מישהו נגע בכתפי. ברכות. בחשש. סבתי לאחור. היה זה אדם מבוגר, שלא נאמר קשיש. חובש מגבעת. כמו של פעם. לחייו אדומות ושערו לבן. כלומר היתרה המציצה בשולי המגבעת. דומה לבורסלינו. המגבעת. מהסוג שאלן דילון, ב"מעגל האדום" נותן לנערת המלתחה בכניסה למועדון ואת הפתקית שנותנת לו נערת המלתחה אינו לוקח. הוא יודע למה.
ושאל האיש, בפולנית (ככה הסבירו לי), ואחר כך ביידיש – מאיין אנו? האם יש כאן מישהו מ… ולא הצלחתי לקלוט מהו שם המקום ששאל האיש. ונראה כי הוא מחפש אחר מישהו. אולי קרובים או אולי זיכרונות. ניסיתי לתקשר. "ראדזין" אמרתי. והאיש הביט ולא אמר מילה. ופנה לאחרים. יודעי הפולנית ודוברי היידיש פנו לעברו והקיפוהו. אני התבוננתי בחלל בית הכנסת.
|
בית המדרש הישן נתעברה צורתו, ארונות שהיו מלאים ספרים נתעלמו, ולא נשתייר מהם אלא כששה שבעה דפים, והספסלים הכבדים והארוכים שזקני תורה היו יושבים עליהם – מקצתם ריקניים ומקצתם ישבו עליהם בני-אדם שאין מכירים בין מקום למקום. ועל מקומו של הגבא"ד ישב אחד מן החבורה, אלימלך קיסר שמו, שפגעתי בו אתמול ברחוב והלעיג עלי כששאלתי אותו על עסקי מלון. אפשר שיעמדו מהם גדולי תורה ויחזירו תפארתה של תורה לעיר, ספרים שנאבדו שוב לא יחזרו. חמשת אלפים ספרים היו לנו בבית מדרשנו הישן, ואפשר ארבעת אלפים, ואפשר שלושת אלפים, מה שלא נמצא כן בשאר כל בתי מדרשות שבעיר ושבסביבותיה. אף התקרה והכתלים נשתנו. תקרה זו שהיתה שחורה מפיח העשן, עכשיו היא מסוידה בסיד, והכתלים אל שהיו שחוקים עכשיו הם מטוייחים. איני אומר שהשחור יפה מן הלבן והשחק נאה מן הטיח, אלא אותו פיח מעשן נרותיהם של אבותינו היה, שהיו מאירים להם בתורה, וכתלים אלו כל זמן שהם שחוקים ניכר עליהם כל אדם שהיה יושב שם. ואם נמוכים היינו בעינינו כנגד אותם ששחקו את הקירות, הרי חשובים היינו שהיינו בדורם. עכשיו דומים הכתלים המטוייחים כאילו לא ישב שם אדם מעולם. ש"י עגנון, תשל"ו, אורח נטה ללון, שוקן, (ע' 15-14). |
עומדים אנו בבית הכנסת נוז'יק. בווארשה. רחוב טווארדה 6. "נוז'יק" הינו "אף קטן" בפולנית. אבל זהו שמו של התורם שבעטיו נבנה הבניין. זלמן נוז'יק. לכאן הגענו מבית העלמין (ראו רשימה נפרדת). מהקבורים לאלה שחיים. בכניסה היה ויכוח קטן. בין דוברי הפולנית. המקומיים. בין השומר הפולני שחבש כיפה שחורה לבין יאנוש, מדריכנו הפולני. זה מצד אחד של הזכוכית (המשוריינת?) וזה מהצד האחר. לא הבנתי דבר וחצי דבר. לא בטוח שאבי הצליח להבין עד תום. אבל בסופו של דבר התרצה האיש והדלת נפתחה. ונכנסנו פנימה.
מהו בית-כנסת? בתקופת בית ראשון לא נזקקנו לו. הרי היה את בית המקדש. ניתן להגדיר בית-כנסת כבניין המיועד לתפילה בציבור של יהודים. כנראה שנוצר בגלות בבל. כתחליף מקומי, לוקלי, לבית המקדש. בתלמוד מדובר על "בתי-כנסיות ובתי-מדרשות". ביטוי החביב על עגנון. בתחילה אכן שימש להתכנסות ומכאן שמו. וכיום הוא "ראי" של בית המקדש. בבית המקדש מקום המזבח היה מרכז הטכס. כיום, יש מתח בין שני מוקדים: הבימה וארון הקודש. בין מקמו של המנהל לבין ספר התורה. ויש הבדל בין השבטים – האשכנזים והספרדים. הראשונים רואים בארון את קודש הקודשים ולכן הכיסאות והספסלים מופנים אליו. זאת גישה אינדיבידואליסטית. כל אדם ותפילתו. ופניו מופנות אל הקודש. אתם זוכרים בוודאי את קודש הקודשים שרק הכוהן היה מורשה להיכנס אליו. מקום מוסתר. והמתפלל פונה אליו. הספרדים תופשים את התפילה אחרת. זהו מעשה חברתי. חוויה קהילתית, ציבורית. ולכן הבימה במרכז והספסלים מסביב. בהיקף. ואחד הרגעים המשמעותיים הוא גישור הפער (לכאורה) הבאת ספר התורה מהארון לבימה.
שמתם לב, בוודאי, שבתי הכנסת שונים זה מזה. ולכל אחד אופי אחר. ולא נוצקו לפי תבנית אחידה. אלא כואריאציה על הנושא. ואמנם, בניגוד להקפדה על כל הפרטים של עשה ועל תעשה בחיי היום-יום – כולל מתווה לקיום יחסים – לבית הכנסת חוקים מעטים בלבד. שהחלונות יפנו לירושלים כדוגמה.ואפשר, אם כך, לבנות באופן חופשי. בהתאמה לחומרים ולסגנונות המקומיים. ולכן, היהודים באיטליה, ברנסנס, הביאו לשיא את המתח – יצרו אליפסה. שכידוע לנו יש בה שני מוקדים. הבימה והארון. ודומים הללו לבזיליקות.
איך שלא יהיה נכנסנו פנימה. רבקה וזלמן נוז'יק ממנו את בניית בית הכנסת הזה. נחנך ב-1902. בתמורה קיבלו לוח זיכרון. בית הכנסת שימש במלחמה כאורווה וכמחסן מזון (בעצם מתבן) ולכן לא נהרס. למזלנו היו לוורמאכט לא רק פנצ'רים אלא גם סוסים. למעשה זהו בית הכנסת היחידי בווארשה שלא נהרס במלחמת העולם השנייה. למרות שכתוב בויקיפדיה שהוא נהרס ב-1943. כיום בית הכנסת משופץ. השיפוץ המסיבי – ב-1983. גם הובא רב מארצנו לארצם. לא רק לנו, אף לפולנים היה עניין לשדר עסקים כרגיל. ברקע קיים ניסיון לחדש את היישוב היהודי בווארשה. מדברים על כמה מאות יהודים המגוררים בעיר. רובם מבוגרים. חלקם נשוי ל"גויות". בסמוך בית-ספר וגן ילדים. ליהודים. רון לאודר תרם. אם נלך עוד קצת נגיע לתיאטרון היהודי שאידה רוחל קמינסקה כבר לא מופיעה על בימתו (למעשה זה בניין חדש. התיאטרון שנהרס שכן במקום אחר…). לפנינו אם כך מתחם יהודי.
יצאתי מהכניסה הצדדית והקפתי את בית הכנסת. למרות שנבנה בין בתים מן הטעם שלא לנקר את עיניי הגויים, חזיתו מפוארת. זו החזית הסגורה. כאמור, הכניסה (והיציאה) מהצד. ב-1997 היה ניסיון להצית את בית הכנסת. בקבוקי התבערה הושלכו אל חזית המבנה. מאז נעולות הדלתות הראשיות. האנטישמיות קיימת. כל הזמן. גם אם אין יהודים. תמיד יהיה תירוץ. מספיק הזיכרון שהיו פה יהודים. ואנחנו, כהרגלנו מטאטאים זאת מתחת לשטיח.
ראו רשימות קודמות בעניין רשמי מסע בפולין – בארכיון האתר במדור פולין.
המשך יבוא… אחרי ככלות הכול זה עדיין היום הראשון…
צילומים: משה הרפז (אוגוסט 2009)
משה הרפז 
תגובות
שלום משה
אני קוראת את רשמותיך בעניין רב.
שתי הערות: הכניסה לבית הכנסת נוז'יק, כמו גם לכמה בתי כנסת בקראקוב ואולי גם במקומות מתוירים אחרים, מותרת רק למתפללים. למיטב הבנתי. כל אחד מורשה להיכנס לצורך זה.
ולנושא האנטישמיות, הגלויה והסמויה, אני לא חושבת שהיחס הוא של הדחקה. מקווה להתייחס לכך בקרוב, כיוון שזה קצת מורכב.
היי משה. תודה על עוד רשימה נפלאה. אמנם תמיד אהבתי את עגנון וזינגר אבל מעולם לא חשבתי לבקר אי פעם בורשה. אימי נולדה בחום של מרקש ולא בקור של לודג' וחשבתי שפולין היא לאלו הקשורים אליה. למרות שעדיין לא השתכנעתי לבקר שם (למרות שחברים מספרים שיש שם חיי לילה לא רעים בכלל) כל רשימה מוסיפה לי ידע והבנה.
רציתי להבהין למה התכוונת שאנחנו מטאטאים את האנטישמיות מתחת לשטיח. מי אלו אנחנו ולמה טאטוא?
אנחנו זה אנו, הישראלים.
שמקבלים את שאומרים לנו שאין אנטישמיות.
ומתעלמים מהעובדות בשטח.
לאו דווקא בפולין.
בכל יבשת אירופה עובר גל המכוון לימין.
ומה לעשות והנתונים הסטטיסטיים, היבשים, מצביעים, בעשור האחרון על מגמה של עלייה באירועים אנטישמיים.
בהזדמנות אכתוב על כך בהרחבה.
וכבוד הרב שודריך לא היה שם בשעת בקורך…?
ממש לא
למה ממש לא? חבל, הוא ממש נחמד 🙂
ובשבילי כל הפוסטים האלו חשובים ביותר מאחר ולא נראה שבקדנציה הנוכחית כף רגלי תדרוך על אדמת פולין או אוקראינה לחילופין, אז אני לוגמת מרותקת את התיאורים והצילומים שלך.
ולגבי האנטישמיות, אז אני חושבת שאם תקחו מפולין את האנטישמיות תקחו ממנה את החמצן שלה. אין פולין בלי אנטישמיות. ככה היה תמיד וככה גם יהיה.
הרי רק להזכיר את הפרעות שפרעו שם ביהודים שחזרו אוד מוצל פה ושם מהמחנות…
תודה.
עוד אגיע, בהמשך, ליהודים ששבו – וזרקו ולחדרם רימון בליז'נסק לדוגמה…
כי מה יש להם לחפש פה….