רציף 17

עמדתי על הרציף, פתחתי את "לפני המקום", ספרו של חיים באר (עם עובד, 2008), ומתוכו קראתי (ע' 48 – 54):

על הרציף השומם, עודנו ממתינים לרכבת הנוסעת למרכז ברלין, הודיע לי רפופורט מה יהיה שלבו הראשון של הסיור הלימודי שהועיד לי להלילה. אבל קודם לכן הציע שנפנה איש אל אחיו לא כדרך אומות העולם אלא כמו שנהגו אבותינו במשכנות ישראל מימות עולם. "ובכן, רֶבּ חיים, ראשית חוכמה, ניסע לראות את גרוּנוואלד."
"מתיאס גרונוואלד?" קטעתי אותו, תוהה היכן אפשר לראות בשעה כזאת תמונות של הצייר בעל המזבח מאיזֶנהיים.

"גרונוואלד, ב-u ולא ב-u עם שתי נקודות למעלה, עם אוּמלאוּט," צחקק רפופורט. "לא גרונוואלד הצייר, גרונוואלד הפרבר." הוא זקף את צווארון אדרתו ותמה שבכל חקירותי כצליין ספרותי מדופלם, שיצאו לו מוניטין מתל עד אביב, לא שמעתי מעודי על הפרוור הברלינאי שסופרים ואמנים כמו ליאון פויכטוונגר, אזידורה דנקן וויקי באום עליהם השלום, איוו להם למושב לפני המלחמה.

 

"מקום ראוי, גרונוואלד, בהחלט מקום ראוי," מלמל כשהגענו אל פרוור מגוריו והלכנו במנהרה התת-קרקעית שתחת רשת המסילות שמעלינו. אלא שבמקום להמשיך ישר לעבר שער היציאה, פנה פתאום שמאלה ועלה במרוצה אל רציף אחר.
"האם אנחנו צריכים להחליף רכבת, רֶבּ שלוימה?"
רפופורט החריש ואותת לי שאלך בעקבותיו ואלומת האור של פנס הכיס שלקח אתו פיזזה על המדרגות העולות. הרציף היה נטוש ודממה חשוכה, מעיקה, רבצה עליו.
"איזה רציף הוא זה?" שאלתי בבעתה.
"רציף 17."
"ולאן נוסעים מכאן?"
"לטרזינשטאט, לאושוויץ, לברגן-בלזן," הודיע רפופורט בקול מונוטוני, כדרך כרוזי התחנות ששמות כל היעדים שווים לפניהם, והוליך את אור פנסו בעיגול גדול סביבנו. האלומה נעה לאטה, מאירה לזמן-מה בית תחנה מתפורר, שעשבים מציצים מבין נדבכי לבניו האדומות, ערמות חצץ, מסילת ברזל חלודה שזה כבר יצאה מכלל שימוש וקבוצת עצים צעירה הצומחת פרא בין אדניה, ואחר-כך העפילה אל אמירי העצים התוחמים את התחנה. ציפור שהוחרדה ממנוחתה התעופפה אובדת עצות, לכודה בקרן האור הנעה לכאן ולכאן על פני השמים. לבסוף נמלטה הציפור, והקרן, שלא הצליחה להבקיע את שמי העופרת הכבדים, הנמוכים, צנחה פתאום אל האדמה שעמדנו עליה.

 

 

 

"איכה השליך משמים ארץ תפארת ולא זכר הדום רגליו," קונן רפופורט וחזר להוליך את אורו על פני הרציף. זו לא היתה רצפת בטון רגילה כי אם רצפה של לוחות ברזל מעשה שבכה שהונחו בקפדנות, זו לצד זו, על גבי הקרקע. בשולי הלוחות, ממש על שפת המסילה, חלפו זו אחר זו, בשורה ארוכה, אותיות וספרות ונבלעו בחשכה. רפופורט מיקד את פנסו בקצה הלוח שלרגלינו וקרא את הכתובת היצוקה בברזל:

5.1.1945 / 20 JUDEN / BERGEN-BELSEN – SACHSENHAUSEN

בעצם היום הזה, כך התברר לו בחקירותיו, יצא אביו באחד הטרנספורטים האחרונים ששוגרו מן התחנה הזאת, אל הארץ שהבטיח האלוהים לבניו אהוביו. רפופורט כיבה את הפנס והוסיף שאותו לא יהיה צורך להריץ עם מזוודה וצרור ספרים משרלוטנבורג. כבעל ניסיון בחר לגור כאן, למטה, במרחק שתי סקונדות, מן התחנה.

 

"אצלי זה עניין פרקטי. כשיבואו לקחת אותי, הפרוצס יהיה קצר, כמו מן הים אל המחבת, כמאמר חכמים." והוא בלע את רוקו ואמר, "אני לא אוהב להזיע, רֶבּ חיים, בייחוד לא בחורף, בקלות אפשר לקבל אז דלקת ריאות ובגילי זה מסוכן."
[…]
מורה דרכי פסע לאטו, לאורך רציף המוות, הקיש מטרייתו על רצפת הברזל ושאל אם לקראת סיום ביקורנו הקצר אואיל לשיר יחד אתו שיר פעוטות חביב ששמע מפיהם של ילדי הגן בגבעת ברנר באחד מביקוריו שם.
"כבר סידרנו הרכבת, בואו ילדים לשבת," התמזגו החרוזים התמימים עם זעקותיהם של הקורבנות המועלים אל קרונות המשא, זעקות שעודן מהדהדות בדממת המוות השרויה על המקום. "הקטר כבר מצפצף, לא ייסע מי לא יישב."
מהגרת תורכייה, אחת מעוזרות הבית העובדות אצל עשירי הפרוור, פגשה בנו כששבנו וירדנו אל המנהרה.
"איחרתם את הרכבת?" השתתפה בצערנו. "מתי יצאה הרכבת האחרונה שלכם?"
"ב-27 במרס 1945," הפטיר רפופורט.
"הו, אלוהים," צווחה האשה ונסה על נפשה מפני שני רוחות הרפאים שהתייצבו על דרכה באישון לילה.

ובעוד השניים, כלומר רפופורט ואורחו, הולכים באותו ליל ינואר קפוא אל מעונו, לביקור בספרייתו הפרטית, שלפי דבריו היא כיום אחת משתי הספריות החשובות ביותר באירופה, לקחתי לי היום, כשנה ומחצה לאחר מכן, פסק זמן ממלאכת הכתיבה ונסעתי לגרונוואלד לראות באור יום את המקום שהייתי בו רק בשעות הלילה, כדי שאחר-כך איטיב לתארו.
קדחתנותו של סוף-השבוע הממשמש ובא לא הפרה את הנינוחות השפוכה על פרוור העשירים הברלינאי. לולא ידעתי על קיומו של אתר הזיכרון להנצחתם של אלפי היהודים שהועלו כאן על רכבות המוות, ואת מספרם המדויק אפשר לחשב אם מצרפים את כל המספרים המוטבעים בקפדנות גרמנית בלוחות הברזל, הייתי עובר בשוויון נפש במנהרה ולא הייתי נותן דעתי כלל על גרם המעלות שמשמאל, ששלט אמייל ישן "רציף 17" קבוע מעליו.
[…]
את שוטטותי בגרונוואלד קיצרתי בשל הפגישה שנועדה לי באותו ערב עם עוזי רון. הוא בא לגרמניה לגיחת עסקים קצרה והחליט לעכב את שובו ארצה כדי שנוכל להיפגש בסוף השבוע בברלין ולחדש את ידידותנו.
[…]
אמרתי לו שאני חוזר מסיור עבודה בגרונוואלד.
"ומה איבדת שם, בגרונוואלד?"
התלבטתי אם נכון יהיה לשתף אותו בענייני הכתיבה שלי, אבל "יין רוטשילד הקטן" עשה את שלו וגיליתי לו שאחת הנפשות הפועלות בספר, שאני מעלה אותו עכשיו על הכתב, חיתה שנים רבות בפרוור הזה, וכדי שאהיה בטוח שהתיאורים שלי מדויקים נסעתי שמה לוודא פרטים אחדים.
"ואת רציף 17 ראית?"
הנהנתי בראשי.
"ותכניס אותו, כמובן, לספר?"
גם על כך השבתי הן.
"ובכן, ידידי הסופר, תהיה זהיר," חזר עוזי ומזג לי מיין הברון ואגב כך שאל אם כבר קראתי את הרומן החדש של מישקה בן-דוד. בספר הזה, שזירת עלילתו ברלין, סיפר חברי,מתרחש האירוע הכי מפעים על רציף המוות בגרונוואלד. "כשתחזור ארצה," התרה בי, "תמהר לקרוא אותו ותדאג שאחר-כך לא יאשימו אותך, חלילה, המבקרים, בפלגיאט."
[…]
עוזי הפנה את מבטו הצדה וקרני השמש האחרונות שנחו על שמורות עיניו העצומות העמיקו את קווי הייסורים שנחרתו בהן. סבו, הוגו רוזנטל, הגיע לברלין באחד הטרנספורטים שנשלחו מדורטמונד. בנקודת האיסוף, בהמתנה לרכבת אל מחנה ההשמדה, לקה סבו בהתקף לב ומת. "זה היה על הרציף בגרונוואלד."

 

 

 

 

 

סיימתי לקרוא. הנחתי הספר לצדי. הרמתי מבט והתבוננתי בפרטים מבעד לעדשות המצלמה. הפסים. רשימות המשלוחים המוטבעות וצרובות במתכת. האנדרטה. זר הפרחים של סגן ראש הממשלה שלנו.

 

וזכרתי. אבי עלה ארצה ב-1933. הוא היה השלישי מבין האחים שעלו לארץ. זה היה הנוהג בבית סבי – כל מי שמלאו לו 18 שנים, בתורו, עולה לארץ ישראל. חולצה כחולה וסרט לבן. השומר הצעיר. עוד אחזור לכך. בביתי מעולם לא דובר על שהתרחש באירופה הנאורה שאותה הותירו מאחור ועם אלה שלא עלו ולפיכך לא נותרו.

 

יום אחד, באמצע שנות השמונים, צלצל הטלפון. מעברו היה חגי, בן-דודי. "משה," כך פתח ואמר, "בוא. יש לנו פגישה עם בן-משפחה." נסעתי. הפגישה התקיימה ברמת-גן באחת השבתות. במרפסת מוגפת תריסול בבית דירות ישן. האדם שאירח אותנו טען, בחום-לב, כי קרובי משפחה אנו. "הכיצד?" תמהנו. חגי, כמוני, בן-יחיד. הורינו נפטרו לפני שנים. שלושת האחים שעלו ארצה נפטרו בגיל צעיר ביחס לתוחלת החיים המקובלת כיום. אביו של חגי היה הגדול והוא נפטר במלחמת השחרור. חנוך, האח האמצעי, נפטר ערירי. אבי, הצעיר שבשלושה, הלך לעולמו ב-1973. כלומר, מצד אבי לא היו אמורים להיות לי קרובים מלבד חגי. והנה, אחה"צ ברמת-גן וטוען אדם כי קרוב הוא.

 

ואז גולל המארח את סיפורו: לסבי היו חמישה ילדים (ולא שלושה כפי שסברתי). אמנם שלושה עלו ארצה ואולם בכור האחים ואחות נשארו בעיירה. אחיו של המספר נשא לאישה את דודתנו. שניהם וילדיהם הושמדו. זהו הקשר. אמנם באמצעות נישואים אך בכול זאת זהו קשר.

 

הצטמררתי. ברגע מסוים בחיי נולדו לי, יש מאין, דוד ודודה. מתים. נעזוב את השילומים שאולי היו ואולי נמנעו. מה פשר השתיקה? חנוך ואבי נהגו לשבת במרפסת וללגום כוס של תה דרך קובית סוכר. ולא אמרו דבר מעולם. ואיני יודע את שמותיהם. וזה שסיפר נאסף אף הוא אל אבותיו. דור הולך ודור בא.

 

ועוד סיפר המארח כי סבי היה בעל בית האבן היחידי בעיירה.בדיוטה העליונה התגוררה המשפחה ובקומת הקרקע ניהל סבי בית-מרזח. הרי יהודי צריך להתפרנס… אבל עוד דבר היה במבנה. היה זה קן "השומר הצעיר". אמנם איכם יכולים לשאול את משה סנה אך לבטח היה מאשר זאת.

 

חלפו שנים. השלמתי עם הידיעה והתפייסתי עם חוסר הידיעה. לאחרונה זרק מישהו לחלל – "טיול שורשים אינו מעניין אותך?" אז נכנסתי לאתר יד ושם. הקלדתי את שם העיירה ובחנתי את רשימת הנרצחים. מצאתי כי דודי חנוך העביר, עוד ב-1956, את שמות הוריו – דהיינו סבא וסבתא מצד אבי, אריה לייב/לייבל ושרה-רבקה רייכנברג (אני עברתתי להרפז שזה, לדעתי, תרגום לא רע) – וכן את שמות הורי סבי פישל ופסיל. ואולם – אף לא מילה או איזכור של אותם אח ואחות נוספים.

 

אז היו או לא היו? ואין לי כל דרך לוודא ואין את מי לשאול. ונותר להמשיך לחיות ולא לשכוח.

 

הצילומים המלווים רשימה זאת נעשו ע"י כותב שורות אלה.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  ביום 21 באפריל 2009 בשעה 12:55 PM

    כשאמא שלי נסעה לברלין לפני שנה או שנתיים, נתתי לה את לפני המקום וגם היא הלכה איתו ברחובות העיר (אני אגב, לא נוסעת יותר לגרמניה מאז נפלו החומות ונגמר להם העונש, אבל זה כבר לסיפור אחר)

    ולסיפור המשפחתי המצמרר (שלדעתי כמעט לכל משפחה כאן בארץ יש משהו כזה) הזכרת לי את ימי ילדותי עת סבא שלי (שהיה חלוץ והגיע לכאן עם עוד שני בני דודים מכל משפחתו הענפה שעלתה בעשן) היה יושב ליד הרדיו בשעה הקבועה של השדורים בה אנשים חיפשו קרובי משפחה. יום יום הוא ישב והקשיב. אולי אולי אולי…
    אבל אף פעם לא.

    היה או לא היה? היה, וכאילו לא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: