Erkac Tam Pass

 

 

ארבע לפנות בוקר. השכמה. קור עז. פנים-יבשתי. ידענו כי צפוי לנו יום ארוך ומייגע. המעבר בין קירגיסטן לסין מתפקד רק בחלק מהיום. ונסגר מוקדם. המטרה היא לחצות את הגבול ולהגיע לקשגר האויגורית/סינית שבאויגורסטאן/שינג'יאנג. ולכך נחוצה השכמה מוקדמת.

העברנו את הלילה בסארי-טאש, כפר קטן בדרום-מזרח קירגיסטן. חלק לן ביורטה. האחרים נדחסו בבקתה ולה שני חדרים. הקרקע – מרופדת בשמיכות. ובכלל – שמיכות לא חסרו. ערימות בלתי נדלות המרוכזות בפינה בחלל המגורים. בארבע לפנות בוקר קמנו. הקירגיזים כבר היו על הרגלים. הכינו קנקני מים חמים לשטוף את קורי השינה (לדעת המקומיים חמים – לדעתי פושרים מינוס. אבל לא נדקדק בזוטות). ויתרתי על הגילוח. שכבות של מלבושים, כוס תה ירוק ופת לחם מקומי – נאן – וקדימה לדרך.

 

 

כאמור, יצאנו עם אור ראשון. בכלי רכב סובייטיים לשעבר. רכבי שטח. 6X6. לא, איני טועה. לא 4X4 אלא 6X6. שמנו פעמינו מזרחה – לעבר סין. דרך מעבר Erkac Tam. אנו בלב אסיה. ממש במרכז הגיאוגרפי שלה. מרוחקים אלפי קילומטרים מכול ים אפשרי. הדרך משובשת. בחלקה עפר ובחלקה חצץ כבוש. לפרקים אנו נוסעים על מצע שבמחוזותינו נקרא "קורדרוי". אבל הרכב רוסי – ולא נראה שהוא מתרגש מכך. אגב – אצלנו קיימות שתי אפשרויות: או לנסוע לאט ולהתאים את המהירות לתדירות קפלי הקרקע או לטוס. הרוב בוחר, איך לא, באופציה השנייה. גם כאן מרביץ סשה הנהג רייס.

 

 

 

 

הנוף פראי ומקסים ביופיו. מדבר צחיח ופסגות הרים מושלגות. השמש מטפסת מעל הקרחונים. בדרום – במת הרי פמיר. גג העולם. בצפון ניתן לראות את ההרים השמימיים. ואנו, בדרכים של מדבר בצל הגשם, שועטים על רמה סלעית, חומה, יבשה וטרשית.

 

 

 

 

הבוקר מאחרינו. עברנו מחסום דרכים ועוד מחסום דרכים. הצבא המקומי בדק את הדרכונים. המשכנו. ועד שהגענו ליעד הרגעי. מעבר הגבול. מצד שמאל של השלט רואים את הרכב שלנו. שיירות של משאיות עמוסות לעייפה בפסולת ברזל המיועדת להיקלט בסין כבר המתינו בחום הקופח. למזלנו היה להן מסלול נפרד. באותם הימים בלעה סין יותר ממחצית הברזל העולמי. ההכנות לאולימפיאדה היו בעיצומן. כאילו הופעלה משאבת ענק בצד הסיני או מגנט ענק ופסולת הברזל מרחבי העולם נשאבה לסין. לאחר שראיתי את אשר ראיתי, חשבתי שזאת הזדמנות נדירה לנקות את ארצנו מפסולת. משלדי המכוניות הפזורים בכול חלקה וחלקה ומכערים את נוף השטחים. הפתוחים והבנויים. אך לא. כשחזרנו וסיפרנו את מה שקורה שם, במרכז אסיה, שאלתי את צביקה האם ניתן לעשות משהו בנדון. אחרי הכול אחיו מפרק מפעלים שאין דורש להם. חזר לאחר מספר ימים ואמר. מקרה אבוד. אין ביקוש לשלדי מכוניות. חרא של ברזל… והרי כאן גונבים כמעט הכול. מכסי ביוב, קולטנים, שלדות טנקים ונגמ"שים (המשמשות כמטרות לצה"ל בשטחי האימונים), פסלים סביבתיים, כבלי חשמל וטלפון (בשביל הנחושת) ואפילו אותיות שקולפו מהמצבות – כן. שלדי מכוניות – לא. חבל. איך שלא יהיה החגיגה ההיא נגמרה.

 

 

בצד מעבר הגבול הייתה עיירה שלמה של בקתות ומבני לבנים. מלון דרכים מרופט וקיוסק. כן – קיוסק. מילה שמקורה רוסית. אנו אימצנו זאת וכך גם הקירגיזים שחלקם, עדין דובר רוסית. היו לי כמה סומים (המטבע המקומי) וקניתי בקבוק שתייה ומשהו לנשנש. לפני שבוע המרתי עשרה דולרים במטבע המקומי. עבר כמעט שבוע ולא הצלחתי לבזבז אותם. החיים כאן בזיל הזול. וגם להיפטר מהכסף. כי בצד השני יהפוך ללא רלוונטי. במלון הדרכים המון פועלים סינים. סין מממנת את הפיכת דרך העפר שבה נסענו – לכביש. והסינים החלו בבנייה. כיבוש כלכלי. פגשתי את הצוות הבונה. להפתעתי הסכים המהנדס האחראי על הבנייה להצטלם. דומני שמה שמצא חן בעיניו היה שכבר הייתי פעם בסין. ובאזור שממנו בא – גווילין. בתמונה מצד ימין. עם המשקפיים. האמריקנים הקימו בסיס אווירי בבישקק (בירת קירגיסטן). התורכים מקימים מסעדות ועסקים נוספים. אייר טוקיש מובילה בטיסות למרכז אסיה.השתלטות באיצטלה של תרבות. הרי ככלות הכול הקירגיסים הם סוג של שבט טורקי. כתב שונה אבל מוצא אתני משותף. וגם מבינים את השפה. יותר מאשר פחות. לא פלא שהרוסים מתחממים. הם חשים באובדן השליטה במרכז אסיה. אמנם ברית המועצות התפרקה אבל עדיין הדוב הרוסי חובק. המשחק הגדול משוחק שוב ושוב. הפעם סביב הגז והנפט המונחים מתחת לים הכספי וסביבותיו והיכן יעבור הצינור לעולם המערבי שכולם רוצים לגזור ממנו קופון כלכלי. רק על זה ניתן לכתוב ספר כרסתן.

 

 

 

 

 

היה זה היום שבו שלפתי את הדרכון להצגתי אותו למבקש – בדרך כלל לבוש מדים ודובר בשפה לא מובנת – עשר פעמים. ארבע בקירגיסטן ועוד שש בצד הסיני. איכשהו, לאחר המתנה של שעתיים מצאנו את עצמנו מאחרי המכס הקירגיזי ומול שער היציאה. מחכים לכלי הרכב. בין המעבר הקירגיזי לסיני – מרחק של שבעה ק"מ. הקירגיזים הסכימו שהרכבים שאיתם באנו ייקחו אותנו לשם. העמסנו שוב את התרמילים. חיכינו לאור ירוק. של ישבתי והסתכלתי בנעשה מסביב. השוטר הקירגיזי בדק משאית אחר משאית. בכל אחת הוא ביצע שלוש פעולות. האחת – ביקש מהנהג לצפור (רק אחר כך, בסין, הבנתי את משמעות הצפירה. פשוט מאוד – מי שצופר חזק יותר מקבל את זכות הדרך…). הפעולה השנייה – בדיקה מיכל הדלק באמצעות מוט שהוחדר לתוכו. אבל הפעולה השלישית הייתה המעניינת ביותר: השוטר הביא ג'ריקן וצינור פלסטיק. החדיר את הצינור למיכל הדלק ושאב. כשהתמלא הג'ריקן – הורשה הנהג לנסוע לסין… מס יציאה פרטי. משאית לאחר משאית. צילמתי. אמנם מצלמה דיגיטלית אך אני מקפיד לעבוד בצורה ידנית. דרך העינית. הקירגיזים התעצבנו. נקראתי למפקדת המעבר. ביקשו להסתכל בתמונות. למזלי לא לקחו את המצלמה אלא הורו לי ביד שהם רוצים לראות בצג את מה שצילמתי. מצלמה חדשה. הוצאתי את המדריך וחיפשתי אחר התפריט המתאים. מצאתי. דפדפתי בתמונות. והם הסתכלו. אז התפשרנו באמצעות שרשרת התרגום – קירגיזית, רוסית, אנגלית – על מחיקת התמונה האחרונה. זו עם הג'ריקן המלא במס מעבר פרטי. יצאתי בזול…

 

 

וכלי הרכב הסובייטיים הביאו אותנו עד למחסום הראשון של סין. עברנו  מספר ק"מ בשטח שטח הפקר. No Man Land. הש"ג הסיני יצא מהבודקה, אסף את הדרכונים והלך. חזר לאחר שעה וטען שמכאן והלאה אין מעבר לכלי-רכב. אבל אנו מוזמנים לסין. איכשהו הצלחנו להבין זאת. מכונית – לא. אדם – כן. הצביע בידיים. המשאיות המשיכו לעבור. הבנו מה שהבנו ובלית ברירה, הכתפנו תרמיל על שכם והמשכנו לצעוד בכביש. למעלה. אמרתי לזוגתי שטוב שזנחנו את המזוודות ועברנו לתרמילים. איך היינו מסתדרים ללא התרמילים? עלייה. שני ק"מ. משיקים לטור שלא נגמר של משאיות. כולן עומדות. טעונות בפסולת הברזל המיועדת לפלדות האולימפיאדה. דוממות. הנהגים מתגודדים בקבוצות. בצל המכוניות. ואנו? ממשיכים לסחוב את עצמנו וכבודתנו במעלה הגבעה. עד למחסום הבא. מחנה צבאי על אם הדרך. שם אספו הסינים את הדרכונים בשנית ונעלמו. במשך שלוש שעות לא קרה דבר. רק ערימה של תיקים וערימה של אנשים. בשמש. וממול מגדל השמירה. התקרבתי לשער. הסיני צעק משהו ודרך את הנשק. אני מכיר את צליל הדריכה של הקלצ'ניקוב. ויתרתי. הסיני השני שבמגדל צפה בנו במשקפת. זה לא הזמן להתחכם. לסינים אין חוש הומור.

לקראת אחר הצהרים התעוררו כולם. הנהגים הניעו את המשאיות. אחת אחר השנייה. השיירה נעורה. אבל עדיין עומדת. ולנו אמרו לקחת את המיטלטלין ולהמשיך ללכת לכיוון סין. איפה סין? הקצין הצביע לשם. אז הלכנו לשם. הלכנו. ראינו מרחוק את המעבר הסיני. הכביש חסום בשיירה אינסופית של משאיות. ריקות. המבקשות לחזור למרכז אסיה. המשכנו ללכת. ואז הופיע דולקאן. המדריך הסיני. בעצם אויגורי. התרגום של דולקאן לעברית הוא גל. גל הצליח לקדם את האוטובוס מעבר למכס הסיני. זה עלה לו במספר בקבוקי שתייה של מים מינראליים (שהיו מיועדים לנו…). אבל בשל המשאיות האוטובוס נתקע ואינו יכול להתקדם. נשארו עוד מאות מטרים לחבירה. המשכנו לגרור את המטען. הגענו לאוטובוס. הציוד מועמס. נוסעים לתחנת המעבר הסינית. פורקים ושוב מתחילה ביקורת הדרכונים והציוד. וגם צריך לעמוד מול מכונה כלשהי. אם נדלקת המנורה הירוקה – סימן שאתה בריא ואין לך חום. אין סארס. אור אדום – לקרנטינה לשבועיים. בלי חוכמות. ולא חשוב מי אתה. ומפשפשים בספרים. מחפשים אחר חומר פורנוגראפי. וכן, אסור להכניס אוכל. וכול רכישותיי בשווקים בקירגיסטן של צימוקים, אגוזים, שקדים וכד' – נותרו במכס. בטוח שהסינים חגגו על השלל.

ובשש בערב, כשהתרמיל כבר היה על המסוע, לקראת השיקוף, נעצר הכול. האורות כבו. נגמר החשמל… בנקודה הזאת עברנו לצעקות. צור המליץ על כך. עניין של תרבות. איך מציג סיני את מקומו בהיררכיה? בצעקות על מי שמתחתיו. אז הקמנו קול צעקה. וזה עבד. הסינים ויתרו על המשך הבדיקה. צ'יק צ'ק החתימו את הדרכונים. הורדתי את התיק (ללא שיקוף) ויאללה ליציאה. ועל המדרכה, בעלייה לאוטובוס, שוב הגיע סיני וביקש לראות את החתימה בדרכון. נו טוב – הפעם לא צעקנו. ונסענו לקשגר.

 

הצילום הראשון על אדמת סין – טורקמיסטאן המזרחית – היה של גמל דו-דבשתי. גמל בקטרי. כאילו יצא מספרו המצוין של הסופר הקזחי צ'ינגיס אייטמאטוב : "והיום איננו כלה". הגמל שעושה דין לעצמו. ויש לו רגשות… רוצו לקרוא.

כולם היו טרודים לקראת החורף. ואם לא די בטרחות הרגילות, באה רוח גדולה וטילטלה את קָרָנַר, וזה היה לבעליו כאב ראש אמיתי, עונש ממש, פשוטו כמשמעו! כשנתיים לפני כן הגיע קָרָנַר לפרקו, אבל בשתי השנים האלה עדיין לא היה יצרו עז כל-כך, עדיין לא פרץ בכל סערתו, ועדיין היה אפשר להשתלט עליו, להביאו לידי ציות על-ידי הרמת קול. ומלבד זה, הגמל הזקן של קזנגפ עדיין היה הזכר השליט בעדר של בוראנלי, ולא נתן ל קָרָנַר כר פעולה, והיה בועט בו ומגרש אותו מעם הנקבות. אבל גדולה היא הערבה. הוא מגרש אותו בקצה האחד, וזה בא מן הקצה האחר ומבצע את זממו. ימים תמימים היה הזכר הזקן רודף ומגרש עד כלות כוחותיו, ואז היה קָרָנַר, הצעיר חם המזג, משיג את שלו, ולא בקרב ישיר דווקא, אלא בערמה ובתחבולה.

אבל כשהתחלפו העונות, והחורף הקר בא אל הערבה, ודמם של הגמלים ניעור שוב לצו הנצחי של הטבע, נהיה קָרָנַר הזכר השליט בעדר של בוראנלי, שליט אדיר שיש בכוחו לסלק ולהשמיד כל מה שעומד בדרכו. בקלות יתרה גירש את הגמל הזקן של קזנגפ אל רגלי אחד המדרונות, ובעט בו ורמס אותו ונעץ בו את שיניו עד שכמעט נפח את רוחו בערבה השוממה, שלא היה בה איש להושיעו. נוקשים חוקי הטבע, ומתמלאים עד תום. הגיע תורו של קָרָנַר להקים ולהפיץ את זרעו.

צ'ינגיס אייטמטוב (1998), והיום איננו כלה, עם עובד, ע': 165-164.

 

 

השמש החלה לשקוע. גל היה מבסוט. הוא טרם פגש ישראלים. אבל אמרו לו שאנחנו משהו-משהו. עובדה, הגרמנים, בשבוע שקדם, לא עברו. הם נותרו במחסום הראשון ולא הבינו שהגיעה השעה להיפרד מהרכב ולעבור להליכה. ואת הלילה בילו שם. במחסום הראשון… עברו כשעתיים. נשתררה חשיכה. מתנמנמים. ופתאום עצירה. צריך לרדת מהאוטובוס, להציג את הדרכון, לעבור ברגל את המחסום, ואז לעלות שוב לאוטובוס. הסתכלתי סביב. מחסום קבוע. גם המקומיים זכו ליחס דומה. לרדת, להציג, לעלות. הבודק סיני. המקומי – זה שנוסע באוטובוס הוא בדרך כלל אויגורי. שיטה לטרטר את המקומיים… זאת הייתה הפעם העשירית שהצגתי את דרכוני. הפעם ה-11 הייתה במלון בקשגר.

מבנה של 7 קומות קיבל אותנו אחר חצות. 2 קומות למשרדים, קומת מועדון, קומת בית-בושת, ו-3 קומות עליונות המשמשות כמלון שמתוכן בנמוכה ביותר שובצו חדרי האוכל והקבלה. "שימושים מעורבים" קוראים לכך במחוזותינו. כיון שעלינו מקומה לקומה הייתה זאת ס' שזיהתה את 2 הקומות הייחודיות שבין המשרדים למלון. "אני מריחה זאת" קראה בקול רם. אחרי ככלות הכול בבעלותה מלון… ואני? אני הלכתי לישון. עם זוגתי שתחיה.
 
צילומים: משה הרפז

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • צביקה  ביום 26 בדצמבר 2009 בשעה 10:21 AM

    סיפור מסע מדהים. התחככות עם נציגי שלטון דיקטטורי באמצע הדרך משום מקום לשום מקום. הגרמנים המרובעים ישנו לילה שלם בקור, מגיע להם! אבל מה מחפש שם הישראלי?

    למען הגילוי הנאות אקדים ואומר שאני ידידו של משה המפליא לתאר את חוויותיו. חווינו יחד הרבה, וגם הרבינו לטייל יחד, אבל הסכמנו לא להסכים על הכל – "חייה ותן לחיות".

    אני מכיר אנשים שואפי אתגרים – מטפסי הרים, ראלי מדבריות, עושים טיולים מסוג זה – ואני אפילו מוקיר את נחישותם ומאמין כאשר הם מספרים שהם גם אוהבים את מה שהם עושים. אבל איני מסכים לקחת חלק בהנאותיהם. מספיק גורשנו פעם אחת מגן העדן רק כי אכלו אדם וחוה מפרי עץ הדעת. האם עלי לאכול חצץ – תרתי משמע – רק כדי לדעת ממקור ראשון שגן עדן זה לא שם?

    גם אני נוהג לצאת עם זוגתי שתחייה לתור את עולמו של הקדוש ברוך הוא. אנחנו תרים ומחפשים את הרמזים למה שמחכה לאלה שיזכו להגיע לגן העדן. בטיולנו מצאנו הרבה סימנים – אוכל טוב, נופים ותופעות טבע, מפגשים עם אנשים טובים באמצע הדרך – שלפחות שערי גן עדן זה כאן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: