רשמי מסע בפולין [6] – בית העלמין בווארשה

 

 

 

חומות של לבנים אדומות-חומות קידמו את פעמינו. רחוב אוקופובה. דהיינו "החפירה". והנה עומדות רגלינו בשער הכניסה לבית העלמין היהודי שבווארשה. הוא שרד את המלחמה הנוראית. ווארשה הופצצה ללא רחם. נכתשה. מרד גיטו ווארשה שבית העלמין היה חלק ממנו ושנה לאחר מכן בשל המרד הפולני. ונהרסה כמעט עד היסוד. ודווקא בית העלמין נותר. האם מישהו רומז לנו משהו?  שטחו מעל ל-500 ד' ומאוכלס ביותר מ-200 אלף קברים. זאת כשלא סופרים את קברות האחים. שיהיה לכם מושג – כגודל בית העלמין "חולון" שממוקם בבת-ים וכגודל בית העלמין "ירקון" (לכשיתמלא עד תום).
 
תחילתו בראשית המאה ה-19. ליתר דיוק החלו לקבור בו ב-1806. שנתיים קודם לכן קיבל אותו פלוני שמואל יעקובוביץ’, שהיה ספק של אחרון מלכי פולין בעידן טרום החלוקה האחרונה של המדינה (1795). הוא קיבל את השטח לאות הוקרה על פעלו. העסק התחיל ממקום ל-100 חלקות קבר. עם הזמן גדל והתרחב בית העלמין. אגב – הוא עדין פעיל. למרות שפולין היא "ללא יהודים"… אבל אם יש יהודים – קבורתם כאן.
 
נכנסנו פנימה. לבית העלמין. בדחילו וברחימו. שתי וערב. רחובות ושדרות. סמטאות ושבילים. ועצים. הרבה עצים. דומה שאתה משוטט ביער ורק האבנים מפריעות לשלווה. טורדות. עדות אילמת לחיים אחרים. בזמנים אחרים. וכשנכנסנו חדל הגשם. והכול מסביב ירוק, אפור, שחור. עצים ירוקים ומצבות אפורות. פה ושם כתם אדום של פרח שהונח ע"י יד נעלמה מאיתנו. האזוב מטפס לאטו על המצבות. ולעיתים אף אין דורש ומבקר.
 

 

 

 

 

 

התיישבנו וקבלנו הדרכה מאבי. תחילה לא ידעו כיצד לקבור. אתה תמה. הכיצד? והנה ההוכחה מונחת לפניך. בשורה הראשונה, הוותיקה (אתם זוכרים את אותם 100 קברים שמהם התחיל כל העסק?), קבורים המתים עם ראשם המופנה לפתח בית הקברות. ואם יבוא משיח ויקומו המתים לתחייה כיצד ימצאו דרכם? והרי גבם מופנה לכניסה… וצריכות הרגלים להיות מופנות לשער הכניסה. הניצב במזרח. וגם נשים בצד גברים… שלא כמקובל אז. היום מובנית הזוגיות מאליה. ומחוסר מקום מוצעים קברים זוגיים. אחד מעל לשני. והרבנות מתירה זאת. ונחסך מקום.

ואתה עובר על פני המצבות. מצבה מלשון הצבה. ציון מקום. בעברית, ביידיש, בפולנית. לפי האגף והשנים. גברים ונשים. אזורים וותיקים וותיקים פחות. מקבץ היסטורי. הליכה בזמן. התחילו בעברית. בסוף קברו גם את המתבוללים. וכתבו בפולנית. בני ישראל רחמנים. והמצבות – מהן פשוטות ומהן מפוארות. ועוד לא דברנו על הכתוב. הכתובות והעיטורים. נחש=רופא. יד פרוסה=כהן. נרות=אישה. יד ומעות=נדבנית. יוצק מים=לוי. והערכה למילה הכתובה. עם הספר. פיוטים. חרוזים. אוסטריקונים (שבהם האות הראשונה שבשורה יוצרת, שורה אחר שורה, את שם הנפטר או הנפטרת). וקברים פשוטים ומפוארים, ואחוזות קבר, ואנדרטאות. וקברי צדיקים ואוהלי תורה. עמך ישראל. והכותרות על האבן הזקופה. האנכית. ומעט שכתבו על האבן המונחת. אגב, בבתי העלמין הפולניים – ברוב המקרים שראיתי הכתובות ע"ג האבן המונחת. והצלב – עומד זקוף. אנכי. ואפשר לשוטט בו, בבית העלמין הווארשאי, ימים רבים, ארוכים, ממושכים. והעין לא תשבע מלהכיל את המראות וציוני המקום. והשמות. והתארים. והתשבחות. ואיזו שפה. לנשק את הידיים שכתבו:
 

 

מנוחת כבוד

הרב הגאון האמיתי אשר הרביץ
תורה ברבים כל ימיו. העמיד
תלמידים הרבה ובנים ומופלגי תורה.
מורי ורבינו מ יעקב זצל אבד הפה
בעל המדבר ספרי תפארת יעקב
אשר כבר האירו פני תבל על רושן
משפט בשנת תרב על מסכת גיטין
בשנת תריח על מסכת חילין
ועוד השאיר אחריו בכתובים
תיאורים גדולים ונפלאים
חדושים ישות שונים בן לאותו
צדיק יצחק זצל
ונתבקש לישיבה של מעלה
כבן 30 שנה יום ד יג אלול
שנת תרלה לפק
תנצ"ב

ומי האיש? הגאון יעקב בן יצחק (ומכאן ואילך מחוקות האותיות…)
 

והנה ציון קבר, בתצורת אוסטרקון, לגיטל-לאה גולדמן שנפטרה ב-10 במרץ 1906 למניינם וב- י"ג באדר התרס"ו למנייננו:
 

גלה כבוד שמש חשך בצהרים
יגון ואבל יעוררו קנה מאפסים
טמונה פה בגל נפש עדינה
לבה הי' עד מלא חנינה
למותה יבכו מרה בעלה ובניה
אביון ועני טפחה כאם רחמנייה
האל יסתירנה עדי תקום לתחיה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ויש מצבות נפולות, ושמוטות, ונוטות על צדן. ואחרות – מתפארות בצחות השיש השחור. ואי-שם מצוי הקבר שבו הסתתר דוד פלונסקי. יורק. מוכר הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים. והעובדים המקומיים, הפולנים, החובשים כיפות שחורות מטפלים בבית העלמין. הם הדואגים לתחזוקתו. ורצים ומראים למבקש את הקבר שאותו חיפש. ואיני יודע אם הם קוראים עברית או לא. ואם לא – כיצד מתבצע הזיהוי?
 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

וזה לא נגמר… וגם לא יגמר. כחקוק על האבן. ובפרק אחר יושם דגש על אחוזות הקבר. ארמונות לתפארת. אבל צריך לחכות שנגיע ללודז'.

 

ועוברים אנו על-פני אוהלו של פרץ. י"ל פרץ. ומתארחים בו אנ-סקי ויעקב בר בנימין. שלושה שמסתופפים באוהלה של ספרות.  והנה רמז למה שייכתב בפרק הסיכום (כפי שרמז ש"י עגנון בפרק הפתיחה של מסעי בפולין):
 

הם יש להם אך חפץ אחד, משׂאת נפש אחת ­­– הם שואלים עולם הזה!
תן להם טעם חיים!  תן להם חדוָה!  שׂמחה הם מבקשים!
ואני אומר לכם: שהשׂמחה במעונו
אין שׂמחה אלא מזיו השכינה; אין שׂמחה אלא שׂמחת צדיקים, שׂמחת תורה, מצווֹת ומעשׂים טובים.
מקור החיים הוא מקור השׂמחה!
הגוף אינו שׂמחה, לפי שהוא אובד וכלה, ומת משעה לשעה, מרגע לרגע; אָבֵל הוא, מלא צער ויסורין… שׂמֵחה אך הנשמה, בשעה שהיא מנצחת את הגוף, בשעה שיגברו החיים על המות, הקיים על האובד, כי אין שׂמחה אלא שׂמחת הנצחון…
ועל כן העולם הזה, בלי מצווֹת ומעשׂים טובים, ובלי אור תורה, מעוטף הוא בצער; והעצבון רובץ עליו כעב הענן…
כי, כל שאינו צרוּר בצרור החיים, כל שנשמתו אינה רוחצת באור זרוע לצדיק, כל שאינו נהנה מזיו השכינה – אין לו שׂמחה…
–––
וזה הוא סוד תרומות ומעשׂרות, הפרשת חלה, סעודות לאביונים, הכנסת-אורחים, זמירות ותשבחות…
כל זה מעלה את המאכל והמשקה למדרגת מצוָה, – זה השולחן אשר לפני ה', והשתיה כדת!
והא ראיה – אנחנו שותים והם שותים…
אצלם אין המשקה חפץ לרדת לתוך הלוע… מה לו ולצרה הזאת?  והם בעצמם אינם חפצים לשתות את המשקה: לאיזה צורך?  אלא מאי?  היצר-הרע מצווה והם שותים… והם טועמים ומציגים את הכוס… ואחרי כל לגימה ולגימה הם מעוים את פניהם, כאילו טעמו מן המים המאוררים… ולא יפּלא – הנשמה סובלת מזה יסורים קשים, והיא מתכווצת בפנים והגוף מתכווץ מלבר ומתקמט כקלף…
אבל כשאנחנו שותים לשם מצוָה, בסעודת מצוָה, לזכרון בר-מינן, לסיום התורה, כשאנחנו מברכים על המשקה ומעלים את המשקה – המשקה משתוקק להשתות, והנפץ חפצה לשתות; ואנחנו שותים, שותים בשׂמחה…
–––
הם מתפארים, שהם אוכלים בדרך-ארץ…
ואני יודע שאינם יכולים לאכול בלי דרך-ארץ!  לפי שהם מסובים בלי שׂמחה, בלי ניצוץ של חדוָה ורעוּת… קודרים הם כשולי קדירה, כּכירה שלא ראתה ניצוץ אור; אין חדוָה, מפני שאין ידידוּת, מפני שאיש לא יוכל נשוֹא את פני רעהו… תועבה היא לאב ולבן לאכול מקערה אחת; שני אחים אינם מסתפקים בכלי-מלח אחד… מפרכסים זה את זה, משוֹחחים ומספּרים בנעימות, לפי שכן מצווה המנהג, אבל הם אינם חיים, וסעודתם – זבחי מתים
שוטים! מלחמם לא פרסו לדל, לא הפרישו חלה, לא בירכו על הכוס, תורה אינם אומרים, זמירות אינם מזמרים, והם חפצים – לשׂמוח!
ואם, מבלי יכולת להשיב ריקם פני הגבאי שלהם, הם מביאים איזה אורח הביתה, מושיבים הם אותו אצל האמהות והשפחות בחדר-הבשוּל…
שם, אצל האמהות והשפחות, אולי יש שׂמחה; אבל אצלם – שעמוּם, כליון-הנפש…
–––
אני שומע לפעמים את שיריכם…
את הלבנה אתם משבחים; יפה היא, ברה היא, תמה היא, וכו', וכו'… גם את הכוכבים והמזלות אתם מפארים… ועל הטבע אתם שׂמחים, על שׂדה ויער, נהרות ואגמים…
מה איכפת לי?… אויר זך הוא דבר שווה לכל נפש ורפואה שלימה לחולי הריאה… ומה שנוגע להטבע, גם אני נער הייתי, גם אני… ושׂמחתי עליה פעם אחת בשנה – קודם הושענא רבה…
עוד לא עלה עמוד השחר… השמים עין עופרת כהה להם… ענני בוקר וצלליהם רצים אנה ואנה… בפאת קדים דמדומים קלים, נגוהות מתאספים… ובין ערבים ישטוף הנחל, ישטוף ויפכה, ישטוף ויפכה… מרחוק: פּיק-פּיק! איזה עוף משונה מצפצף. טס, טס… יענה השני לעומתו… לאמר: דום, אל תפריע… הכל בכאן אומר שירה… והנחל מפכּה והומה בלאט, ואני הולך על שׂפת הנחל ומקצץ בערבות…
לא אשׂא דעי על הכוכבים והמזלות… הענין עמוק ומסובך, ומי יתַנה את תקפם ופעולתם… אבל הלבנה, – וכי אתם יודעים מאין היופי שלה, הנעימות שלה? אני אגלה לכם את מקורם. הוא קדוּש הלבנהאנחנו משפיעים עליה. אנחנו שׂמחים לקראתה, מרקדים לקראתה, מברכים ומקדשים אותה, ועל כן יפה היא, ברה היא, קדושה היא…
לולא זה היתה הלבנה מכוערה, היתה דומה לכל היותר לקערת בדיל שבבית-החולים…
–––
ואספר לכם מעשׂה, מעשׂה שהיה, מעשׂה בבן-מלך…
ובן-המלך היה נכא-רוח, שרתה עליו מרה שחורה… מעולם לא הוציא קול חדוָה מפיו, ועל פניו לא נראו אותות רצון… קודר הילך כל הימים… ונחלקו הרופאים. אלה אומרים שעיניו רעות, וכל מה שהן רואות – ירוק הוא, מאוס ונמאס הוא, וביקשו לו משקפים טובים ולא מצאו…
והללו אמרו, שבלי ספק שתה מים מבאר ובלע איזה שרץ טמא, ונטבע השרץ בנשמתו והבאיש אותה… וביקשו סגולות שונות להוציא את השרץ ולא הועילו…
ואחרים אמרו: כשוּף הוא; ונאספו אובות וידעונים וכל חכמי מזרח ומערב להכיר את הכשוּף, והעלו חרס בידם…
והמלך חפץ להציל את בנו – לשׂמחו, להצהילו.. והוא קונה לו כלי כסף וכלי זהב, כלי זכוכית ובדולח, וכלי בשׂמים שונים… מכל ארבע פנות העולם מביאים לבן-המלך כל מיני שׂכיות ודברים יקרים… וגן נטע לו המלך, וטירה בנה לו באמצע הגן… ומסלות הגן – עפרות זהב, ונחל של מים חיים מפכּה בתוך הגן, ועל הנחל צפות האוָזות הלבנות, והן צפות בהשקט ומנוחה, באחד מששים של שלוַת הצדיקים בגן-עדן – וללא הועיל! בן-המלך שרוי בצער, והוא אומר, שהכל שרוי בצער, שבעצבון יגדל העץ, שהעשׂבים והפרחים אבלים, שהמים אינם מפכּים, כי אם בוכים ומבכּים, והאוָזות הלבנות הן זכר לתכריכים… תפוחי זהב, רימונים, ענבים – הכול כאשר לכול באושים, הכול מר בטעמו ונמאס במראהו…
ואם קרה המקרה, והעיף בן-המלך את עינו, וראה את עצמו בראי או במים – היה צועק ונרתע לאחוריו באימה; "אני מת, קרא, "ופני פני מת"…
ומי יודע מה היה בסוף הד
בר לולא המקרה… ועל פי המקרה מילא בן-המלך לפתע פתאום את פיו צחוק, יצא במחול ויחבּק וינשק את המלך ואת כל בני ביתו.. ומה קרה? פעם אחת עבר צדיק על יד הגן.. הצדיק היה שליח מצוָה… הלך לסנדקאות, לפדיון שבויים או כיוצא בזה… אך חול הדרך היה כבד מאוד, והקב"ה הוציא חמה מנרתיקה, וייעף הצדיק… עוד מעט ויפול, רגע – ויתעלף… אך שלוחי מצוָה אינם נזוקין… מעץ הגן נשל תפוח ויפול לרגלי הצדיק… הצדיק הרימוֹ, בירך עליו וַיטעם ממנו…
פתאום וסר הצל החופף על הגן, פתאום ואור שׂמחה זרוע על פני כולו… ובן-המלך נרפא…
הוא אשר דבּרתי – שהשׂמחה במעונו

י"ל פרץ, השמחה במעונו.

 

 

ובסמוך – קברה של אסתר רחל קמינסקה, ביידיש ובפולנית – אמא של התיאטרון היהודי. מלובלין לווארשה. והנה קברו של בלבן. בעברית ובפולנית. ד"ר מאיר בלבן. ההיסטוריון שפסק שהקראים אינם יהודים. והנאצים קנו זאת. וכך ניצלו הללו מתופת המשרפות. בפרק השני במסע בפולניה, ציטטתי את האגדה על המלך היהודי. שכתב עגנון. וגם מאיר בלבן – באלאבאן – נדרש לכך. וכתב על שאול ואהל, המלך היהודי בפולין (אמת ואגדה). ותחילת המאמר לפניכם:

לפני כ-30 שנים התרחש באחד מבתי-הספר בלמברג מקרה מעניין:

ילדה יהודייה לא הייתה שקטה בזמן השיעור והפריעה במהלך הלימוד. המורה – בבואה להענישה על העבירה – פקדה עליה להתייצב באחת מפינות הכיתה. הילדה הייתה נרגשת מאוד וכשעיניה נתמלאו דמעות היא פנתה למורה ואמרה: "אין לך שום זכות לנהוג בי ככה, מפני שאני בת-מלך. אבי-אבי-סבי היה כאן מלך בפולין, כאשר אבי-אבי-סבך עדיין הסיק כנראה תנורים, בבתינו, בתי היהודים!"

התרגשות עצומה פרצה בכיתה. המורה הנוצרייה נתקפה היסטריה של עוויתות וכל העניין נמסר להנהלת בית-הספר.

זה היה השביל, אשר בו נודע לי לראשונה שמעו של שאול ואהל, המלך היהודי בפולין, ומאז הייתי אחוז בסקרנות רבה לגבי הנושא הזה…

מאיר בלבן (1930), יהודים בפולין (במקור: יידן אין פוילין).

ויצחק שיפר, בר פלוגתא חריף לבלבן, ולמרות היריבות במישורי המחקר, במילייה המקצועי, ספד לו במותו: "אתה שהיית היסטוריון של יהדות פולין… הושמדה והסתיימה יהדות פולין".

 

 

 

 

וקברו של זמנהוף. אליעזר לודוויג זמנהוף. שהמציא את שפת האספרנטו. ערב רב של מילים הלקוחות משפות אירופה. קצת מפה וקצת משם. ועד היום יש מי שדוברים אספרנטו. לא אנו. בחידון הקצר שערך אבי – הציבור לא הכיר את המקור ואת מבחן הידע לא עברנו… וזמנהוף בכלל מביאליסטוק.
 

והנה קבר אדם צ'רניאקוב. ראש היודנראט בגטו. עד שלא יכל להמשיך עוד. ושם קץ לחייו. ועליו חרוט פסוק מספר יחזקאל (ומופיע גם בהגדת הפסח): "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי." מסתבר שבזמן המלחמה לא ממש הקפידו. וסלחו לו על התאבדותו או שמא התעלמו ממנה וקברו אותו בבית העלמין. ולידו טמון בנו, יאן.

 

ואחרי זה, בקצה, יש קבר-אחים, ואין שם שום דבר, שום מצבה, שדה שטח חשוף, ורק ידוע שבזמן המלחמה קברו פה אנשים, הנה היו מוציאים את העגלות, היו פותחים את שער הגטו והולכים הנה, וקברו עד הסוף, עד הגדר, ומישהו מהקבוצה שבאתי פתאום התחיל להתרוצץ פה ולהתייפח, מתרוצץ על המשטח ומתייפח ומכסה לו הידיים את הפנים ומכה לעצמו בידיים על הפנים: את אבי הם קברו פה ב-39 ואת סבי הם קברו פה ב-40 ואת אמי הם זרקו כמו אשפה כמו זבל כמו אשפה כמו זבל כמו אשפה כמו זבל.

יהודית הנדל, ליד כפרים שקטים (ע' 36)

אגב, אנדרטה או מצבה, לזכרו של אדם (או קבוצת אנשים, קהילה), שאין האדם קבור למרגלותיה נקראת – צנטאפיום. הנה דוגמה:

 

ופגשנו ציון קבר לקורבנות השואה. ונרות נשמה דולקים. ואבנים לציון ביקור. ודחק בי עזרא – מדוע מניחים אבנים? והרי זו מצבה ומתחת אף לא אחד קבור? ומהיכן המנהג? והשבתי כי האדם מציין לעצמו שהוא היה כאן. ביקר. מעשה שעושה אדם לנפשו. אין הסבר טוב מזה…

 

בבית-העלמין מתנוססת כתובת גרמנית גדולה האוסרת על גרמנים לבקר בבית-העלמין היהודי. הסיבה היא סניטארית כביכול. עובדתית הסיבה היא אחרת. המוני גרמנים היו באים לבית-הקברות היהודי לראות את הסככה המפורסמת שם מוטלות יום-יום ערימות שלדי-אדם שנמצאו ברחובות או של האביונים שגוועו ברעב – מועמדים לקברות-המונים. בעת הביקורים התנהלו בין הגרמנים לבין עצמם ויכוחים בשאלה היהודית. היו כאלה שנהנו למראה קורבנות מדיניות ההשמדה ההיטלריסטית. אולם היו גם אחרים שהביעו את התמרמרותם וכינו זאת בשם "תרבות גרמנית". הסיורים הללו עשו כנראה רושם מדכא על המבקרים ולפיכך הם בוטלו.

עמנואל רינגלבלום, יומן ורשימות (ע' 358)

והגענו לבונדיסטים. אנשי הבונד. אזרחי העולם. סוציאליסטים. כולם שווים. ללא לאום או דת.  יידיש בלבד. מנהיגם בייניש מיכאלעוויטש. גם אותם שחטו. ועברנו ליד קברי המתבוללים והמומרים. שזכרו להם את היותם יהודים במקור ובכול אופן הם קבורים כאן, בבית העלמין היהודי. זוזף גולדשמיט. אביו של הנריק גולדשמיט. הלוא הוא יאנוש קורצ'אק. ולאחרון אנדרטה סמלית. ליד הכניסה. איש מוליך ילדים. כצאן לטבח. והאיש, והילדים, הושמדו בטרבלינקה.

 

 

 

 

 

 
ובסמוך גלעד סמלי. לזכר מליון ילדים יהודים שנרצחו ע"י הגרמנים הנאצים במלחמת העולם השנייה. ועל הקיר, כתפאורה תמידית, שירה של הנרייקה לזוברט (גטו ווארשה, 1941) ובו מככב המבריח הקטן. ילד יהודי הנאבק על חייו.

 

 

 

 

 

 

ומי יבוא בעוד דור או שניים או שלושה לפקוד את הקברים? השכחה תעטוף הכול.

 

 

ראו פרקים קודמים של רשמי מסע בפולין בארכיון. בקטגוריה – פולין. המשך יבוא…זה עדיין היום הראשון!

 צילומים: משה הרפז (אוגוסט 2009)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עזרא שפרוט  On 5 בדצמבר 2009 at 6:29 PM

    כבר זמן רב עבר מפרסום הרשימה ואין תגובה. למה? איפה החברים שהיו עמנו?

  • משה הרפז  On 5 בדצמבר 2009 at 7:51 PM

    אנו ממשיכים בדרכנו
    מבט קדימה

  • תמר  On 5 בדצמבר 2009 at 11:06 PM

    תודה על רשימה מרתקת. בזכותה פניתי למצוא את קבר סבי שנפטר בסיון תרפ"ט, יולי 1929 באתר של בית העלמין. ידענו כי המציבה נמצאת בחלק של בית העלמין שעבר שינויים ולא חיפשנו, מה גם שלא היה שום רצון לחזור לפןלין ולו גם לקבר אבות. בתמונה שמצאתי, המציבה מנותצת אבל הצלחתי לזהות את השם, תאריך הפטירה ושם האב, מה שמעיד כי אכן זו המציבה.

  • תייר  On 14 במרץ 2010 at 1:22 PM

    בקרתי בשבוע האחרון בבית העלמין בוורשה

    אין לי מילים לתאר את החוויה האדירה שעברתי

    לצערי שהיתי במקום רק 5 שעות כשלדעתי נדרשים לכך 3 ימים

    מגוון הסגנונות המשקפות את הרקמות בקהילה לתקופותיה

    אני מצאתי סבא וסבתא שלא בקרו אצלה משנת פטירתה ב 1934

    אני עדין מנסה להבין מה ראיתי שם

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: