עיר קטנה ואנשים בה מעט

מאמר זה הוא ניתוח תוכן של טקסט כתוב – הן של מלל והן של איורים. לכבוד שנת ה-100 של תל-אביב, שלכאורה צמחה יש מאין, על חולות בתוליים, בחרתי לבחון סוגיה זו באמצעות ניתוח טקסט אותו אדגים על ספרו של נחום גוטמן (1959), עיר קטנה ואנשים בה מעט, הוצאת דביר, תל-אביב.

 

נחום גוטמן, עיר קטנה ואנשים בה מעט, 1959
 

שער פנימי (מקור: שם, ע' 2)

ניתוח התוכן, כפי שעולה מתכני האתר, יעשה בהקשר גיאוגרפי. אחד המרכיבים המרכזיים בניתוח טקסט, לפי ההקשר הפוסט-מודרניסטי, הינו הדימוי, המטאפורה. המרחב בכללותו נתפש כטקסט. ניתוח טקסט הינו פרשנות וזה המפורט כאן הינו שלי בלבד. קוראים אחרים יכולים לפרש את הטקסט המוצע באופן שונה.

מחבר הספר, נחום גוטמן, מציג את ימיה הראשונים של תל-אביב מהיווסדה כ"אחוזת-בית" ועד חזרת התושבים אל היישוב מהפינוי שנכפה עליהם על-ידי הע'וסמנים (התורכים) בשלהי  מלחמת העולם הראשונה. זוהי הצגה של העשור הראשון בתולדות הקמת העיר העברית הראשונה בעידן המודרני. ניתוח התוכן יבחן את תפישת המרחב של תל-אביב כפי שמבוטאת על-ידי הסופר באמצעות מילותיו וציוריו. ראוי לציין כי התייחסותו של גוטמן לתל-אביב ולאופייה המתגבש בתחילת דרכה היא עניינית ובוגרת למרות (ואולי דווקא בשל) היותה עטויה אצטלה של "ילדותיות". נזכור כי גוטמן קנה את שמו כצייר, מאייר ומחבר ספרי ילדים.

גוטמן פותח את ספרו במשפטים הבאים (ההדגשות – שלי):

"הציור בשער הספר מראה את רחוב הרצל, בתחילת בנייתה של תל-אביב. קשה לי להגיד מה פירושם של קווי-הנקודות שציירתי. כמה מהם הם שבילים בחול שעשו הפועלים והתושבים. כמה מהם עקבות חמורו של הרופא. ציירתי גם את הד"ר חיסין. הנה הם בשדרות רוטשילד. הנקודות שבין מגדל-המים והבית הקיצוני שמימין – הם צעדיהם של המכונאי וראש הועד דיזנגוף. כמה קווי-נקודות הם עקבות חיפושיות ולטאות וכמה מהם צעדי צפרים שירדו לנוח, וכמה מהם, אלה שבמרכז הציור, בין שני הבתים הסמוכים – הם צעדי ילדים. אפשר שהגזמתי במידותיו של בנין הגימנסיה – אך על רקע השממה הגדולה שהיתה מסביב הוא נראה אז עצום בגדלו." (שם, ע' 9)

ראשית קיימת בעיה של כיווניות. בשני האיורים/ציורים לעייל. ניתן לראות את רחוב הרצל, ההולך בכיוון מזרח – מערב ואת גימנסיה הרצליה שגבה אל הים (כל זאת בהנחה שהים אכן במערב כפי שאנו יודעים…). במציאות משתרע רחוב הרצל בכיוון דרום – צפון ואילו גבה של הגימנסיה – עד שנהרסה –  הופנה כלפי הצפון. כמו כן ניתן לראות באיורים/ציורים הנ"ל את מסילת הברזל ואת הים התיכון.

שנית ישנה בעיה של התעלמות. אין התייחסות כלשהי לשחקנים נוספים במגרש החול – יישובים ערביים או פרדסים. המרחב הסובב, עוטף ומקיף את תל-אביב מכול עבריה, עבור גוטמן, הינו רק חול וחול ("שממה" כביטויו של גוטמן). אנו יודעם שלא כך היו פני הדברים. גוטמן מהדיר ומעצים את סיפור הקמת של אחוזת-בית ואת ראשית דרכה. גוטמן מתעלם מכול הסובב את השכונה החדשה ושאינו שייך לה. הצגה זו מצביעה ומבליטה את המרכיב ההרואי של "הפרחת השממה".

 

מפת תל-אביב משנת 1918 (מקור: מיפוי צבאי בריטי, החוג לגיאוגרפיה, אוניברסיטת ת"א)

המציאות, כפי שיכולים אתם להיווכח מקריאת המפה לעייל, הייתה קצת אחרת. במפה ניתן לעמוד על מקומם של השכונות והכפרים הערביים שמחוץ ליפו, ולהבחין בקו הגבול המוניציפאלי של יפו, בשכונות היהודיות – נווה צדק ונווה שלום, במושבות הגרמניות ובמושבה האמריקנית, וכמובן בפרדסים שהשתרעו למרחקים.

חדי העין יבחינו, במגבלות רזולוצית המפה, כי הגבול המוניציפאלי של יפו, המפריד בין יפו לת"א, אליבא הכרטוגרפים הבריטיים, יוצא מהים לכיוון מזרח, מצפון למסגד חסן בק, מצפין ומקיף ממזרח את בתיה של שכונת מנשיה, יורד דרומה, מקיף את שכונת נוה שלום ממערב ואת שכונת נווה צדק מדרום, נמתח מזרחה לאורך מסילת הברזל, מקיף את השכונה הגרמני, הטמפלרית – ולהאלה –  ובתי העץ של ההתיישבות האמריקנית, מדרים לכיוון הפרדסים ונבלע בהם ומתפוגג לו… זהו זה. הבריטים ערכו את ההפרדה בין יהודים לערבים. אחרי הכול הם הריבון בארץ באותה העת.

 

מקור: שם, ע' 17

הטקסט המצוטט מתייחס לציור לעייל (ההדגשות – שלי):

"זהו הכביש שחיבר את השכונה שלנו עם יפו, וזהו הרחוב המוליך לגימנסיה 'הרצליה'.
[…]
מצד ימין מזדקף מגדל המים בעל שני הדודים. בימינו עומדת במקומו מצבת-הזכרון למייסדי השכונה שבשדרות רוטשילד. למטה ממנו עומד בית בעל גג-רעפים משופע. זה הוא ביתו של ראש העיר. בימינו הוא גדל והוסיף קומות, התפשט בחדרים ובאולמות, והיה לבנין המוזיאון הראשון של תל-אביב (הוא המוזיאון שבו הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל). בתחתית הציור, בין ארבעה עמודים, מתחתי שני קווים בסרגל. אלה פסי הרכבת.
[…]
מאחורי הגימנסיה, מצד ימין, מצוירים בתים קטנים – זוהי שכונת הערבים, שהייתה בשכנות, אשר עליה אספר בהמשך דברי." (שם, ע' 16) 

כאמור, הספר יצא לאור ב-1959. אני מניח לרגל שנת ה-50 להקמת העיר. לאחר קום המדינה כפי שמציין זאת גוטמן, אך כנראה לפני הריסת גימנסיה "הרצליה" שפונתה לטובת גורד השחקים הראשון (האמיתי) של העיר – "מגדל שלום".

לראשונה במשפטים אלה מוצגת הידיעה שאכן יש ערבים בשכנות. גוטמן יודע זאת. רגע האמת הגיע. גוטמן יודע כי לא שממה היא מסביב. שכונת מנשיה הערבית חוצצת בין תל-אביב לבין הים (ההדגשות – שלי):

"התרחצנו בים. השמש כבר שקעה, פתאום השתרר שקט מנבא רע. העפנו מבט סביבנו. בתוך אדמימות השקיעה נעשה הים כחול יותר. העין מיהרה לספור כמה מתרחצים נותרו בחוף, הלב שקע עד לתחתית הבטן. היינו רק ששה נערים ומבוגר אחד. העין שוטטה בין הבתים הערביים שהיה עלינו לעבור ביניהם, כדי להגיע לשכונה שלנו, לתל אביב." (שם, ע' 45).

נחום גוטמן נפטר ב- 28 בנובמבר 1980. המאמר מוקדש לו ולתל-אביב במלאת לה 100 אביבים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עמי  On 12 בדצמבר 2009 at 1:55 PM

    נהניתי מהניתוח המעמיק וחדות העין. לא שמתי לב בעבר לעובדה שהים מצויר מאחרי הגימנסיה.נחום גוטמן לבטח לא טעה, אלא ביקש לכלול בציור את כל האלמנטים של העיר הקטנה, וכמו דר' חיסין על החמור, זעיר מאד בהשוואה לבניין הגימנסיה, כמו מגדל המים, כלל גם את הים בתמונה. לדעתי עשה זאת משום שהכיוון הנכון לציור אסתטי הוא מדרום לצפון לאורך רחוב הרצל, הוא העדיף לשנות את מיקומו של הים ולא לוותר עליו.
    עמי

  • נווה צדק  On 14 בדצמבר 2009 at 2:34 PM

    מעניין ממש לראות את המפה איך תל אביב היתה מחולקת, נווה צדק וכו'…
    יש לך עוד תמונות?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: