רשמי מסע בפולין [5] – דיווח ממה שנותר מגטו ווארשה

"המאבק להינצל חסר תוחלת… אבל אין בכך חשיבות. מפני שאני מסוגל להביא את הדוח שלי לידי גמר ואני סמוך ובטוח שהוא יראה את אור היום כשבשעה תהיה כשרה לכך… והבריות ידעו מה קרה… והם ישאלו, האם זאת אמת? אני עונה מראש: לא, אין זאת אמת, זה חלק קטן בלבד, רסיס זעיר מן האמת… אפילו הסופר האדיר  ביותר לא יוכל לתאר את האמת כולה, את האמת הממשית, שאין מנוס ממנה." סטפן ארנסט, "גטו ורשה", נכתב במסתור ב-1943, בחלק ה"ארי" של ורשה. שאול פרידלנדר (2009), שנות ההשמדה, עם עובד, ע' 9.

גטו ווארשה. הגטו של יהדות פולין. מה לא נכתב עליו, מה לא סופר עדין ובמה אוכל לחדש? מאות ספרים הציגו, דנו, חקרו ודסקסו את השתלשלות העניינים. ומשום כך לא אלאה אתכם, הקוראים, בפרטים ולא אחזור ואשטח בפניכם, ברשימה זאת, את קורותיו של הגטו. לא כאן המקום. אגב, את הגטו "המציאו " באיטליה. וונציה. 1516. מאז נשתרש השם. זה לא שלא התכנסו היהודים עוד קודם לכן באזורים מסוימים. אבל כאן היה החידוש. אסור להתגורר מחוץ לגטו. ולגטו יש גבול. היום מתגוררים בגטאות (ביטוי בהשאלה) של הערים בצפון אמריקה השחורים וההיספאנים. תמיד תהא זו האוכלוסייה המודרת. כאן אסתפק בהצצה, ראשי פרקים, תמונות בזמן: התחלה, סיום. ואנקדוטה בין לבין.
 
בווארשה, ערב המלחמה, היו בין 350 ל- 380 אלף יהודים. מעל ל-30% מאוכלוסיית העיר. המספרים אינם חלוטים. ישנן הערכות שונות. בין 20 ל-30 אלף הבינו את הרמזים העבים שנשלחו מגרמניה. חשו את הרוח והרימו ת'רגליים. עקרו למקום אחר. הגרו. מי לארה"ב ומי לישראל. אם הצליחו בכך. זכרו את ספינת הארורים. "סנט לואיס" שיצאה מנמל המבורג בספטמבר 1939. לקובה. הקובנים סירבו. גם המדינות האחרות שבדרך. אף אחד לא ממש רצה אותם. הוחזרו להיכחד. פרנקו, שליט ספרד, הציע לקלוט 400 אלף יהודים אם יהיה להם לאן לנסוע משם. רוזוולט סירב. חלפה שנה. רוזוולט הציע לפנות כ- 70 אלף יהודים מיוגוסלביה. שאם לא כן יושמדו. הפעם היה תורם של הבריטים לסרב. אין שום סיבה לשכוח זאת. בייחוד לנוכח הרוח הנושבת כיום בממלכה המאוחדת. וכך התבטא שר החוץ הבריטי, אנטוני אידן:
 

אם נעשה אחרת, יתבעו מאיתנו יהודי העולם לעשות צעד דומה לגבי פולין וגרמניה. היטלר בוודאי יתבע מאיתנו שנבצע זאת ואין לנו די אניות ואמצעי תחבורה.

גדעון האוזנר (1980), משפט ירושלים, בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, ע' 233.

עמנואל רינגלבלום, ההיסטוריון והפוליטיקאי, חזר מג'נבה לווארשה. כתבנו על כך בפרק הראשון. מפעל חייו שהותיר היה תיעוד הנעשה בגטו. "עונג שבת" שמה של הקבוצה שעסקה בתיעוד. הארכיון נשמר בחלקו. חלקים כנראה ואבדו. רק לאחרונה התבשרנו שמספר יומנים ומסמכים נוספים נמצאו במרתפי בית לוחמי הגטאות.
 
צו מושל מחוז ווארשה, מ-2 אוקטובר 1940, בישר את ההתחלה:

על סמך התקנה בדבר הגבלת השהייה בגנרל גוברנמן מ- 13 בספטמבר 1940 מוקם בעיר ורשה רובע מגורים יהודי, שבו יתגוררו היהודים תושבי ורשה ואלה שיעברו לשם. רובע המגורים הזה יתוחם משאר תחום העיר על-ידי הרחובות כדלקמן… [כאן באה רשימה של רחובות וחלקי רחובות]. על הפולנים המתגוררים ברובע המגורים היהודי להעתיק את דירותיהם אל שאר תחומי העיר עד 31 באוקטובר 1940. דירות יסופקו בידי לשכת הדיור של העירייה הפולנית. פולנים שעד התאריך הנ"ל לא יעזבו את דירותיהם, יפונו בכפייה מרובע המגורים היהודי. במהלך הפינוי הכפוי יהיה מותר לקחת לדרך רק מטען פליטים, כלי מיטה ומזכרות. אסור לפולנים להתיישב ברובע המגורים הגרמני. יהודים המתגוררים מחוץ לרובע המגורים היהודי חייבים להעתיק את מגוריהם אל אזור המגורים היהודי עד 31 באוקטובר 1940. מותר להם לקחת עמם רק מטען פליטים וכלי מיטה. דירות יסופקו בידי זקן היהודים. ראש העיר הממונה של העירייה הפולנית וזקן היהודים אחראים להעברתם התקינה של היהודים אל רובע המגורים היהודי, וכן לפינוים בעוד מועד של הפולנים מרובע המגורים היהודי; ולפי תכנית מראש יש עוד לקבוע את פינוים בשלבים של חלקי העיר לפי אזורי המשטרה. הממונה מטעם ראש המחוז לעיר ורשה ייתן לזקן היהודים את ההוראות המפורטות הנדרשות לצורך הקמה וסגירה מתמדת של רובע המגורים היהודי. הממונה מטעם ראש המחוז לעיר ורשה יוציא את תקנות הביצוע להוראה הזאת. העובר על ההוראה הזאת, או על תקנות הביצוע שיוצאו, ייענש בהתאם להוראות העונשין הקיימות.

ד"ר לודוויג פישר, ראש מחוז ורשה 
מקור: אתר האינטרנט של "יד ושם"

ביום כיפור, 12 באוקטובר 1940, זומן אדם צ'רניאקוב, ראש היודנראט, שעל גג ביתו עדין חגגו הפאנים והפאניות והשתזפו בקרני השמש האחרונות שהאירו את אירופה, לפני מספר פקידים גרמניים שמסרו לו את החלטת מושל מחוז ווארשה. יוקם גטו ליהודים. הפולנים ומעט הגרמנים גורשו מהשטח שיועד לגטו. הגטו נחתם רשמית ב-16 בנובמבר. הוקמה סביבו חומה. את מחירה, למרבית האירוניה, שילמו היהודים. לימים, כשהמשא יכביד מאוד על כתפיו, יתאבד צ'רניאקוב:

 

 

 

 

 

 

כך נראתה הגדרחומה בשעת בנייתה

מהמכון ההיסטורי היהודי יצאנו לגטו. בעצם אין גטו. נהרס כליל כל שנותר הוא בית העלמין (ולכך תוקדש רשימה נפרדת) ושרידי חומת הגטו. ראינו שני קטעים קטנים שנשתמרו. עדות אילמת. עמדנו מול הקירחומה. למעשה – זהו קיר חיצוני של מבנה בית ספר שאת פאתו החיצונית רואים אנו. לבנים אדומות-חומות. מסודרות בשורות. זו מעל זו. לבני שמוט. מלט אפור-לבנבן מקשר בינן. אבן אחת נלקחה למוזיאון יד ושם.  ובקיר גומחה ובה נרות זיכרון ומספר לוחות מתכת מקובעים לחומה. ציוני מקום. מפה. תבליט. שלטים. וביקורו של חיים הרצוג, כנשיא מדינת ישראל מצוין על אחד הלוחות. ובסמיכות מטרידה, מבנה מגורים. רח' זלוטה 64. אבי החל בהדרכה. ואז הופיע הפולני. איש קשיש. להערכתי (ולפי מנין השנים שעברו…) מעל ל-80 שנה. סמוק לחיים. שיער סתור. מקליש. אפור-לבן. נראה שהמתין להזדמנות. הרי זו תחנה קבועה במסלול השואה. וטען האיש כי שנים מטפח הוא את הקטע הזה שנשתייר. הוא לא הסתפק בהסבר ורבלי בלבד. תוך שניות נעלם ושב וצץ עם אלבום תמונות. הוסיף את הממד הוויזואלי. בינינו לבינו הפרידה גדר רשת של חצר הבית הסמוך לחומה שבו הוא מתגורר. דוברי ומביני הפולנית עטו עליו. ועל התמונות. והסתירו. ולא צילמתי. והחל לטפטף. רביב. עדין לא משהו רציני. ואבי הראה בתנועת ידיים למה האיש חותר. והזהרתי אותו שלא יתמיד בכך כי תנועה זו היא בשפה בין-לאומית. וחייכנו. ואין אני יודע באם בסופו של דבר הניחו בידיו מספר זלוטי (או שלא…). ואולי טעינו לגבי מניעיו? וחיכינו שהעסק סביבו יתפוגג. וכך היה. וחזרנו אל הקירחומה להשלים את הרבדים ההיסטוריים. ואחר-כך לקח כל אחד את זמנו ועמד והתבונן מנגד בחומה.
 

 

חלק מהאנשים חזר לאוטובוס. חלק אחר עקף את בית המגורים הראשון (הולכים לאורכו של המבנה ופונים ימינה במעבר ההפוך מזה הפונה לכביש…) ובין מבנה המגורים שנעקף למבנה האחר המקביל אליו נמתח קטע נוסף של קירחומה. אורכו מטרים ספורים בלבד. נכאילו נשען על שני הבניינים. ואולי הם הנשענים? רחל תרה אחר גפרורים. הם חיכו לה במרתף המבנה. ספק מקום מידע לתיירים ספק ממכר מזכרות. והדליקה את נר הנשמה. ועמדה מול הקירחומה. הכותל. אל מלא רחמים. וזלגו השמים. כמה סמלי. התרגשנו בשבילה. וזה (ובית העלמין) כל שנותר מהגטו. ולרחל זה היה אקורד סיום רגעי, יומי, לאחר שסיפרה לקבוצה, בדרך מהמכון לקירחומה, מעט מהיסטוריה של משפחתה. סב וסבתא שגוועו ברעב. בגטו ווארשה. ילדים שחלקם נספה וחלקם, בדרך לא דרך, ניצלו.
 
וסביב החומה התנהלו החיים:

לפני יומיים שלושה (5 – 6 במאי 1942) התרחש כאן סיפור הברחה. הבית בפינת הרחוב פראנציסקנסקה 21, הסמוך לחומה. משמש מרכז להרחה. מורידים סולם בחומה וכל הלילה מתנהלת ההברחה בקנה מידה גדול. קרה שהמבריחים הסתכסכו ביניהם והלשינו במקום המתאים. בלילה הגיעו [למקום] ז'נדרמים ומצאו את החבורה בעיצומה של העבודה הבוערת. הם התחילו לירות במקלע, הרגו בו במקום מבריח אחד ופצעו אחד או שניים. לאחר מכן ערכו חיפושים בכל הדירות. החרימו הרבה סחורות ועצרו 40 מבריחים. למחרת השלימו הצדדים ביניהם. תמורת 40,000 זל' הוחזרו הסחורות והמבריחים שוחררו. הז'נדרמים דרשו סכום זה כפיצוי על הנזק שנגרם להם על ידי הברחה דרך החומה ושלא דרך עמדות המשמר, שם יכלו הז'נדרמים להרוויח. עתה, עוברת עיקר ההברחה דרך עמדות המשמר. המחיר הוא 100 זל' לעגלה. בעל-העגלה חייב לדעת את הסיסמה. אחרת אין נותנים לו לעבור. יש שהז'נדרמים מרוויחים במשך שעה-שעתיים עד 2,000 זל'. אולם ההברחה דרך החומות נמשכת. דבר זה עולה כמעט כל יום קורבנות אדם. פצועים והרוגים. לעיתים קרובות יש קטינים וילדים בין ההרוגים. בין הז'נדרמים נמצא גרמני אחד שהיה לשם דבר בהגינותו. קוראים לו ג'נטלמן. הוא אינו לוקח שוחד ומרשה להעביר עגלות עם סחורה. וגם מרשה לעבור לעשרות ילדים יהודים הקונים בצד השני. על פי רוב, תפוחי-אדמה וירקות אחרים. בכל יום ויום מספרים מעשי נפלאות על טוב לבו והגינותו. הוא מבצע עם הילדים-המבריחים כל מיני תעלולים. מסדר אותם בשורות, אומר להם לשיר ומעביר אותם בטכס שלם. גם המפקחים לוקחים שוחד. זה מכבר קרה מקרה, שעגלה מלאה סחורות מוברחות "נשרפה" (כלומר הוחרמה). אולם הספיקו 200 זל' כדי שהמפקח ישתכנע ויכניס את העגלה לגיטו. לא בכדי אומרת האימרה ששלושה דברים הם בלתי מנוצחים: הצבא הגרמני, האיים הבריטיים וההברחה היהודית.

עמנואל ריגלבלום (1992), יומן ורשימות, הוצאת יד ושם, ע' 357.

לאחר הקמתו של הגטו נדחסו בו כ- 450 אלף נפש. בשיא התפוסה – אפריל 1941. כולל אלה שהוגלו אליו מחוץ ליהודי ווארשה. הקור, הרעב, החולי, והנאצים נטלו את שלהם. וזאת בטרם הוחלט על הפתרון הסופי. מאוחר יותר באותו היום, בסמוך לבית הכנסת נוזיק, לתיאטרון היהודי ולכנסיית המומרים, סמוך לכיכר גז'ינובסקי, הגענו למקום שם נותרו עומדים על תילם קומץ בתים אופייניים לתקופת המלחמה. לבנים אדומות-חומות. כבדים. בעלי נוכחות. ועם זאת לא מפלצתיים. עדיין בקנ"מ אנושי – מונח שהאדריכלים מרבים להשתמש בו. חלק נטושים. לוחות עץ במקום חלונות. נכנסנו לחצר של מבנן. קרוב לוודאי תואם למבני המגורים שהיו בגטו. ארכיטקטורה זהה. חצר מלבנית ומוארכת. ארבעת דפנות החצר תחומים בקירות של דירות מגורים המתנשאים לגובה של 4 עד 5 קומות. בכל קומה כ-30 חדרים. אם סופרים נכון את החלונות. בכול חדר 10 עד 15 איש. יוצא שבכול מבנן – נדחסו לפחות אלף איש. אומדן בלתי נתפס. עמדנו במרכז החצר. שותקים. השמים ניבטו מעל. הגשם פסק. את המבנים יהרסו בקרוב. את החזית כנראה שישמרו. טרנד שכזה. עולמי. בינתיים אפשר להציג על החזיתות תמונות. בצבע ספיה. של יהודים. רמז לעבר. הולך טוב עם הנוסטלגיה ומשתלב ברקע. חוקי המשחק האורבאניים חלים בכול עיר. חוקים גלובליים. ישן תוציא בפני חדש. פינוי – בינוי. רק עניין של זמן ויהיו כלא היו. ויוותרו בתצלומים בלבד. בנבכי המחשב.

 

 

 

 

וכשחזרתי רכשתי את ספרו האחרון של שאול פרידלנדר (ראו לעיל). וקראתי. ונתון אחד – מעניין במיוחד – אני רואה חובה לציין בפניכם. הספר הנקרא ביותר בגטו היה "40 הימים של מוסא דאג" מאת פרנץ וורפל. עם בשואה קורא אודות שואה של עם אחר. מדהים. הלוא כן? מקבריות.
 
חיסול הגטו החל בערב פסח, 19 באפריל 1943. ב-8 במאי נהרג מרדכי אנילביץ' בבונקר הפיקוד שברוחב מילה 18. ב-16 במאי פוצץ בית הכנסת הגדול של ווארשה (זה שלא הסכים שיבנו במקומו מרכז מסחרי או בית משרדים או מה שזה לא יהיה). "הרובע היהודי בווארשה אינו קיים עוד." כך הכריז גנרל הס"ס יורגן שטרופ. הפיצוץ היה הגראנד פינלה של שריפת הגטו. שנים לאחר מכן יתבטא נשיא ארה"ב, ג'ורג' וו. בוש, בנסותו להשלים את שאביו לא סיים –  "We will smoke him out". הסבר מילולי כיצד יתפסו את סאדם חוסיין. ישליכו לפיד בוער למאורתו. כאילו היה זאב הערבות. ומה היו היהודים לגרמנים?
 
ונחתום פרק זה בציטוט מכתבו האחרון של מרדכי אנילביץ', מפקד גטו ווארשה, מיום 23 אפריל 1943:

מה שעבר עלינו לא ניתן לתאר במילים. נפל דבר שהוא למעלה מחלומותינו הנועזים ביותר. הגרמנים ברחו פעמיים מן הגטו. פלוגה אחת שלנו החזיקה מעמד 40 דקה והשנייה – למעלה מ-6 שעות. המוקש שהוטמן בשטח המברשתנים התפוצץ. כמה פלוגות שלנו התקיפו את הגרמנים אשר נמלטו. אבדותינו בכוח אדם מעטות ביותר. אף זה הישג. נפל י' [יחיאל]. נפל כחייל גיבור על-יד מכונת הירייה. אני מרגיש שמתרחשים דברים גדולים והדבר אותו העזנו לבצע ערכו רב ועצום…
החל מהיום אנו עוברים לשיטה פרטיזנית. הלילה יוצאות לשטח שלוש פלוגות קרב, ולהן שני תפקידים: סיור והשגת נשק. נשק קצר אין לו בשבילנו כל ערך. בנשק זה משתמשים אנו לעיתים נדירות. נחוצים לנו בדחיפות: רימונים, רובים, מכונות ירייה וחומר נפץ.
לא אוכל לתאר לפניכם את התנאים בהם חיים עתה יהודי הגטו. רק יחידים יחזיקו מעמד. השאר ייספו במוקדם או במאוחר. גורלם נחרץ. כמעט בכל מקומות המחבוא, בהם מסתתרים אלפים, אי אפשר להדליק נר מחוסר אוויר.
באמצעות המשדר שלנו שמענו שידור נפלא של תחנת השידור "שוויט" על הלחימה שלנו. העובדה שזוכרים אותנו מעבר לחומות בגטו מעודדת אותנו במאבקנו. היה שלום יקירי! אולי עוד נתראה! חלום חיי קם והיה. ההגנה העצמית בגטו הפכה לעובדה. ההתנגדות היהודית המזוינת והנקמה הפכו למעשה. הייתי עד ללחימה מופלאה ומלאת גבורה של הלוחמים היהודים.

ישראל גוטמן וחיים שצקר (תשמ"ג), השואה ומשמעותה, מרכז זלמן שזר, ע' 139-138.

צילומים: משה הרפז (אוגוסט 2009)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נטלי מסיקה  On 16 בנובמבר 2009 at 10:10 AM

    מרתק ומעורר חלחלה כאחד

  • אסתי  On 16 בנובמבר 2009 at 11:54 AM

    מודה שעד עתה לא הצלחתי להבין את הנוסעים לפולין, ולאוקרינה. כל מסעות מחנות הריכוז/השמדה/גטאות היו רחוקים וזרים לי.
    אמרתי שכף רגלי לא תדרוך שם ואין סיבה לנסוע לראות. מספיקים הסרטים בשחור לבן מהתקופה.

    עכשיו, אחרי הקריאה בתוספת התמונות נראה לי שאני משנה את דעתי.
    מצמרר.

  • רני  On 16 בנובמבר 2009 at 12:55 PM

    האדמה הארורה ההיא. העם ההוא מת הושמד, אנחנו לדאבון לב לא הם. הענין הוא כאן, מה שנעשה כאן. כך גם חשבו הורי שנולדו על האדמה ההיא. לא לשכוח, בודאי. אבל לבנות כאן במקום הזה דבר מה יותר טוב. כנאמר כבר טוב ממני, למה שקרה שם אין פירוש, אין מובן, אין מחיר, אין תירוץ. אם ישראל היא המחיר כפי שאמר ה….. בבית הלבן אז יש לי ספק רב ביחס בין זה לזה וגם זו אמירה רעה. כל הנסיעה לשם בקבוצות במאורגן כחלק ממסע תיירותי היא עבודת אלילים וזילות . מי שרוצה שיסע לשם לבד כעולה רגל יתבונן ויחזור, לא במשולב עם סקי או מסע להתבונן ביופי של הכנסיות והנשים. זה נגמר אנחנו כאן. מי שרוצה אזרחות אירופאית גם זה בסדר כל זמן שהוא עוזר לבנות כאן במקום הזה דבר מה טוב ויפה. מה ששם הוא שם כאן זו הבעייה.

  • מגיבה  On 16 בנובמבר 2009 at 1:50 PM

    אתה קשקשן ודמגוג עלוב נפש .

    בזכותם של הניצולים נותרנו בחיים. בזכותם קיבלנו את המדינה הזאת, מדינה שהולכת להיות גטו אחד גדול והערבים מקיפים אותה מכל עבר.

    תתבייש!!!!!!!

  • שי ס.  On 16 בנובמבר 2009 at 11:19 PM

    תודה לך משה על פוסט נפלא ומרתק. כאשר התחלתי לקרוא את הפוסט אמרתי לעצמי ששוב עוד פוסט עם אין ספור מילים ופאתוס אך הכוח הגדול של הפוסט הוא אותו תיאור יומיומי שגורם אולי להבין שלא משנה מה קרה שם, זו היסטוריה של בני אדם.

    מעניין הסיפור על "מוסא דאג". חנה ארדנט כותבת במאמרה על הציונות ב46 כמה היא מאוכזבת שהתנועה הציונית לא חשבה לרגע להזדהות עם הנדכאים של העולם, עם הארמנים ועם עמים אחרים שעברו ועוברים שואה ומקימה לה מדינה קולניאליסטית אימפריאליסטית המתכחשת לעברה ולהיסטוריה שלה. הדברים המדהימים שהאישה הזו ידעה עוד אז.

    חומות בנו לנו ואנחנו בונים לאחרים. קבעו לנו מה לאכול ואנחנו מחליטים איזה מוצרי יסוד ואילו לא ייכנסו לעזה. הגטו נמצא פה ומרדכי אנליביץ מת ולא יכול למרוד….

  • שרון רז  On 17 בנובמבר 2009 at 11:12 AM

    פוסט קשה
    תודה על הכל
    תמונות החומה או מה שנשאר ממנה חזקות וגם הבניין הנטוש
    זה מראה את היושן, את פעם, את חחומר, הצבע והזמן
    חשוב מאוד שצילמת את כל אלו, צריך לצלם ולתעד עוד שיירים של העובדות הללו בשטח, של עבר קר וקשה ולא לשכוח

  • רני  On 17 בנובמבר 2009 at 6:03 PM

    אני טוען ואטען שאם המדינה קמה בזכות ששת המיליון אז יש למדינה בעייה קשה מאוד להצדיק את קיומה. כאזרח המדינה לדעתי לא ניתן, בחשבון הגדול, לחיות עם חוב כזה. לא דיברתי על השורדים וגם זה סיפור קשה תשאלי את פקידי האוצר.
    האם לפי התיאוריה שלך הניצולים התאספו ביחד והחליטו להותיר "אותנו" [ מי זה בדיוק "אותנו"]בחיים וגם לתת "לנו" מדינה, או איך זה היה. מי נותן לבני אדם מדינות? למה? לאיזה צורך? מי בדיוק דיווח, מדד ועשה את החשבון שבזכות הניצולים נותרנו בחיים ו"קיבלנו" מדינה. מי שהוא בכלל שאל אותם? התייחס אליהם? ניסה להבין מהם, בעצמם, לשם עצמם, בתוך ומתוך עצמם, לא בשביל המדינה ולא בשביל ש"אנחנו" נישאר בחיים מה קרה.
    האם הנותרים, ולא ברור איך ולמה, הסכימו מרצונם [מי שאל אותם מי בכלל התייחס אליהם] להותיר "לנו" את חיינו. הנותר המותיר איזו אירוניה הפוך על הפוך על הפוך: תקראי מה כתבת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: