רשמי מסע בפולין [1] – למה ומדוע פולין?

אוגוסט 2009. פולין. פו-לן-יה. דוד ויצטום יצר סרט על פולניה. אהוד יערי על ממלכת הכוזרים. עוד נשוב לנושא הכוזרים. לפני 70 שנה החלו פרעות תרצ"ט – תש"ה. ב- 23 באוגוסט 39 כרתה בריה"מ ברית כעורה עם גרמניה הנאצית. חוזה אי-התקפה הדדית. חתמו עליו שרי החוץ של שתי המדינות. "הסכם ריבנטרופ – מולוטוב" הנודע לשמצה. ההסכם כלל נספח חשאי שבו קבעו השתיים את חלוקת השלל המשותף – פולין. חלוקתה המחודשת של הרפובליקה הפולנית השנייה. הראשונה הייתה פולין הקונגרסאית. הרפובליקה השלישית כיום. ב- 1 בספטמבר פלשו הנאצים לפולין. הסובייטים איזנו את המשוואה בסוף החודש.

 

בשלהי אוגוסט 1939 יצא ההיסטוריון היהודי עמנואל רינגנבלום במסע חזרה לפולין לאחר ששימש כציר מטעם פועלי-ציון שמאל בקונגרס הציוני ה-כ"א שהתקיים בז'נווה בימים 16 – 25 באוגוסט באותה שנה. רוחות המלחמה כבר נשבו. כשהגיע לפולין – כבר פרצה המלחמה. את מסעו – וארוכה הייתה הדרך – ואת תחילת המלחמה (ניצחון הפנצ'רים הגרמניים על הסוסים הפולנים – חיל הפרשים הפולני היה הראשון בהיקפו באירופה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה), הוא פורש בפנינו, הקוראים, בספרו יומן ורשימות מתקופת המלחמה (תשנ"ג, הוצאת יד ושם):

 

"האפופיאה שלנו. תחנת הגבול [שוויץ – איטליה]. נתונים הסגר ונעולים בחום הלוהט, עצבנות. לא הכירו באשרה קולקטיבית, על אף – – שאין לנו אשרות אנו נוסעים בחזרה – – הניחו לנו להיכנס שנית לז'נווה. אימה וחרדה בנאום-הקונגרס של וייצמן – – גם גורל יהדות למקרה מלחמה.
ההתערבות [לטובתנו] במברקו של קומרניצקי. ההתערבות ברומא, אשרה מהשגרירות [האיטלקית] בברן. מלווה נוסע עמנו על פני איטליה כולה. הקרון שלנו נקשר מדי פעם לרכבת אחרת. אנו מגיעים ליוגוסלביה. ידידות בלתי רגילה. קבלת-פנים נלהבת בזאגרב. בהונגריה – – בבודפשט קיבלו – – את פנינו בתחנת הרכבת – – בגבול [פולין] סימני גיוס ראשונים. אנו נוסעים שלושים שעות בקרון שינה לווארשה. אזעקה. חשבנו שזו אזעקת-נסיון. אנדרלמוסיה נוראה. המונים צובאים על התחנות. ניתלים על הקרונות, על הגגות. אחדים מנסים לפרוץ לקרון שלנו. גילויים אנטישמיים במדינה. התודעה האזרחית הכריעה בהחלטתנו לשוב למדינה. אלה שרצו להישאר במדינה.
הידיעה על מוסד-הילדים באוטובצק. אזעקות בלתי פוסקות ברדיו הפולני. – – לעיתים כה תכופות ובצורה כה פתאומית, עד שאפילו אין מודיעים על האזעקה. המקלטים – – קברים חיים. האנשים מתהלכים ברחוב בשעת אזעקה. הפסיכוזה של מרגלים. על כל שעל וצעד נראו מחבלים מחופשים במנקי-ארובות. ברדיו הודיעו על מחבלים שצנחו. היהודי – – ? – – עושה נפלאות. הערכות שרים [מפקדים] לחייליהם היהודים כעתודת קרב במלחמה.
רעב בימי המלחמה. שלושה שבועות לא היה לחם. אלא אורז בלבד. מחירם של תפוחי-האדמה פנטסטי ממש – 100 זל', לאחר מכן חמאה 20 – 30 זל'. הקומיסר מסוכסך עם שלטונות הצבא, ובינתיים מחסנים גדולים עולים באש והאוכלוסייה סובלת רעב. [דיירים] נוטשים את הקומות העליונות. יחידת חיטוי עוסקת באיסוף חללים. כיצד מובלים המתים בעגלות יד כשידיהם ורגליהם שמוטות. כמאתיים חללים בבנין אחד. בכי וזעקות אימים של הלכודים במקלטים. כגון ברחוב אורלה. קברים חיים. הילד המכווץ על-יד הגשר, ביקש לגונן עצמו בעת האזעקה. זעקות הקבורים חיים במקלטים.
אנשים רבים באים מן העבר השני של החזית." (שם, ע' 5-4)

בכול דור ודור לובש הסכסוך פנים אחרות. הרגשות עדיין טעונים והאמוציות על סף פיצוץ. יש הרואים ב-1 בספטמבר 1939 כמועד פרוץ מלחמת העולם השנייה. הרוסים מציינם תאריך אחר. 22 יוני 1941. יום בו החלה הפלישה הנאצית לבריה"מ. כיום ניטש הקרב בין הרוסים לפולנים על הכבוד הלאומי. מתח בין מדינות. זאת שבמזרח וזאת שהייתה שם. מהות הקרב – שכתוב ההיסטוריה. הרוסים (הסובייטים) בדימוי משחררי מזרח אירופה. לעומת זאת זוכרים הפולנים שנות שיעבוד קומוניסטי. זו נשארה במזרח וזאת חברה לנאט"ו. וכחברה בנאט"ו זכותה להציב טילים בליסטים אמריקנים על אדמתה. זוכרים את הצעקות שהקים קנדי כאשר מיקם חרושצ'וב טילים בקובה – החצר האחורית של ארה"ב? לא פלא שפוטין נהיה אדום. יש לו סיבה… אבל גם במדינות השכנות לא שקט. ראש ממשלתה של הונגריה שרצה לבקר בסלובקיה, בסמוך לתאריך זה, נדחה בטענה שהונגריה שיתפה פעולה עם הנאצים. ושתיהן חברות באיחוד האירופי…

בכלל, נראה כי חודש אוגוסט לא ממש מוצלח לאירופה. מלחמת העולם הראשונה החלה אף היא באוגוסט. ב- 1 באוגוסט 1914 הכריזה גרמניה מלחמה על רוסיה ויומיים לאחר מכן, ב- 3 בחודש, על צרפת. להבדיל, גם הנסיכה דיאנה נהרגה בחודש אוגוסט…

"אנו נוסעים לפולין. אתם באים?" כך דיווח ושאל חגי באותה נשימה. דילמה. שנים שהתעלמתי מהשואה. בביתנו לא עלתה המילה באף שיחה. קראתי ספרים מעטים. כמעט ולא התבוננתי בתכניות הרלוונטיות שהוקרנו על המרקע. עקפתי את השואה, זכרתי אותה כמשהו מרוחק. עמום. כללי. ללא ירידה לפרטים. פה ושם סיפור על ניצול שבדרך מופלאה נותר כשריד. בעל עדות. הילדה דווקא כן נסעה לפולין במסגרת משלחות בני הנוער. אנו לא. והנה פתאום, ללא אתרעה, מגיחה ההצעה. "יש הרצאות מכינות בסמינר". טוב, פנסיונרים יכולים להרשות לעצמם להאזין להרצאה באמצע היום. גם אני רציתי להירשם לסדרת הרצאות (אחרת) אבל אז זוגתי שתחיה התערבה ופסקה – כשתהיה בפנסיה. אי-אפשר גם וגם וגם. ועוד בקשה הייתה לחגי – אולי נקפוץ לעיירה שממנה באו אבותינו? אבא של חגי ואבא שלי – הם אחים שהספיקו לעלות ארצה (עם אח נוסף) – בהתאם למסורת שהייתה נהוגה במשפחתנו הציונית שהתגוררה בעיירה קטנה (כארבעת אלפים של יהודים מתוך פחות מעשרת אלפים נפש ב-1939, אי-שם בראדזין-פודלסקי שמזרח פולין) – מי שמגיע לגיל 18 עולה ארצה. חולצה כחולה וסרט לבן. השומר הצעיר. לפני האסון שירד עלינו. ההורים והאחים האחרים לא הצטרפו. אבי עלה ארצה ב- 1933.

ומשהו שאבשלום (בהמשך הרשימות נקרא לו בקצרה אבי בשביל לחסוך כמה אותיות…) טרח לתת לנו שנקרא, מעין צידה לדרך:

"להיכנס בשער הקשת
שמיליונים נכנסו בו
מבלי שיצאו עוד לעולם.
ללכת על מסילות הרכבת
שקרונות עמוסי קורבן אדם
התגלגלו עליהן אל דרך ממנה אין שבים.
לפסוע על הרציף
שבו אגודלו של יוסף מנגלה
קבע גורל של עם.
לחצות את הגדרות
שהחשמל שהוזרם בהן עזר לכמה יהודים
לקרב את קיצם.
לומר קדיש בעברית
על חורבות הקרמטוריום
שמשפחות צעדו בו ערומות אלי אבדון.
ולדעת
שלמרות ועל אף הכל
אנחנו כאן!"

איל לוין (1970), כרומוזומים של שואה.

ובכול יום השואה והגבורה, שנה לאחר שנה, נעמוד דום לזכר 6 מיליון יהודים שנרצחו בפרעות תרצ"ט – תש"ה, ובמוחנו יהדהדו המילים: "לזכור ולא לשכוח". ואולי צריך ללמוד מהפלסטינים כיצד הם מקדמים את אסונם – הנכבה. כל ילד שתשאלו במחנה פליטים היכן שלא יהיה יאמר לכם כי הוא מיאפא או מחיפא או מלוד או משיח' מוניס. אפילו שגם אביו כבר לא נולד שם… אנו צריכים למצוא דרך לצרוב את המקור ממנו באנו בזיכרון הקולקטיבי ולמנף זאת באשר לזכותנו על הקרקע.

"ההתקה המכרעת המאפיינת את מהפך הזיכרון – מההיסטורי לפסיכולוגי, מהחברתי לאינדיווידואלי, מהניתן-להעברה לסובייקטיבי, מהחוזר-ונשנה אל השב-ונזכר – חונכת משטר חדש של זיכרון, שהולך ונעשה עניין של הפרט.
[…]
שכן חובת הזיכרון מוטלת בסופו של דבר על הפרט ועל הפרט לבדו – באופן שאינו מרפה גם בהיותו חסר הבחנה – כשם שהפרט ניזון ומתחייה מיחסו האישי אל עברו-שלו. האטומיזציה של הזיכרון הכללי לכדי זיכרון פרטי מקנה לחוק הזיכרון עוצמה עזה של כורח פנימי. היא כופה על כל אחד את הכורח לזכור ואת גילויה-מחדש של השייכות כעיקר הסודי של הזהות.
[…]
כדי להבין את הכוח ואת המשיכה של השמה זו, ייתכן שיש לפנות אל הזיכרון היהודי שלא מכבר הופעל-מחדש אצל יהודים רבים שפנו עורף ליהדותם. שכן במסורת זו, שאין לה היסטוריה זולת זיכרונה, להיות יהודי פירושו לזכור שאתה יהודי; אלא שזיכרון זה שאין להכחישו, מרגע שהופנם, מציב אותך אט-אט במצב של צמיתות מוחלטת."

פייר נורה, "בין זיכרון להיסטוריה", בתוך: כל הדרך ועוד פסיעה – משה קופפרמן: עבודות מ-1962 ועד 2000, 2004, הוצאת מוזיאון ירושלים, (ע' 137 – 138).

 

 

התלבטתי. והתלבטתי. והתלבטנו. והחלטנו לעשות מעשה. "נוסעים." הודעתי לחגי. אמנם קיבלתי פטור מלהכין מסלול (דבר שאני בדרך כלל מכין ואוהב להכין) ו"הסמינר הנוסע" דואג לכול, אך פטור בלא כלום אי אפשר. בכול אופן צריך להתכונן. ומה אני יודע על יהדות פולין? צריך ללמוד. לצבור מידע. "ידע הוא כוח" פסק פרנסיס בייקון. לא הצייר. הפילוסוף. מדהים עד כמה אנו לא יודעים. כלומר יודעים שיותר אין אנו יודעים מאשר יודעים.

ידענו שזה לא יהיה "טיול" פשוט או שגרתי. בטח לא פיקניק. זה לא שאתה יוצא משיקגו ונוסע, בעקבות משפחת ג'ואד (ג'ון סטיינבק, ענבי זעם), דרך אוקלהומה ללוס אנג'לס, בכביש 66 האגדי, שלימים קיבל את הכינוי "אם כל הדרכים". לשם אתה נוסע עם ספר אחד או שניים במקרה הטוב ולפולין אתה נושא את כל ארון הספרים. ואיך נוכל להיכנס לכול אותם המקומות הסגורים, נעולים ומוגפים – "בתי כנסיות ובתי מדרשיות" כלשונו של עגנון המעוגנת במקורות. מי ידאג לכול התיאום? איפה נמצא את הג'ינג'י עם המפתחות? סיפור לא פשוט. ומה שלא יהיה פשוט – פשוט לא יהיה.

ובכלל – זהו אינו "טיול". זהו "מסע". יש מסע ויש מסע. זה שניתן להתוות את מסלולו על מפה גיאוגרפית/קרטוגרפית וזה שניתן לשרטטו על מפת הנפש. זה פיזי והאחר רוחני. אחד נייד ואחד נייח. מסע מוגדר אצל אברהם אבן שושן (1974), המילון החדש, כ- "נסיעה ממקום למקום" ובמיוחד למקומות רחוקים זה מזה. ואכן פולין וישראל מרוחקות. לא רק בהיבט הפיזי אלא גם (ובמיוחד) בהיבטים האחרים: מנטאליים, קוגניטיביים, תחושתיים, תפישתיים – תרבותיים. מחולל המסע הוא הצורך המעיד על חסר. השלמתו של המסע תעיד על מילוי החסר (ולו גם חלקי). המסע שלנו משלב היטב את שני הפנים.

"המסע לפולין הפך בשני העשורים האחרונים לטקס חניכה ישראלי, לטקס לאומי של נעורים ישראליים במיוחד, למרות שלא רק צעירים נוטלים בו חלק. מענין, איך תרבות שקמה על שלילת הגולה ושהקימה מדינה בשם זכות הקיום היהודי בטריטוריה נבדלת ואקסקלוסיבית, למדה להשלים עם אחת הגירסות האפלות וההרסניות ביותר של שנאת ישראל על אדמתה של פולין. מתמיה,איך תרבות שחרטה על דגלה את המסע מים אל ים, את ואדי לאמון-עמוד, את המכתש הגדול והמכתש הקטן, את נופי ארץ-ישראל, תרבות שקבעה שתנאי לילידות, לשייכות האמיתית לישראליות המלאה היא ידיעת הארץ, דהיינו כיבושה בכפות הרגלים של האדמה הזאת, השונה והנבדלת מהותית מכל כברת ארץ אחרת בעולם, היא עצמה ייצרה באותה 'תכנית לימודים' את המסע לפולין.
[…]
ארץ גזירה, ארץ ארורה, אדמה מקוללת, אדמה ללא ספק בלתי מקודשת לעומת הארץ הקדושה. ובניה הצעירים של הישראליות שבים לקדש את האדמה הארורה בטקס, במצעד, בדגל, בתפילה, משל נתרחבו גבולות הארץ לכלול בתוכם – מכל הארצות שבעולם – את פולין דווקא." 

חנה נוה (2002), נוסעים ונוסעות: סיפורי מסע בספרות העברית החדשה, הוצאת משרד הביטחון (ע' 254 – 255).

 

 

מסע חניכה של תיכוניסטים במחנה מיידאנק:

 

 

 

והצטרפנו למסע. ולאורך כל הדרך הרגשנו בטוב עם ההחלטה הזאת (חוץ מכמה פעמים שרציתי לעצור את האוטובוס, לרדת ולצלם, אבל כך לא היינו מגיעים בזמן לשומקום. וגם ככה הסביר ולדיסלב, הנהג הפולני, שכאן אי-אפשר לעצור. גם כאן לא. וגם כאן…). האנשים. החברה. המטען שנושאים. הסיפורים. השותפות במשא של המסע. ההתרגשות שתפשה את האנשים. "תשלחו חומר מהבית… מהעבודה על השורשים". מדהים איך חלחלה התודעה שזהו אירוע חד-פעמי. ולא בטוח שיחזור. וגם לי נכונה הפתעה פרטית – א'. ידידה וותיקה מלפני 40 שנה. מראשית דרכנו בחולון. ואחר כך בצבא. עולם קטן כבר אמרנו?

הספר הראשון שעלה בזיכרוני היה של יהודית הנדל שבו תיארה ביקור בפולין. הלכתי למדפי הספרים שלנו. ומצאתי. והנה הספר: יהודית הנדל (1987), ליד כפרים שקטים – 12 ימים בפולין, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

 

 

פתחתי. התלבטות המחברת התאימה לי. איני נזקק לייצר מילים משלי. פשוט נתלה באילן גבוה (או שמא למישהו יש רעיון לגבי לשון נקבה של האילן…):

"הנסיעה שלי לפולין התחילה באופן מאוד מקרי. לא היתה לי כל תכנית לנסוע לפולין, כל מחשבה לנסוע לפולין, אף פעם לא חשבתי: צריך לנסוע לפולין. וזה התחיל מאוד במקרה, והיום מאוד מוזר לי שזה התחיל ככה במקרה, ממשפט מקרי בשיחה טלפונית…
[…]
ולמען האמת מאוד נבהלתי, ומייד נרתעתי, וחשבתי: למה? איך? מה? אבל פתאום זה התחיל לחלחל ככה, שלא הייתי מסוגלת לחשוב על שום דבר ורק על לנסוע לפולין, והרגשתי פתאום שאני חייבת לנסוע לפולין, והיתה בי רתיעה עצומה לנסוע לפולין, עם כל מה שאנחנו סוחבים איתנו מפולין, ואינני יודעת מלה פולנית.
[…]
זה התחיל בקיץ ונסחב עד הסתיו. אולי בכוונה. אולי את פולין בחורף, בקור, ברוחות, במבול. והתחלתי לקרוא על פולין. ועם כל מי שפגשתי דיברתי על פולין, כמו איזה דיבוק. וגם פה קרו לי דברים מוזרים ביותר, וקיצונים מאוד.
היו אנשים שאמרו: השתגעת, לנסוע לפולין, מה יש לך לעשות בפולין, מה יש לנו לעשות בפולין, מה יש לחפש בפולין, בשום פנים ואופן לא הייתי נוסע לפולין,  ובהתרגשות עצומה, בחמת-זעם, נעשים חיוורים, נעשים אדומים, ומן הקצה השני היו אנשים שאמרו לי מתוך געגועים שלא ישוערו: הייתי נוסע בעיניים עצומות, אם הייתי יכול הייתי עף על כנפי-נשרים, רק לראות את הבית, את הרחוב, איפה היו הורי, והסיפורים. והיו כאלה שלא אמרו דבר וקפצו שפתיים. אלה השותקים, המחניקים בפנים. והיום אני מבינה אותם, את השותקים, המחניקים בפנים. אי-אפשר לפתוח שום דלתות, שום חלונות, שום דבר שמוליך הלאה, הכל סגור על מנעול ובריח, אלה שארבעים שנה משפחתם וילדיהם עדיין אינם יודעים דבר, אלה שלא יכולים לדבר, שחיים כמו אני הזוכר, אני העד, חיים כמו אחרונים לכל, בודדים כמת. ואי-אפשר להזיז אבן בחומה הזאת של בודדים כמת. אי-אפשר לגשת. אי-אפשר לנגוע." (שם, ע' 14-13).   

זה ודאי לכשעצמו אינו מספיק. אז רכשתי את "קיום ושבר – יהודי פולין לדורותיהם". שני כרכי ענק המחזיקים, כל אחד בנפרד, קרוב ל-800 עמודים. ביחד – עשו בעצמכם את החשבון. זהו אוסף מאמרים שערכו ישראל ברטל וישראל גוטמן (הוצאת מרכז זלמן שזר). והתחלתי ללמוד את ההיסטוריה של יהודי פולין. ובתוך כך גם את ההיסטוריה הפולנית. רצה האל והן היו משולבות זו בזו. מסוף האלף הראשון לספירת הנוצרים בואכה השואה שהתחוללה לקראת סוף האלף השני. לך ותכניס אלף שנה בפחות מחודש. לא הייתי מוכן פרפקט ובכול אופן השכלתי קמעה.

 

 

עשרות אלפי כותרים נכתבו אודות השואה. סיפורים אישיים בצד מחקרים. מאות אלפי מאמרים. אין סיכוי כלשהו לגשר על הפער. ובכול זאת, כמו אחוז דיבוק, הוקדשו השבועות שלאחר השיבה ל"גן העדן / ביצה" המקומי/ת, לחיפוש ולניסיון לצמצם, ולו במעט, את הפער. ופתאום כל שקשור לשואה הפך למעניין וקיבל עדיפות. הוזנחו שיריו של דוד אבידן, הוזנחו "חיידקים רובים ופלדה" ועוד כמה ספרים וביניהם "תמול שלשום" (של ש"י עגנון) שחשבתי שהגיעה העת שאקרא אותו, ולקחתי אותו איתי למסע בפולין אך גם שם לא היה זמן… שכמו במערכון של הגששים "קניתי אך טרם הספיקותי לעיין בו".

עזריאל קרליבך – העורך המיתולוגי של עיתון "ידיעות אחרונות" נסע בזמנו, בתחילת שנות החמישים (של המאה ה-20), להודו. חזר וכתב ספר. הוא שהה שם רק שלושה שבועות. ויצא עם ספר. לכתוב את הספר לקח יותר זמן מהביקור/מסע. ספר פוסט-מודרני. לפני שהמונח הפך להיות שגור בפי כל. הספר הפך לאורים ותומים עד שלונלי פלנט והפתקים במטייל החליפו אותו. ולהזכירכם: הודו הינה תת-יבשת! לא כזו קטנה שניתן לתהות על קנקנה בתוך ימים ספורים. נהפוך הוא. גדולה ומורכבת. באותה תקופה התגוררו בה מעל לחצי מיליארד איש. הים מעל למיליארד. ב-2050 חוזים המומחים כי תשיג את סין ותהפוך למדינה המאוכלסת ביותר בתבל. אין סיכוי, וגם לא הייתה כל כוונה, שאעשה משהו דומה. תשכחו מזה. אין לי הכישרון לכך. לאט-לאט יבשילו הרשימות. אחת לתקופה. ולוקח זמן לעכל את החומר ולהתחיל במלאכת הכתיבה. אבל מה בוער? ומה יקרה אם אספר את הסיפור במועד מאוחר? הרי זהו הצעד הראשון במסע הרשימות. הבטחות צריך לקיים. ומכיוון שהבטחתי…

ונקנח בסיפור – "הכפרי והבוכים" – אותו סיפר הצדיק רבי ישראל מרוזין כמשל על הגלות:

"כפרי אחד בא העירה להתפלל בראש-השנה, והכפריים בימים ההם לא היו בקיאים בתפילה. היה אותו כפרי עומד ומביט לכאן ולכאן, וראה כל העם בוכים. התחיל תמה: בכייה זו על מה ולמה היא, ומי היכה אותם שהם בוכים? הלוא לא היתה שום קטטה בבית-הכנסת. הרהר בדבר עד שעלה על דעתו כי אין זאת אלא שהם רעבים, והריהם בוכים על שמעוכבים הם כל כך בבית-הכנסת. ומכיוון שאף הוא היה רעב, התחיל אף הוא בוכה. לאחר שסיימו תפילת-לחש וחדלו מבכיים, היה תמה: מה זה שאין הם בוכים עכשיו? ועלה על דעתו שראה בבית, קודם שהלך לבית-הכנסת, שהניחו חתיכת בשר יבש בתוך הפרפרת והיא צריכה בישול ממושך, וככל שהבשר מצטמק כן טובה הפרפרת יותר, ולמחשבה הזאת נחה דעתו. אחר-כך הגיעו לתקיעות שופר, והתחילו שוב בוכים, וחזרה תמיהתו למקומה. לבסוף נתברר לו הדבר ואמר בלבו: אמת, לכשיאריך הזמן תהא הפרפרת טובה יותר, אלא שאין כח לחכות כל כך." 

פנחס שדה, 1983, ספר הדמיונות של היהודים, שוקן (ע' 367).  

 

 

 

כאמור זהו רק הפרק הראשון. המבוא.

המשך יבוא: לעדכון ראו בארכיון המחבר….
 

צילומים: משה הרפז, מיידאנק, 13 אוגוסט 2009.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיכאל  On 22 בספטמבר 2009 at 12:38 PM

    אני רוצה לנסוע לשם שוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: