בוקר עם צבי טולקובסקי

צבי טולקובסקי – לא דן טולקובסקי – מציג תערוכה של עבודות חדשות, מעודכנות, בת"א. עכשיו אני יודע כיצד נראה האדם המסתתר תחת השם. צבי טוען שהוא הרים ידיים בנושא של "החלפתו" בדן טולקובסקי. זה שהיה מפקד חיל האוויר לפני כך וכך שנים וכים תעשיין. התרגל לכך. כבר בעת שירותו כטכנאי מטוסים, לאחר חתימת טופס הכשירות של המטוס, נזרקה השאלה באוויר – איך יכול להיות שמפקד החייל חתום על טופס הבדיקה?

 

הזמנה לתערוכה: צד א

 

הזמנה לתערוכה: צד ב

צבי לוגם כוס מים. כפיצוי על מועקת הלחות התל-אביבית. בירושלים זה אחרת. "הלך רוח" – שמה של התערוכה. רוב הציורים בפורמט קטן. חלקם בפורמט בינוני. עמוסים, דחוסים בפרטים, רב-שכבתיים. "כמתחייב ממה שקורה באמנות משנות ה-90 ואילך." מסביר צבי. מילים, רישומים, קולאז'ים, צבעים, אוסף של פרטים. טכניקה מעורבת.

 

אין לעבודות שמות. רק מספרים סדורים: 1, 3, 25… משהו בציורים התלויים בחלל הקטן של הגלריה – חדרבדירת שיכון –  מזכיר, ולו לרגע קט, את פול קלי או חואן מירו. אולי הפורמט והדחיסות. המימדים הקטנים (יחסית) מחייבים את הצופה להתקרב. "לסגור מרחק". ליצור אינטימיות של קרבה. עד כדי למשש את שכבות הצבע ולרצות לגרד ולהסיר ולקלף שכבה אחר שכבה. לחשוף את קודמתה. חתך היסטורי של תהליך היצירה של היצירה. המבקר כארכיאולוג הטכנולוגיה. כמתעד הדרך. תר אחר הרבדים האישיים – הטכנולוגים כמו גם החברתיים/תרבותיים.

אין לצבי תיאוריה מאחרי התצוגה (אם יש לו אזי הוא נמנע מלומר זאת). "אין זה טקסט מצויר." אומר צבי ומבהיר: "מי שרוצה הסבר – שיחפש טקסט מצויר." הציורים נתונים לפרשנות אישית. התרשמות סובייקטיבית. מתאים לנו. אנו טוענים: או שהציור "מדבר" אילנו, מושך את תשומת הלב, מעורר תחושה, מעודד שיח – וככול שהציור נתון לקריאה ומתבוננים בו עוד ועוד, כך נגלים ומתגלים פרטים נוספים ומרכיבים חדשים ושכבות מתקלפות ופושטות צורה. או שלא.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שבנו לביתנו. ניגשתי לספריה ושלפתי את הספר (אשר זכרתי אודות קיומו): צבי טולקובסקי (1988), הוצאת בצלאל. מהדורה בת 500 עותקים חתומה וממוספרת ע"י האמן. אנו מחזיקים בעותק 467.

 

מביא אני דברים בשם אומרם. וכך כותב צבי ב"פתח דבר" של ספרו (ע' 11):

שנות האדם מעטות כדי לחוש ולדעת עומק הצלילה או גובהו של הניתור מן הקרקע המוצקה, אשר גם היא לעיתים כנטל בעוצמתה המושכת ודורשת קירבה אין סופית.

הפניות אל האדם, כוחות הטבע, או עצמים קרובים הם השיח האישי עם העולם כולו שאינו יודע מה לנו הצורך העז לארגן את הדברים ולרדת לסודותיו הנעלמים.

המסעות הם תמצית המהות, חלקם מסעות הנפש המשתוקקת לדומייה, והאחרים הם הודאות המתסיסה כי הנה קרבה הפיסגה אשר ממנה נראה המרחב שאין ממנו והלאה…

כולי ופנימי מן הפנים אל החוץ והמחוץ אל תוכי חד הם!

 וזאת כתב אדם שאמר לי לפני מספר דקות שאין מאחורי ציוריו שום תיאוריה…

 

צילומים: משה הרפז (יולי 2009)
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: