מסע בעקבות ברדלס סיציליאני

 

 

 

 

 

סיציליה. הים התיכון. אמצע הדרך. אי המגשר בין אפריקה לאסיה ובין מזרח למערב. לא. לא תמצאו כאן עוד מדריך למטייל.  אין בכוונתי, מעל דף זה, לפרוס בפניכם המלצות למסלולי טיול, אתרים שחייבים, אבל ממש חייבים, לבקר בהם, מאכלים ומסעדות או מקומות לינה. הרי לשם כך נכתבו מדריכים כאלה או אחרים. ולכן לא אסיים ב"גילוי נאות" שהוא שם קוד לפרסומת: "המחבר היה אורח …". ברצוני להציג את סיציליה מנקודת מבט אחרת, נוספת, אישית.

מתישהו קראתי באחד המוספים (דומני ב"תרבות וספרות" של "הארץ") כתבה על כותבת ומחברת ספרים ששמה נשמט מזיכרוני. והייתה לה תזה מעניינת ולפיה יש לקרוא את הספר המסוים במקום בו קורמת העלילה עור וגידים.  או להפך.  כשאתם במקום כלשהו קראו את הספר שבו מתרחשת העלילה במקום שהותכם.  לשון אחר:  קראו בהיותכם בונציה את "מוות בונציה" מאת תומאס מאן, לקרוא בעת הביקור באי קאפרי (ליתר דיוק בעייירה אנקאפרי) את "מגילת סן מיקלה" שכתב אכסל מרטין פרדריק מונתה, בכרתים את "זורבה היווני" שחיבר ניקוס קאזאנצאקיס וכיוצא בזאת.

אימצתי את הרעיון והצטיידתי, לקראת טיול בסיציליה, בספר "הברדלס" (הוצאת עם עובד, 1995).  ספר זה נכתב על-ידי מי שמוגדר כאחד מבכירי הסופרים הסיציליאניים – ג'וזפה תומאזי די למפדוזה (1896 – 1957).  מצאתי את הספר בחנות "הנסיך הקטן".

ה"ברדלס" הִנו ספר על סיציליה, האי הים-תיכוני, שמימיו לא היה ריבוני ועתה, במחצית השנייה של המאה ה-19, ב-1860 ליתר דיוק, נוחת בדרום האי ג'וזפה גריבאלדי (1807 – 1882), בראש אלף מנאמניו, לובשי "החולצות האדומות".  מכאן מתחיל גריבאלדי את מאבקו לצירוף סיציליה לממלכה המאוחדת המתגבשת של איטליה בהנהגת המלך ויטוריו עמנואלֶה מבית סבויה הפיימונטי וזאת תחת פרנצ'סקו השני מבית בורבון שמלך באותה העת בנאפולי ובסיציליה.  לימים כונה מסעו של גריבאלדי בשם "מסע האלף".  ומכאן גם מתחיל "הברדלס".  דרך עיניו של הנסיך המקומי, דון פבריציו סאלינה מפאלרמו, שהברדלס הוא סמל משפחתו, מתוארים נופי האי, האנשים והאקלים, והדיכוטומיה הפוליטית אליה נקלע: התנגדות למהפכה או הסתגלות לתמורות החדשות.

 

ונסענו.

 

ומהי (או מי היא) סיציליה?

"באמת ובתמים נראה לך, שֵוָאלי, שאתה הראשון המקווה להטות את סיציליה אל זרם ההיסטוריה העולמית?  מי יִמנה כמה אימאמים מוסלמים, כמה אבירים של המלך רוגֶ'ר, כמה סופרים שְוָאבּים, כמה בּרונים לבית אַנְז'וּ, כמה מחוקקים של המלכים הקתוליים ביותר כבר שגו בתקוות שָוא נפלאה זו? וכמה מִשְנים למלך ספרד, כמה פקידים שוחרי תיקונים של קַרלוֹ השלישי?  ומי זוכר אותם היום?  לישון ביקשה סיציליה, על אף כל הקריאות להתעורר.  כי למה זה תשמע להם והיא עצמה עשירה היא, חכמה היא, תרבותית היא, ישרה היא, נערצת על הכל והכל מתקנאים בה, ובמלה אחת – היא מושלמת?" (ע' 143)

הנוף:

"העצים", הנה העצים!" הקריאה הזאת, שיצאה מן המרכבה הראשונה, חזרה ונשמעה גם מארבע המרכבות  הנוסעות אחריה, שכמעט לא נראו בענני האבק הלבן, ובכל אשנב הביעו הפנים המיוזעות שמחה יגֵעה. שלושה עצים בלבד היו שם לאמיתו של דבר, ולא עוד אלא שהיו אקליפטוסים, שהם המעוּותים שבבניה של אמא טבע.  אבל הם היו העצים הראשונים שראתה משפחת סאלינה מאז יצאה מבִּיזַאקְוִינוֹ בשש בבוקר.  עתה היתה השעה אחת-עשרה.  חמש שעות לא ראו אלא חמוּקים עצלים של גבעות של צוֹהַב בוער בלהט השמש.  הדהרה במישור התחלפה תדיר בהשתרכות אִטית בעלה הגבעות ובהילוך זהיר במורדן, והצעידה והדהרה גם יחד התערבו בצלצול הלא פוסק של פעמוני הסוסים, שלא היה עוד בת-קול של הנוף המלוּבּן.  הם עברו בכפרים מוזרים שטופי תכלת חיווריינית, עברו גשרים חלומיים מתוחים על נחלים חרבים, נסעו לאורך מפולות-אדמה אחוזות ייאוש, שלא המַרווה ולא הרותם לא הצליחו לנחמן.  לא עץ ולא טיפת מים; אבק ושמש בלבד. ובמרכבות המסוגרות מפני שמש ואבק ודאי הגיע החום לחמישים מעלות.  כמה וכמה דברים בישרו העצים הצמאים האלה, המושיטים זרועות כלפי שמַיִם מלבינים: שעתיים בלבד נותרו עד תום הנסיעה; שכבר הם נכנסים אל אחוזת סאלינה; שהגיעה השעה להפסקת אוכל ואולי אף לרחיצת הפנים במי-הבאר המתולעים.  (ע' 42)

 

 

 

 

 

הארמון:

ארמון סאלינה היה סמוך לכנסיית-האֵם. מחזיתו הצרה, הפונה אל הכיכר בשבעת חלונותיה, היה קשה לשער את כל גודל מידותיו ולראות שהוא נמשך מאתיים מטרים לאחור.  בנייניו היו עשויים בסגנונות שונים, אבל כולם מקובצים בהרמוניה מסביב לשלוש חצרות גדולות, ונשקפים אל גן רחב-ידים.  בכניסה הראשית שבכיכר הוצרכו הנוסעים לעמוד בעוד טקס של הַקְבָּלת-פנים.  סוכן הארמון, דון אוֹנוֹפְריוֹ רוֹטוֹלוֹ, לא השתתף בקבלת-הפנים הרשמית במבואות העיירה.  הוא היה חניך האסכולה המחמירה של הנסיכה קָרולינה, ו"עמך" לא היו קיימים בעיניו, וממילא כל זמן שלא עבר הנסיך את מפתן הארמון, כאילו היה בנכר.  עכשיו עמד לו שני צעדים לפני השער, גוץ מאוד, זקן מאוד, מזוקן מאוד, ואשתו על-ידו, צעירה הרבה ומשוּפּעת-בשר ממנו, ומאגפים המשרתים ושמונת השומרים, ברדלסי-זהב על כובעיהם, ובידיהם שמונה רובים שלא תמיד היו לא מזיקים.  "אני שמח לברך את הוד מעלתכם בביתכם.  והריני מחזיר את הארמון בדיוק כמו שהופקד בידי."  (ע' 51)

 

 

 

 

 

 

עבר, הווה, עתיד:

"סבלנות, שֵוָאלי, מיד אסביר הכל. אנחנו הסיצילים התרגלנו בפרק ארוך, ארוך מדי, של שלטון של שליטים שאינם בני דתנו ואינם מדברים בלשוננו, לפלפול ולדקדוקי עניות.  לולא עשינו כך לא היינו יוצאים בשלום מגובי-המסים הביזנטים, מן האמירים הבֶּרבֶּרים, מן המִשְנים למלכי ספרד.  עד שנהיה לנו הדבר לטבע.  'לתמוך' אמרתי, ולא 'להשתתף'.  בששת החודשים האלה שעברו מזמן שהציג גָריבּאלדי שלכם את רגלו במַרְסָלָה, היו המעשים שהוחל בהם בלי להתייעץ אתנו רבים מכדי שתוכלו לבוא עכשיו אל בן המעמד המנהיג הישן ולבקש ממנו שיעזור לפתח ולהשלים אותם.  אינני רוצה להיכנס עכשיו לדיון אם הדברים שנעשו טובים או רעם.  דעתי שלי היא שרבים היו רעים.  אבל אני רוצה לומר לך מיד דברים שלא תבין אותם אלא לאחר שתשב בתוכנו שנה תמימה.  בסיציליה לא חשוב אם המעשה הנעשה טוב הוא או רע: החטא שאנחנו הסיצילים לא סולחים עליו הוא שבכלל יש מעשה.  עתיקי ימים אנחנו,  שֵוָאלי, עתיקי ימים עד מאוד.  זה לנו יותר מאלפיים וחמש מאות שנה שאנחנו נושאים  על כתפינו את משאן של תרבויות מפוארות שהובאו כולן מן החוץ.  אפילו אחת מהן לא נבטה אצלנו ולא יכולנו לקרוא לה שלנו.  לבנים אנחנו כמוך, שֵוָאלי, וכמלכת אנגליה; ואף-על-פי-כן אלפיים וחמש מאות שנה היינו מושבה. אינני אומר זאת בתלונה; אשמתנו היא.  אבל אנחנו עייפים ותשושים." עכשיו נטרדה רוחו של שֵוָאלי . "אבל כל זה נגמר עכשיו, סיציליה אינה ארץ כבושה עוד, אלא היא חלק חופשי של מדינה חופשית." "הכוונה רצויה, שֵוָאלי, אלא שאיחרה מן המועד; ומלבד זה, כבר אמרתי שאשמתנו שלנו היא בעיקר, דיברת על סיציליה צעירה שנפתחו לפניה נפלאות העולם המודרני; בעינַי שלי היא זקנה בת מאה שגוררים אותה בעגלה בתערוכה העולמית בלונדון, והיא לא מבינה כלום ולא אכפת לה בכלל אם מפעלי-הפלדה של שֶפילד הם או המַטוויות של מַנצֶ'סטֶר, וכל רצונה לחזור ולהתנמנם על כרים מגואלים ברוֹק, עם סיר-לילה מתחת למיטה."  (ע' 137-138)

שבנו לארץ. חודש לאחר מכן, ארגנה השגרירות האיטלקית ערב הוקרה לזכרו של לוקינו ויסקונסי (1906 – 1976), במאי הסרטים האיטלקי.  אורח הכבוד היה נכדו של הסופר די למפדוזה שאף נשא את הנאום המרכזי באותו ערב ובו סיפר אודות מלאכת עריכת סרט הקולנוע בעקבות הספר. לאחר מכן הוקרן הסרט "הברדלס" (1963) אותו ביים, כאמור, ויסקונסי.  בתפקיד הראשי, הנסיך, לוהק ברט לנקסטר ולצדו שובצו אלן דילון וקלאודיה קרדינלה.  הסרט, בדרכו שלו, נאמן למקור, לספר. צפינו בסרט. נסגר מעגל. לאחרונה יצא שוב הספר במהדורה חדשה.
 
עבורי זה ברור: לכל מקום אקח ספר הרלוונטי למקום (ומצלמה, מחברת רישום ו…)

 

 

 

 

הערה:  התצלומים והציורים של כותב השורות הללו (סיציליה, אוקטובר 2007)