מפגש 32

 

 

 

בבת אחת, לאחר האסון הקטלני שהתרחש במפגש דרך עם מסילת הברזל בבנימינה (וקדמו לכך מספר מפגשים קטלנים לא פחות – הבונים, כפר יהושע ועוד), נעור הממסד והחליט על מעשה: "הפרדה מפלסית". דהיינו יעבור הכביש, בדרך כלל, בגשר מעל המסילה. ראו בכביש 4 מדרום לזכרון יעקב, בבנימינה, בכפר יהושע, בדרך שבין נתניה לכפר נטר ועוד. לא עוד קרב ראש בראש של נהג מכונית ישראלי מול הקטר. רולטת כביש למבוגרים בעלי רישיון להרוג. ועד שההפרדות הללו יקרמו עור וגידים ויוקמו בפועל, בתום תהליך סטטוטורי מקוצר ככל שניתן, יש לאייש את כל המפגשים שבין מערכת הכבישים ומסילות הברזל. חלק מדרכי העפר אף נחסם הרמטית לבל יוכל כלי רכב מסוג כלשהו לההין ולחצות את המסילה. אלא אם הוא כמובן טרקטור. וראינו גם את זאת.

וכך צצו במרחב הנוף הישראלי, במפגשי דרך-מסילה, כדוגמת "מפגש 32", בצידי המחסומים, אלתורים של בודק'ס = עמדות ש"ג, ביתן שירותים כימיים, מיכל מים, שמשיה, מכשיר קשר ואנטנה, כסאות ואפילו כיור. הכול הוצב כמובן ב"זכות הדרך" של מסילת הרכבת וניתן לבצע זאת בהיתר ולהגבילו בזמן. המחסומים המאוישים הללו הוקמו על ידי רשות הרכבות. תפקיד השומרים לוודא שאף לא אחד מנסה להתחכם ולחצות את המסילה שעה שהמחסום מורד והרכבת שועטת.

מפגש 32 הינו מפגש דרך חקלאית, ממוסדת, בחלקה מכוסה באספלט, המשמשת את חקלאי מושב רשפון, עם מסילת הברזל בקו ת"א-חיפה. רק בעלי 4X4 מסוגלים להמשיך ולהתגבר על מערכת המכשולים שהציבו הרשויות על-מנת למנוע מעבר לשכונת "פארק" ברעננה. הבעיה היא שכול מספר ימים, נפרצת החומה על-ידי טרקטור כזה או אחר, כל הרכבים עטים על ההזדמנות עד להקמת החומה מחדש. וחוזר חלילה. איך שלא יהיה בתחילת התהליך המחסום היה מורד ורק למי שזיהה עצמו כחקלאי התאפשר לחצות את המסילה. מהמושב לשדות ולהיפך.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כלומר ככה זה היה לפני מספר חודשים. הזמן עשה את שלו. המחסום כיום פתוח ויורד רק בעת מעבר הרכבת. הגעתי למפגש 32 בצהרים. יום שישי. מדווש על אופניי. שלושה שומרים התרכזו בבודקה האחת. השנייה, מעברה האחר של המסילה, הייתה נטושה. כלי רכב דהרו וחצו את המסילה – חופשי ובאין מפריע. השומרים – במדים. אחד יהודי ושני ערבים. התעניינתי בשלומם. "תודה לאל, הכול בסדר." השיבו. השלושה היו בהפסקת קפה.

 

 

 

 

 

יעקב הוא תושב רעננה. זה 39 שנים. אליה היגר משכנתה הדרומית – הרצליה. שאלתי: "איך העבודה?" והוא השיב: "אחלה ג'וב. כל היום משתזף. כולם שואלים אותי אם אני עובד בים." שני האחרים שותקים. מבינים את העברית אך לא משתתפים בשיחה. בינם לבינם – מספר מילים בשפת הולדתם. תביא את הקפה – את זה הצלחתי להבין…

ובין לבין עוברות הרכבות. בעיקר זו האדומה על שתי קומותיה. רכבת הפרברים. "היית צריך לבוא ביום רגיל ולא בשישי," פסק יעקב, "כל שלוש דקות באה רכבת." "אבל מה אתם עושים? לא משעמם לכם?" הקשיתי. כנראה שבאמת הקשיתי עליהם. לא הייתה תשובה.

 

 

לאחרונה עברתי במחסום שבין הרצליה לכפר שמריהו. מחסום מעצבן. מפגש 34. התקינו בו ראדר והמחסום יורד לפי הנחיותיו. של הראדר. ודקות עוברות ואין רכבת שניראת באופק. ושמתי לב שמשהו השתנה בנוף. "ההפרדה האנושית" הוסרה. נעלמו האנשים, נעלם המבנה, נעלמה המכונית של השומר. אז בשביל מה היה לנו את כל זה? ואולי מלכתחילה הרעיון לא היה ממש רציונלי ויותר כסת"ח. מה כבר יכול לעשות השומר?

 

 

צילומים: משה הרפז (2009)

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: