החניון או 24 שעות / 7 ימים / 365 יום בשנה

אני מחבב חומוס. אני מניח כמו רובנו. לא כל יום. אבל אם מתאפשר פעם-פעמיים בשבוע. מחוץ למשרד. קצת להתאוורר. לפעמים רצוי להיות ספונטאני. אז הרמתי טלפון לטל. הרמתי – כיוון שהיום כבר לא מחייגים אלא מקישים, מתקתקים, מקלידים. יש שיאמרו מצלצלים. לחייג – שייך להיסטוריה. ולחשוב שפעם חיכיתי שנים לקו…

טל היה מצידו השני של הקו. "טל," אמרתי, "זוכר אתה שהצעת לשבור את השגרה ולבוא לאזור שלך לחומוס בצהרים במקום לצפון העיר?" שאלתי. בדרך כלל אני אצל "חומוס נטו". בזמנו המליץ על המקום אבי, הבן של חגי, שהוא בן-דודי. אני אוהב ללכת למקומות בהם, לאחר שאני מתיישב, שואלים אם להביא כרגיל. הרגשה ביתית, מקום. הבעיה היא שהמלצריות/ים מתחלפים/ות ושוב צריך להתחיל מההתחלה…

טל עובד במשרד הממוקם במגדל מודרני – לובי, קירות מסך, מעליות מהירות, חניון תת-קרקעי. אמריקה. "תגיד לי, אתה קורא מחשבות? בכיף. בוא," הייתה התשובה. "תן לי את מספר המכונית על-מנת שתוכל לחנות בחניון שלנו במגדל." "עפר," קראתי, "מה המספר?" התשובה נזרקה לחלל החדר. העברתי את הנתון לטל. קבענו שעת מפגש. מיכאל אמר שהוא לא בא איתנו. הוא תקוע בחולות חולון. במקום זה הוא שלף שטר של 20 שקל ואמר: "תביא בפיתה."

נסענו. כולה רבע שעה באמצע היום. בדרך כלל אין פקקים. עפר נהג. אחרי הכול זוהי מכוניתו. עפר בחור אופטימי. אם יוצאים באחת וחמישה מגיעים ליעד בחמישה לאחת. הגענו לכניסה לחניון. שלושה מסלולים. האחד ליוצאים והשנים לנכנסים. על אחד מהם שלט "אורחים". השני משולט "כניסה למינויים". מה אתם הייתם עושים במקומנו?

עמדנו מול המחסום בכניסת האורחים. ככלות הכול חשבנו שאנו אורחים. לא קרה דבר. לא היה איש בסביבה. למזלנו גם לא מכונית מאחור. אז כנראה שאנו לא אורחים. כמעט ורצינו להתקשר לטל. ואז בקשתי מעפר לנסות את מזלנו בכניסת המינויים. חיישן כלשהו הפעיל מתג אלקטרוני והמחסום התרומם. ירדנו לקומה 2-  ואת המכונית השארנו חונה בחניה שהייתה משולטת "שמור לאורחי משרד…". אז בכול זאת אנו אורחים.

פגשנו את טל בלובי , החלפנו מספר משפטים, ויצאנו לנגב חומוס. תוך כדי הליכתנו ספרתי לטל על ה"פספוס" בכניסה. טל צחק. "אספר לך סיפור," אמר. ובסיפורו מצלצל אחד הבעלים של המגדל למשרד ומחפש את הבוס. המזכירה משיבה שהוא כרגע לא במשרד. אולי יצא. לא יכול להיות טען הבעלים. אני מסתכל על הצג ואני רואה שהמכונית שלו בחניה. כלומר – לא יצא. תודיעי לו כך וכך…


אזהרה למבקר (צילום: משה הרפז)

 


נשק גלוי (צילום: משה הרפז)

נדהמתי. אולי לא הייתי מודע ואולי הדחקתי את הידיעה עד כמה המחשבים והמצלמות שולטים בחיינו ופולשים לכול פינה אפשרית. ונזכרתי, כי יום לפני כן התרגזתי. וזאת למה? כי מחברת סקרים צלצלו לנייד שלי (שאינו שלי) – במקרה היה עדין פתוח. בדרך כלל אני סוגר אותו בערבים. מהצד השני בקשו לערוך סקר שביעות רצון לגבי הטיפול שבוצע במכוניתי. התרגזתי בשל הקלות הבלתי נסבלת שבה המוסך, ללא אישורי, העביר לחברה פלונית את מספר הטלפון הסלולארי. מי אישר לו? ובכלל, יש למישהו מושג איזה אינפורמציה הקשורה אליו מועברת לאיזה גורם אחר. Nada. תפעילו את דמיונכם – כל פיסת מידע שאתם מעבירים לפלוני יכולה להגיע גם לאלמוני… בקשתי מהסוקרת למחוק את מס' הטלפון. היא סירבה בטענה שאינה רשאית!. לחוצפה אין גבולות.


כרטיס ביקור (צילום: משה הרפז)

 


כרטיס ביקור (צילום: משה הרפז)

אכלנו. בסדר. במבחן התוצאה לא נזקקתי לשירותים…חזרנו. ירדנו לחניון. נסענו. המחסום התרומם וקופסה שלידו פלטה קבלה. הסתכלתי שוב – שמאלה וימינה – אין נוכחות אדם. גם אין מתקן שאדם יכול לאייש אותו. המחשב החליף את האדם. ומה עושה זה שנתקע?

בשנת 1972 כבר טבע האדריכל אוסקר ניומן את המושג "מרחב בר-הגנה" (Newman, Defensible Space: Crime Preventing Through Urban Design). אחרים יקראו לכך "גיאוגרפיה של פחד". ניומן הדגים זאת על מרחבים בריטיים. ובכלל – המרחב זרוע בשלטי אזהרה: אל ואל ואל. המרחב הפרטי זה זמן רב שמוגן בכול אמצעי אפשרי – חומה, גדר, שברי זכוכיות, מחסומים, גדרות תיל ואלקטרוניקה, מצלמות, מאבטחים – כל שתעלו על דעתכם/דמיונכם.

ועתה, מעבר למקומות הפרטיים, פולשות המצלמות גם למרחב הציבורי. הרשויות יציגו זאת כאלמנט מקנה ביטחון. אחרים יראו בזאת פולשנות. ויש כאלה שישרפו את המצלמות… במיוחד כאשר אלו מצלמות משטרתיות… כל אחד והפרשנות שלו.
יש יתרונות למצלמות אבטחה במרחב הציבורי. זה אמור להיות אלמנט מרתיע פשע. נכון, לעיתים הטלפון הנייד משמש לפענוח פשע. באמצעותו ניתן לאכן מיקום, לאמת או לשלול אליבי. 

ויש חיסרון. במישור האישי. הקוגניטיבי. ההרגשה והידיעה שאתה נעקב 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, 365 יום בשנה בעת שהייתך במרחב שמחוץ לביתך הן במקומות ציבוריים והן במרחבים פרטיים (ארגונים, מסעדות, מועדונים…) ובכול עת יכולים לצותת לטלפון שלך – הנייח והנייד – היא פשוט איומה. המרחב דחוס בקרניים עוקבות, בולשות, מצותתות, מציצות, מיינות. אין גבול למחיר הביטחון. ונקודת "שיווי המשקל" או "שוברת שוויון" היכן היא?

הממלכה המאוחדת, כדוגמה, ידועה במיליוני מצלמות האבטחה הפרושות כמעט בכל מקום – ברחובות, במרחבים הציבוריים, בחניונים ועוד. רק לאחרונה התבשרנו כי נעצרו כ-30 מפגינים שהפגינו באלימות כנגד ישראל (ואחרים) בימי מבצע "עופרת יצוקה". זה אמנם ארך כחודשיים, אך לבסוף, על פי סרטי המצלמות, אותרו הוונדליסטים.
חברת גוגל מפעילה מנוע חיפוש שבאמצעותו מתאפשר לגולש לצפות בתמונות של רחובות ובתים. השירות מכונה "Street View". שירות זה ניתן בארה"ב, צרפת, איטליה ויפן. השתמשתי בכך לאתר מסעדה בפריז. לאחרונה, הגיע הפרויקט לאיים הבריטיים ומיד עורר שיח ציבורי בעניין חופש המידע מחד גיסא והזכות לפרטיות מאידך גיסא.
ואז ארע האירוע. עובדי גוגל שרצו לצלם בתים בכפר שקט – בראוטיין בדרום אנגליה – זוהו וכותרו ע"י התושבים, שיצרו שרשרת אנושית סביב מכונית צוות הצילום של גגה הותקנה המצלמה המסבסבת. בסופו של דבר אולץ צוות הצילום להתקפל.

חזרתי למשרד. הושטתי למיכאל את השקית שבה נארזה מנת החומוס. "לא אמרת לי מה אתה רוצה. אז שמתי בפיתה קצת מכול דבר. במידתיות. והינה העודף…".

 

מהנעשה ברעננה (צילום: משה הרפז)

ונקנח באנקדוטה מהעיתונות המקומית: רחובות וצמתי רעננה עמוסים במצלמות שלא נועדו לוויסות תנועה אלא ל"הגנת המרחב הציבורי". אך אלה אינן פועלות…לפחות כך דווח במקומונים.


ואולי רק ציור מספיק להגן… (צילום: משה הרפז)

 

חג חירות שמח לכול בית ישראל.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: