דיווח על אירוע בשכונת שפירא

יום חמישי. שעה 16:00. הפעם לא לבד אלא עם חיזוק משפחתי. קבעתי עם ילדתי ענת (לא חשוב באיזה גיל העלמה: ילדה נשארת ילדה) – ארוחה עסקית ולאחריה מדרימים לשכונת שפירא. לפי גזיר העיתון שתלשתי מ"עכבר העיר" הובטח לנו אירוע של אמנות ורחוב: "מסילת ישרים", תערוכה קבוצתית בשכונת שפירא, מ- 15:00 ועד 21:00. עוד אחזור לקשר שלי לשכונת שפירא. אירוע חד-פעמי ביום המימונה. לא הזמינו אותנו לחגיגת מימונה כלשהי אז הזמנו את עצמנו לשכונה.

ביום המימונה תתקיים לראשונה תערוכת רחוב בשכונת שפירא בתל אביב. התערוכה תוצג לאורך רחוב מסילת ישרים, בחלונות הראווה של החנויות, על המדרכות ועל הבתים. בתערוכה ישתתפו כ- 40 אמניות ואמנים, חלקם תושבי השכונה, שיציגו עבודות במגוון מדיה. על פי דף התערוכה, המוטיבציה העומדת מאחוריה היא "ליצור מפגש אמיתי בין אמנות לרחוב ולאפשר לתושבים ולאורחים מבט חדש ושונה על הרחוב. העבודות בתערוכה מתייחסות באופנים שונים למקום, ובוחנות סוגיות כמו גבולות השכונה, הקשר בין פריפריה למרכז ובין אמנות ללא-אמנות. בו בזמן, התערוכה מהווה גם מחווה לרחוב באחת מהשכונות המרתקות ביותר בעיר".

מקור: עכבר העיר / הילה שקולניק-ברנר.

 

סעדנו בצפונה של עיר. השארנו את המכונית בחניון רידינג. טיפסנו למונית קו 4. מהתחלת הקו ועד לסופו. או שמא להיפך – מהסוף להתחלה. בכול פעם שאני נוסע במונית בקו זה נשמעים ברקע קולות מלחמה. נהגי המוניות כנגד הג'מבו. נגד האוטובוס. הגמדים מול גוליבר. האסטרטגיה נהירה – השאה מירבית של הפוטנציאל הכלכלי. את הטקטיקה המקומית, זו שמתקיימת בכול רגע נתון, שבה נוקטים הנהגים – מתי להאיץ ומתי להאט, מתי לאסוף נוסע ומתי לחלוף על-פניו ולהצביע לאחור – לא בטוח שהבנתי. איך שלא יהיה הגענו לתחנה המרכזית החדשה. בתוך פחות מחצי שעה עברנו מעולם א' לעולם ב' (אגב: שמתם לב בוודאי שבדרך כלל נחשב הצפון לעשיר והדרום לעני ולאו דווקא רק במדינתנו…?). ירדנו ופסענו, דרך רחוב סלמה ("דרך שלמה") אל השכונה. הגענו לרחוב המרכזי של השכונה – מסילת ישרים.

מסילת ישרים הינו רחוב שמוסדות התכנון מגדירים "רחוב עם חזית מסחרית". מושך דרומה מסלמה ועד לקיבוץ גלויות. ואכן ברחוב התקבצו מכול הגלויות. פעם, בימי המנדט, קראו לרחוב בשם "הכנסת". בתום מלחמת הקוממיות סופחה יפו, כמו גם השכונות הדרומיות של תל-אביב, שהיוו את הספר התל-אביבי, אך לא השתייכו לעיר מבחינה מוניציפאלית, לעיר חדשה-ישנה שקראו לה תל-אביב – יפו. כבר היה רחוב הכנסת בתל-אביב. לא צריך שניים. יכול האזרח להתבלבל, הדוור… וגם הממסד. מי זוכר? רק ההיסטוריה. אז רחוב הכנסת פינה את שמו והפך לרחוב מסילת ישרים.

ומהי אותה "מסילת ישרים"? זהו ספר שעניינו תורת המוסר – מעין מדריך לעבודת השם – שנכתב על-ידי הרמח"ל הלוא הוא רבי משה חיים לוצטו (1707 – 1746). אגב: הרמח"ל כתב כ-120 ספרים/חיבורים במשך חייו הקצרים! (לפירוט ע"ע ויקיפדיה).

רבים מצטטים, וגם אני הצטרפתי לכך, מתוך ההקדמה לספר:

אמר המחבר, החיבור הזה לא חברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר, ומפורסם אצלם פרסום גדול. כי לא תמצא ברוב דברי אלא דברים שרוב בני האדם יודעים אותם ולא מסתפקים בהם כלל, אלא שכפי רוב פרסומם וכנגד מה שאמיתם גלויה לכל, כך ההעלם מהם מצוי מאד והשכחה רבה.

 

לא מיצג ולא מיצב. מציאות רב שנתית וברת קיימא.

 

אספנו ניירות. דף אני ודף ענת. דפים מנחים. מה לעשות והיכן. שנדע מה רואים… שוטטנו ברחוב. הלוך ושוב. התבוננו בעבודות כמו גם באנשים שמסביב. אנתרופולוגיה בזעיר אנפין. אלה שבאו לראות אמנות, אלה שבאו לצלם את אלה שרואים אמנות, אמנים ותושבים מקומיים. מעניין כיצד הגיבו המקומיים להצגה שהתרחשה בדלת אמותיהם.

אגב, בצד התערוכה ברחוב מסילת ישרים התקיימו עוד מספר אירועים – בתים פתוחים, סיורים בשכונה ושאר אירועים שנכללו בכותרת "מימונה ופסטיבל האביב בשכונת שפירא" של דף שחולק לעוברים ושבים. וזאת אשר ראינו:

 

נאוה איזסקו. סורגים סרוגים. סורגים באים לסגור. לסגור את הבפנים מפני הבחוץ המאיים. ברצוני לרכך במעט את ההפרדה הגסה. לסרוג מציאות יותר נעימה.

 

אלי גבריאלוב. מגדל אייפל.

 

אמן. פסל. קהל.

 

שרון הורודי, צ'ב קמרר. תיבות דואר. תיבות דואר שצולמו ברחבי השכונה. תיעוד סופו של עידן שבו אנשים היו כותבים ושולחים מכתבים זה לזה.

 

אהוד אורן. אלוהי הכתרים והשיניים התותבות; אלוהי הכסת"ח והתרוצים השונים. האדם המערבי המודרני, שאלוהיו העקריים הם אלוהי הכסף, נשען מדי פעם גם על עוזרים נוספים. מטעמי נוחות הוא יוצר לו אלוהים חדשים. סידרת הטוטמים האורבניים עוסקת באנימציה של אלילים אלו.

 

יובל חי. טבע עירוני. אני מצלם טבע עירוני, טבע לא מבוית. בצילום רואים בוגונביליה מתפשטת על בית וחושפת את הצד האחר של העיר, הפרוע והחושני יותר.

 

איריס דבי. תבליט: ציור תלת מימדי. כאשר התהלכתי בשכונת שפירא הבחנתי בקיר זה הבנוי משכבות של טיח, צבע, מרצפות ושינויים – קיר מתקלף החושף טקסטורות המכילות בתוכן עדות על היסטוריה, זיכרון, כאב וטיוח. למקום זה החלטתי להביא קנבס לבן וחלק. הקיר יקבל מאופי הקנבס בעוד הקנבס יקבל מאופי הקיר הפצוע וישתלב עמו בעוד הוא מסתיר, מסתתר אך גם בולט ומבליט בעת ובעונה אחת.

 

עתליה גולן. תחנת אוטובוס. על מסילת ישרים תחנה חדשה / בה אפשר לעצור ולברר / באיזו דרך אני הולך / למקום אליו הולכים כולם / כאשר אבדנו לא תמיד אבדנו / במסלולים שונים / מתכנסים פנימה או חוצים ימים / כולם בסוף מגיעים.

 

עתליה גולן. תחנת אוטובוס.

 

ז'וליאן רוליוס. ציור קיר.

 

יואב בן דב. ללא שם 2009. אזרחים וקלישאות. הצבה על גדר.

 

שי שניידר. רישום בטיח. עבודת קיר זו היא מחווה ממני כאיש מקצוע – שיפוצניק, לגבריאל איש המקצוע – חייט. מרגש אותי ליצור את הדימוי של גבריאל בפעולה עם כלי עבודתו, מספריים ומכונות תפירה, ע"י שימוש בכלים וטכניקה מתחום עבודתי, חציבה במשחזת ומילוי בטיח. יתכן שגבריאל יעבור מקום. העבודה תישאר על הקיר כמה שתישאר, כזכרון להיות חנותו חלק מהחיים בשכונה.

 

הסלילים, אמצעי הייצור, של החייט גבריאל.

 

ציור קיר (פרט)

 

ציור קיר (פרט)

 

ציור קיר (פרט)

 

ציור קיר (פרט)

 

ציור קיר (פרט)

 

ציור קיר (פרט)

 

דן פלד. כאן מחליפים אמנות באמנות, שוק החלפות. אני מעוניין להחליף חפצים שיצרתי ומצאתי שאני רואה בהם אמנות, באמנות של אנשים. ההגדרה של אמנות אינה בסמכותי אלא נגזרת מן המפגש ביני לבין האחר. היתרון של אירוע מסוג זה עבורי הוא שבסופו של יום קיבלתי תמורה עבור כל פריט שחילקתי, גם אם אינני יודע מראש מהי.

 

החלפת אמנות. פרט.

 

החלפת אמנות. פרט.

 

הנביא יחזקאל. בומבה של נביא.

 

אייל כץ. מיצב. שלג אחרון. רגעי שלג אחרון עוד ניטפים בין ענפי העץ עם בוא האביב, זמן להתחדשות, זמן לפריחה חדשה. אך במבט שני השלג נחשף כחומר לא חומר, קלקר מתפורר, אשליה.

 

ענבר פרים. קרמיקה. העבודות הן קבוצות מבנים שעושים מחומר קראמי. העשן שנוצר בתהליך השריפה משאיר את רישומו על החלקים השונים. בחרתי למקם את העבודות על המדפים הנמצאים במקומות רבים בשכונה. חשבתי על הדרך בה העבודות יפוזרו וייטמעו בצבעי הרחוב ולכן החלטתי להניחן במקום כםי שהוא.

 

ענבר פרים. קרמיקה.

 

ענבר פרים. קרמיקה.

 

גיא בן ארי. ציור. תמונה של משפחה שאתה מקבל כשלך. מבט על זכרון שלא שייך לך. משפחה יד ראשונה, זכרון יד שנייה. כמה נוסטלגיה יכול צילום ישן מאלבום משפחתי להכיל, ומתי הוא מתרוקן מהערך שלו לחלוטין.

 

ציור קיר / גרפיטי.

 

ציור קיר / גרפיטי.

 

ציור קיר / גרפיטי.

 

כאן אין התלבטות. גרפיטי ללא כחל וסרק.

 

גם בתמונה זו אין ספק. גרפיטי.

 

רוסלנה ליכטציאר. רישום במכבסה. הרישום מתאר מצב ביניים של תאור נוף/אבסטרקט. זה ניסיון להגיע לתיאור של נוף קדמוני או עתידי, כזכרון של מקום או כדה ז'וו. הדבר הגיע מהמחשבה על הנוף שהמהגרים שמאכלסים את השכונה דמיינו בחושבם את ארץ ישראל.

 

זה אינו פסל או מיצג. זאת הכלכלה.

 

מסילת ישרים פינת רבי מאיר בעל שם הנס. מי ירד בסולם?

 

 

צופים במיצג וידאו.

 

 

מיצג וידאו.

 

צופה במיצג וידאו.

 

מעבר לאמנות צריך להתפרנס. והפעם הנחתום מעיד על עיסתו.

 

יהונתן ה. משעל. "שוורים ברוטשילד, סוסים בשפירא", קרטון וחומרי רחוב. דמות הסוס מסמלת אצילות, רוח חופשייה וכוח פראי. הסוסים של שכונת שפירא נראים כצילם של אותם סוסי פרא אצילים אותם אנו מדמיינים.

 

 

יהונתן ה. משעל. סוסים בשפירא. רעבים, רזים, רעמתם מדובללת.

 

דני יהב בראון. What's with the tree. החללית מצטרפת לריבוי השונות בשכונה. ממש כמו העושר התרבותי השונה שמביאים איתם התושבים, הופכת החללית התקועה בלב אי תנועה, ללא יותר (ולא פחות) מעוד רפרזנטציה תרבותית. ההנחה שהותיק (להלן: ה"שכונה", ו"ישראליות"), ועץ הזית שמייצג אותן, מרימים גבה לנוכח החדש והשונה, מתהפכת לנוכח הכותרת: "מה עם העץ?". במילים אחרות, זכות "הרמת הגבה" שמורה גם לחדש לנוכח הותיק. מהלך שכזה, מוחק היררכיות, ןמייצר באמצעות מבט אירוני, שיוויון.

 

קובי אהרמי. ירקן. "פירות גן העדן". גם בדוכן הירקות ניכרת התכונה לקראת הפסטיבל.

 

נעם ונקרט. תתנהגו יפה, באים אורחים.

 

"נואמים יקרים". קרטון.

 

 

"נואמים יקרים". פרט.

 

"נואמים יקרים". טקסט.

 

לשם קבלת תואר שלישי בגיאוגרפיה (דוקטור לפילוסופיה) כתבתי חיבור. כותרתו הייתה "מרחבים חברתיים/תרבותיים בדרום תל-אביב" וכותרת המשנה הייתה "בהדגמה על שכונת שפירא". נימקתי את הבחירה:

 

אזור המחקר המוצע הנו שכונת שפירא שבדרום העיר תל-אביב – יפו. שכונה זו נבחרה כשדה המחקר כיוון שהיא מייצגת, להערכת כותב השורות הללו, כמה מהמאפיינים המתרחשים בעיר בעידן המושפע מתהליכי העולמיות וכחלק ממציאות בתר-מודרנית.  שכונת שפירא היא ללא ספק אחת השכונות ההטרוגניות ביותר בעיר והקורא מוזמן לסיור באחת מהשכונות המגוונות והמדהימות שמציעה לו העיר תל-אביב – יפו.  זוהי שכונה, מבין הוותיקות בעיר ישראלית, שנראה כי מתפתחת בה צורה חדשה של קהילתיות.  השכונה מציגה שוֹנוּת –  הן פיסית והן חברתית/תרבותית.

אגב, זה נעשה לא מזמן. לפני כעשור. גם כיום, מדי פעם, אני חוזר לשכונה זו, שבה ביצעתי את המחקר האמפירי. אני אוהב את רחובותיה ונופיה – האנשים והבתים. והתמהיל. אני זוכר שבזמנו, בתקופת המחקר בשטח, שאלתי את יואב בן דב, אחד האמנים שמשתתף באירוע הנוכחי, ומתגורר בשכונה זאת תקופה ארוכה, מה מושך אותו אליה. והוא ענה בפשטות: "אני אוהב ללכת ברחוב ולשמוע בליל של שפות." אותי מושך לשוטט במרחבי העיר. בכול פעם לתור מקום אחר. ולחזור שוב אליו לאחר תקופה ולתהות ולברר מה השתנה. יש שיקראו לכך אורבניזם/עירוניזם.

הלכנו עד הסוף (בעצם ההתחלה – כי מספרי הרחוב עולים מדרום לצפון) על הגדה המזרחית. חזרנו דרך גדתו המערבית של הרחוב. אם אפשר, לא הולכים באותה דרך פעמיים. בפינת מסילת ישרים וסלמה עמד דוכן ועליו הונחו ספרים. יותר מדויק – ספר אחד במספר עותקים. "לא ביפו ולא בתל-אביב: סיפורים עדויות ותעודות משכונת שפירא". לא ידעתי על כך מראש שביום זה מתקיים ערב חגיגי להשקת הספר בהנחיית רם אורן ובהשתתפות חלק מהכותבים/עורכים – שרון רוטברד ואחרים. מכיר את הנפשות הפועלות. עם רם אורן ערכתי ריאיון. הוא יליד השכונה וחפצתי לשמוע ממנו על אותם ימים שעברו. שרון רוטברד הינו אדריכל שהעתיק בראשית המאה הנוכחית את מגוריו לשכונה. עם שרון שוחחתי לא פעם או פעמיים והסתובבנו לא מעט בשכונה. לעמוד על ייחודה וצפונותיה. זכרתי ששרון פנה אלי להשתתף בעריכת הספר. לצערי, באותה העת, לא עמד לרשותי הזמן המתאים. וגם הפעם נגמר הזמן מוקדם מהנדרש. חבל. בטוח שהפסדתי ערב מעניין. אז  פתחתי את הספר שלא הסתייע בידי להימנות על כותביו ושלא השתתפתי בכתיבתו. עלעלתי. נראה מעניין ומבטיח. מהדוכן עבר הספר למדף בביתי. בין לבין כבר נקרא.

 

אבנר איתן ויפעת לייסט. מיצג. אישה ואיש רוכבים על אפניים הלוך ושוב. זהו מסע בלתי נגמר מצד אחד לצד שני של הרחוב. על הקיר, בשני הקצוות של הרחוב מתחילים להיכתב שני סיפורים. שני הסיפורים מסמנים את המסע בין הגבולות של השכונה ובין הגבולות שבין שני הרוכבים.

 

שיתפנו אתכם, הקוראים, בקצת מהמראות. לצערנו לא יכלנו להעביר ריחות, קולות ומקצת מהבריזה שנשבה. עמכם הסליחה.

 

כל הצילומים – של מחבר שורות אלו. ושוב אני מתנצל – אין לי שליטה על גודל התמונה כפי שמוצגת. אני יודע שגם לכם לא. אבל חפצתי אחידות מימדית. לא קיבלתי. ואולי טוב שכך.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  On 9 במאי 2009 at 8:28 AM

    מרתק!
    וחלק מהיצירות – אמנות של ממש!

    אין ספק שהחלק החשוב כאן הוא החוויה עצמה, של השיטוט ברחוב על המראות והקולות והצבעים והריחות והאנשים… האנשים.
    אבל במידה מסויימת הרגשתי שהצלחת להעביר אותי (לפחות) חלק נכבד מהחוויה שעברת. כי בשבילי המפגש עם הפוסט הזה היה חוויה כל חושית.
    נפלא ותודה רבה.

  • מנחם  On 9 במאי 2009 at 10:24 AM

    שכונת שפירא, על שמו של שפירא, הקבלן הבונה.

    בתחילה בנה שפירא את הבנינים בסמטה אלמונית ובסמטה פלמונית בתל אביב, בואכה רחוב קינג ג'ורג' בתל אביב, מול שוק בצלאל.

    הואיל והציבור הכיר וכינה את המבואות לביניניו של שפירא כסימטת שפירא, הוצב בכניסה לסימטה שלט שציין שהסימטה היא אכן "סימטת שפירא".

    הסימטה המקבילה [היום סימטה פלמונית] כונתה ע"ש רעייתו של שפירא.

    דיזנגוף, ראש עיריית תל אביב יפו זעם מכעס על שהציבור עקף את ועדת השמות העירונית ועל שהסימטאות נקראו ע"ש שפירא ורעייתו,

    לכן, דיזנגוף שלח את הפקחים של העירייה לחסל את השמות המושרשים והעניש את האנשים ואת שפירא והעביר את שמו של שפירא מעולם הסימטאות ומחק את שמו וקבע שלעולם תהיינה "סימטה אלמונית" ו"סימטה פלמונית".

    למען יראו ויראו!

    בדרום זה סיפור אחר לגמרי.

    שם לא התנהלה מלחמה של דיזנגוף נגד שפירא והוא זכה שהשכונה כולה תתכנה על שמו.

    להבדיל, הציבור לא מכנה את הטיילת לאורך הים בתל אביב "טיילת ציץ"

    אף מאהב לא קובע עם אהובתו ב"טיילת ציץ"

    והשם הזה נכתב רק בדוחות נגד כלבים מלכלכים בטיילת,

    ואולי לכן הציבור לא מתקומם בזעם על שראש עיר לשעבר קבע שלטים עם שמו, עוד בחייו, על טיילת תל אביב.

  • משה הרפז  On 9 במאי 2009 at 12:22 PM

    למנחם:
    אגדה אורבנית מספרת שבאותה העת, שנת 1924, כבר היה רחוב שפירא בת"א על שמו של הרמן שפירא. ולכן מאיר דיזנגוף הסיר השלטים. ושפירא קבע. ושוב דיזנגוף הסיר. ווכן הלאה. עד שנקבעו השמות פלונית ואלמונית שאותם שפירא לא הסיר…

    לאסתי: אני שמח שהצלחתי להעביר, ולו חלקית, את תחושת ה"מקום" של שכונת שפירא

  • יורם  On 9 במאי 2009 at 12:26 PM

    . . .של קולוניאליזם לבן!

    "אין ספק שהחלק החשוב כאן הוא החוויה עצמה, של השיטוט ברחוב על המראות והקולות והצבעים והריחות והאנשים… האנשים."

    כמו שכתבה המגיבה ונדמה כי נלקח מכתביהם של מיסיונרים מן המאה ה- 19

  • מיכאל י.  On 9 במאי 2009 at 10:23 PM

    פיספסתי

  • הילה  On 9 במאי 2009 at 11:15 PM

    למשה

    תודה רבה על התיעוד
    (רק, ברשותך כמה תיקונים (קטנים
    הציור של ג'וליאן הוא עבודה של רעי דישון (אמן סודי) שנעשתה בשיתוף עם הקהל, וכנל גם הצילום של יחזקאל
    מה שרשמת ציור קיר – זוהי העבודה של ז'וליאן רוליוס (טוש על קיר לבן) אמן מדהים שעלה מצרפת
    הגרפיטי של הדמות עם השמלה האדומה (גרפיטי ללא כחל ושרק) נעשתה אף היא במהלך האירוע על ידי אמנים סודיים שהוזמנו לצייר על הקיר
    ה"ריפוד" על סורגי חנותו של הרפד הוא עבודתו של רמי רחמים
    הפודיומים – של עמליה סיטון

    שמחה שהצלחנו לבלבל אותך:)

    הילה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: