו את נסיעתו ושיוו לנוף מראה שלו ומעודן.
[…]
שוב יצאו לדרך. המישורים הירוקים השתרעו רחבים עד לאופק, ובתוכם, בפיזור נפלא, בתים קטנים, פרות, כבשים וסוסים.
"הוא הכיר יהודים?" הסיתה אותו הלשון לשאול את הנהג.
"הכרתי," קיצר, אך מיד התיר את לשונו ואמר, "לפני המלחמה גרו המון יהודים בשכונה שלנו. הייתי משחק עם ילדיהם כדורגל ברחבה. לעתים הייתי בורח מבית-הספר כדי לעבוד אצל היהודים. היו להם חנויות גדולות שהשתרעו לרוחב ולגובה. הזקנים היו לובשים בגדים שחורים ובשבת היו חובשים כובעים משונים, אבל הילדים היו כמונו, דיברו ושיחקו כמונו."
"אתה עוד חושב עליהם?"
"יהודים אי אפשר לשכוח," נתחייך, "ברגע שראית יהודי, לא תשכח אותו לעולם." לפתע שינה את הנימה ושאל, "אתה יהודי?"
"אני מישראל."
"יש לכם צבא חזק," הגיב מיד.
"נכון."
"האם הישראלים הם יהודים? הם לא נראים כיהודים."
"יהודים," אמר יעקב בקול ברור.
"חשבתי שליהודים אסור לגור במדינה משלהם."
"הם ככל אדם, אין שום הבדל."
"אנחנו חשבנו תמיד שהיהודים שונים."
"במה?"
"באמונתם, למשל."
"תסכים אתי שאסור להרוג אותם."
"למה, אם כן, הרגו אותם?" שלף את החרב מנדנה.
"לא הפולנים, הגרמנים. פולני מתחנך על רחמים. אצלנו אומרים, אדם נברא בצלם אלוהים. נכון, הגרמנים היו אכזריים מאוד, אבל לא הפולנים. הפולנים סבלו יחד עם היהודים."
יעקב לא הוסיף לשאול. הנוף כבש את עיניו. הם חצו עתה שדות ירוקים ומטעים פורחים. איכרות עבדו בערוגות וילדים צהלו למראה המכונית השחורה. ההורים, מסתבר נטעו בנפשו לא רק רתיעה כבושה מפולין אלא גם חיבה למראות אלה, שכן תמיד אמרו, השדות הרחבים, העצים הגבוהים, המים הצלולים בבארות.

ע' 43-42

עוד לא סיפרתי לכם? יצאנו בבוקר מווארשה ואנו בדרכינו למיידאנק. אנו אמורים להגיע לשם אחר הצהרים. יהודית הנדל מאייתת זאת "מיידאענק". אהבתי את הצליל היידישאי. דומני שאשתמש בו. ועד שנגיע מחכות לנו הרפתקאות בדרכים. שמות של מקומות שלא אומרים לי דבר. לעת-עתה.

למיידאנעק נסעתי דרך כביש מספר 17, המוביל ללובלין, והיו ביצות לאורך כל הדרך, דרך מאוד צרה, באדמה מאוד שחורה, וכרגיל הכפרים, העיירות, הגגות השחורים, והבוץ הבוץ הבוץ, עגלונים עם סוסים וכובעי פרווה מהוהים, עגלות עם כרוב וגזעי-עצים, שדרות צרות מאוד של עצים גבוהים, הגזעים צבועים עיגולים אדומים וירוקים לסימון, כל-כך צרה השדרה, אפילו מכונית אחת בקושי עוברת ובקושי רואים נפש חיה לאורך הדרך, עוצרים לפני עדר, עוצרים לפני עגלה, עוצרים לפני איכרה שעוברת עם פרות וקלשון ענק עם ידית-עץ ענקית כבדה וחודי ברזל ארוכים מוזרים, מחזיקה את הקלשון כאלו הקלשון יוצא לה מהבטן, ומוטות הברזל החדים הארוכים כאילו יוצאים לה מהבטן, כלי עבודה כעין כלי משחית מתוך הבטן, וזמן רב אחרי שעברה עוד ליוותה אותי האיכרה הזאת עם הקלשון הזה, פניה האדומים ואיך שהלכה ואיך שהחזיקה אותו.

יהודית הנדל, ליד כפרים שקטים, ע' 55

ואת שראתה יהודית הנדל אני לא ראיתי. אבל סיפרתי לכם את מה שאני ראיתי. ומה שלא ראיתי לא אוכל לספר…

 

 

 

 

 

 

ארץ שקטה. שלוה. אין בדיקת צופרים. אנחנו – מדינה בלחץ. מנהג נפשע שפשה במחוזותינו – עוד בטרם התייצב הצבע הירוק בלחיי הרמזור וכבר נשמעים צופרי המכוניות, התובעים להזדרז. לא להתמהמה. להוציא אצבע ממערות האף. קדימה. לנוע. להשיג. "ארדוף אשיג שלל" נכתב במקורותינו. אנחנו לא פראירים. אם אפשר אפילו נגנוב באדום… בתורכיה התרגלתי שמרגע שהתחלף הצבע לאדום יספיקו לעבור עוד חמש מכוניות. בדקתי כמה וכמה פעמים. כאמור, התרגלתי. האיר לי הירוק – המתנתי. לחמש המכוניות ש"גונבות" את הרמזור. אצלנו זה אדום + מכונית אחת. בינתיים. ואילו כאן, בפולין, משום מה שקט. הייתי עשרה ימים ולא שמעתי ולו גם צפירה אחת. כנראה שיש להם הרבה כוח סו"ס. סבלנות וסובלנות.

אגב, מחיר הדלק זול בכ-10% מאשר אצלנו. הלכתי למשאבה ובדקתי. בזלוטים. צריך להמיר לש"ח. זה היה כאשר חנינו בתחנת דלק והתלבשנו על ספסלי המסעדה החיצוניים במגמה לאכול את ארוחת הצהרים הקופסתית. עוד משהו הזוי – המקומיים הביטו עלינו כמו שירדנו זה עתה מהעצים. לא אהבו את הרעיון. אבל מה – אלה פולנים. מנומסים. לא מחו. אין לנו מושג מה באמת חשבו. ואז הלכתי לראות את המחירים. ואבי הזדעק – לאן אתה הולך? – לך ותסביר שאתה עורך תחקיר. לעצמך. וכששבתי ארצה הפריע לי הרעש בכבישים. ההמולה. הצפירות. הלחץ. לא המית העיר. אבל אין ברירה. מתרגלים… וזה עדיין מפריע.
 

יהי רצון מלפניך ד' אלוקינו ואלוקי אבותינו שתוליכנו לשלום ותצעידנו לשלום ותסמיכנו לשלום ותנחנו למחוז חפצנו לחיים ולשמחה לשלום (ותחזירנו בשלום). ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך ומכל מיני פורענויות המתרגשות לבא לעולם. ותשלח ברכה בכל מעשה ידינו ותתנו לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל-רואינו. ותשמע קול תחנונינו כי אל שומע תפילה ותחנון אתה. ברוך אתה ד' שומע תפילה: בברכת נסיעה טובה!!!

 

לרשימות קודמות – ראו בארכיון במדור פולין. המשך יבוא. בטח יבוא. זה רק תחילתו של היום השני…
 
 צילומים: משה הרפז (פולין, אוגוסט 2009)
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עידו לם  On 3 בינואר 2010 at 10:53 PM

    אם עם מתועב.

  • צביקה  On 4 בינואר 2010 at 7:45 PM

    קראתי והוקסמתי, מהתיאורים ומהאלתורים על הנושא. סיבות רבות למסע. יצאתי למסעות הרבה ולכולם מטרה אחת – ההנאה הצרופה. אני מוצא בנוף האנושי – מפגש עם תושבי המקום וטעימה ממזונותיהם – מקור בלתי נדלה להנאה.

    הכותב ראוי להרבה תודות. בזכותו ובזכות טובים שכמותו אני יכול להפיק הנאה מרובה גם ממסע אליו איני רוצה לצאת.
    איני יוצא למסע אלא למען ההנאה. לפולין לא אסע מסיבותיי. התמונות המקסימות שלחו אותי למסע בזמן. מסע אל מחוזות ילדותי.

    באותם ימים לא היו סתם כבישים – לכבישים נועד תפקיד – כבישים חיברו מקום ישוב אחד למשנהו. למקומות ישוב – הראויים שיגיע עדיהם כביש – נחשבו רק מקומות גדולים, במושגי אותם זמנים.
    בתים ושאר מיני מבנים מעשי ידי אדם היו נטועים בסביבה טבעית. יצאתי מפתח ביתי, ישר אל שדה פרחים בחורף, או שדה חרולים בקיץ. לא היו כבישים וממילא לא היו מדרכות. יכולתי לבחור כיוון ולצאת למסע. בהעדר כבישים ומדרכות כל כיוון היה טוב – לא היו מגבלות ולא היו אילוצים.
    קצב החיים היה טבעי. שעון קיבלתי רק כשהגעתי לגיל בר מצווה. לא היו אמצעי תקשורת מלחיצים – לא שמעתי צלצול טלפון סלולרי שיכול להוציאך משיא הסוטול ולתקוע אותך בשיא האטרף – ולא היו הרבה ערוצי תקשורת ולא מבזקי חדשות, שתקעו אותך בבית.
    עתותיי עמי ומאין כל מגבלות בדרכי יצאתי למסעות, ובדרכי פגשתי חברים. ישבתי אתם בצל העץ – עץ התאנה או עץ התות – ואכלנו מפריו. ישבנו וספרנו סיפורים והפלגנו על כנפי הדמיון למסעות רחוקים בנופים מקסימים.
    באותם ימים רחוקים נקבעו הרבה דפוסי חיים. שם נטועה גם ההנאה שבמפגשים האנושים שברבות הימים הפכה לסיבת הסיבות לקום ולצאת לעוד מסע ויהיה כיוונו אשר יהיה. ולא לפולין לא אסע.
    .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: