לאונרד כהן או שני ישראלים נוסעים לפריז לראות ולשמוע יהודי קנדי שר באנגלית

סוף אוקטובר 2008. עיתוני חג הסוכות. המודעה הביטה בנו מהעיתון. לאונרד כהן ממשיך בנובמבר בסיבוב הופעות ברחבי אירופה שהחל במאי 2008. שאלנו: "הולכים?", התבוננו זה בזו, או אולי להיפך, והשבנו: "הולכים על זה!".  היה לי "תירוץ" – מתאים לי לחגוג יום הולדת בהאזנה ללאונרד כהן.
 

סן מישל (צילום: משה הרפז)

הנהר והקתדרלה (צילום: משה הרפז)

 
בדקנו את האופציות שעמדו לפנינו – וצריך לתאם את התאריכים בהתאם ליכולת לקיחת חופשה ספונטאנית של זוגתי ושלי מול מקומות העבודה – והן הצטמצמו לשתיים: לונדון או פריז. ירדנו לפרטים: היכן בלונדון והיכן בפריז? בלונדון אמורה הייתה הופעה להתקיים באולם "O2" הממוקם בגריניץ. בפריז – באולם "אולימפיה" הממוקם בבולבאר קפוסין. תכולת האולם בלונדון – 20,000 מקומות. קיבולת ה"אולימפיה" בפריז – 1,800. תסכימו איתי שמופע בפני קהל של 20 אלף אינו אינטימי כמו הופעה בפני אלפיים איש. אז הלכנו על האופציה הצרפתית. וכך יצאנו, זוג ישראלים, לפריז, לשמוע יהודי קשיש מקנדה שר – למעשה מדקלם – באנגלית.  
 

פסלים לאורך גדתו השמאלית של הסן בדרך מתחנת הרכבת אוסטרליץ לספריה הלאומית החדשה (צילום: משה הרפז)

 
 

פנינה, פסל, הנהר וערבה בוכיה (צילום: משה הרפז)

 
לא רק לאונרד כהן. בתכנון היה גם ביקור בשלוש תערוכות של פבלו פיקאסו שבהן הוא "מתכתב" עם עבודות של מאסטרים אחרים שהתקיימו במקביל במוזיאונים של ה"לובר" (עם דלקרואה), "אורסיי" (עם מאנה) והמרכזית והגדולה ביניהן ב"גראן פאלה" (עם מאסטרים נוספים). מבצע אמנותי שיש להעריכו הן מבחינת האגו (של המוזיאונים ושל האוצרים), הן מהבחינה הכלכלית (עלות הקמת המיזם והוצאות אבטחה על אוצרות יקרי ערך) והן מנקודת מבט ארגונית/ביצועית. כבונוס חיכתה לנו תערוכה של האדריכל והמעצב הישראלי רון ארד, המתגורר זה שנים רבות בלונדון, שאמורה הייתה להתקיים במרכז פומפידו. לא רצנו ממקום למקום, להיפך, לקחנו את הזמן בנחת ובשלוה. מספיק רצים ומתרוצצים אנו בארצנו. ובסיפוק כותב אני – הספקנו הכול. אפילו התגנבנו לסיור קצר לתערוכה של סוריאליזם במוזיאון לוקסמבורג. 
 
נובמבר 2008, פריז. זמן רב לא היינו בעיר הזו. הפעם האחרונה הייתה ב-1993. מאז עברו 15 שנה. עוד נשוב למספר שנים זה. הזדמנות להתחדש, להתעדכן. על הפרק, בין תערוכה אחת למשנתה (והחלטנו על מינון של תערוכה אחת ליום ודי עמדנו בכך), בקשנו לתור אזורים שטרם הכרנו: הספרייה הלאומית החדשה (אחרון המוניומנטים שנבנו בעיר במרוצת העשורים האחרונים), פארק ברסי, פארק יצחק רבין, ברסי ווילאז', האופרה החדשה, הרובע ה-11, השוק האלג'ירי, הרובע ה-12, ויהדואקט ועוד.  
 

הספריה הלאומית החדשה (צילום: משה הרפז)

 

עוברים מהגדה השמאלית לפארק ברסי באמצעות גשר סימון דה-בובואר (צילום: משה הרפז)

 

השוק האלג'יראי (צילום: משה הרפז)

 
היה קר. אפילו קר מאוד. הטמפרטורה סבבה סביב האפס (צלסיוס). מעלה לכאן ומעלה לשם. ביום ובלילה. הצטיידנו כדבעי: מעיל טוב, כפפות ונעלים מתאימות – להליכה ולרטיבות המדרכות – פותרים את הבעיה. על מפתן הספריה החדשה קבלנו אותנו בשמחה פתיתי השלג. איכשהו צלחנו את החוויה הפריזאית בין הטיפות.  
 
 
 

למה מחכה סוללת הפאפארצ'י? (צילום: משה הרפז)

 
ה"אולימפיה" הוא אולם קטן (הכול יחסי) ומשדר אינטימיות. משהו שאפשר לכנותו "מקום" במובני אדריכלות/גיאוגרפיה/תכנון (בהמשך הרשימות אקדיש מאמר לנושא ה"מקום"). קירותיו שחורים – צבע הגורם להקטנת החלל – וכיסאותיו אדומים, קטיפתיים. סדר המושבים – חידה שלא ממש פתרנו. פתחנו את המעטפה וראינו שקיבלנו שני כרטיסים:  שורה 10 כיסאות 16 ו- 18. הכיצד? תהינו. לא ביחד? משרד הכרטיסים שידר הודעה "מרגיעה" – טענו בתוקף שזה אכן מושב ליד מושב. בכניסה קיבלה את פנינו סדרנית. למותניה היה חגור פאוץ'. היא התבוננה בכרטיסים והובילה אותנו לשני מושבים בשורה העשירית. הסתכלנו ימינה ושמאלה, למטה ולמעלה. לפנים ולאחור. לא מצאנו ספרור – לא 16 ולא 18. שום סימן למספר. הסיטואציה הזכירה לי סיפור ישן שסיפר אביה של אשתי. בפריז "חייבים" לתת טיפ לסדרן/נית בקולנוע ובתיאטרון שאם לא כן לא תגיע לאן שצריך להגיע. לבד – לא תמצא מושבך. והוא נצרך ליתן מספר פרנקים לסדרנית ב"לידו". תזכורת – באותם ימים מטבע זר היה בהקצבה וחמי לא היה אדם שהלך לשוק השחור. זו תכליתו של הפאוץ' החגור למתני הנערה. הסתכלתי ימינה, הסתכלתי שמאלה, רק מספר קטן של אנשים הושיט מעות לכפן של הסדרניות והמטבעות צללו לארנקן במיומנות. הפעם התשר היה במטבעות של אירו ולא בפרנקים.  
 
למעלה משלוש שעות עמד לאונרד על הבמה. אדם בן 75, שערותיו אפורות/לבנות, מלבושו אפור/שחור וקולו סדוק וצרוד. לראשו מגבעת שמדי פעם הסירה. המגבעת מוסרת, מוצמדת ללב, ולאחר מכן, מוחזקת ביד הנפרשת במחווה רחבה ומכוונת לקהל, לתזמורת. ולאונרד שר את שיריו. והיו שם מרבית שיריו הגדולים וייצוג כמעט לכול אלבומיו:
The future
Waiting for the miracle
Here it is
In my secret life
By the river dark
Democracy (והקהל מצטרף לפזמון החוזר – והימים ימי האופוריה שלאחר בחירתו של ברק חוסין אובמה – ולהזכירם: זהו קהל של "אוכלי צפרדעים")
Who by fire  (המבוסס על תפילת "ונתנה תוקף" הנאמרת ביום הכיפורים)
Take this waltz (המוקדש ללורקה)
Jazz police
Everybody knows
Ain't no cure for love
Chelsea hotel
Famous blue raincoat
Dance with me to the end of love
If it be your will
Hallelujah
Suzanne (הבלתי נשכחת)
I can't forget
Boogie street (שהושר בפי שרון רובינסון הנפלאה)
Tower of song
First we take Manhattan
So long Marianne (כורע ברך, מביט לתקרה ושר)
Avalanche
The partisan
A thousand kisses deep
I'm your man
Closing time
 
לאונרד "פרץ" למרכז הבמה בדילוגים – "בחור" מעל שבעים כבר אמרנו? אמרנו!, שנים של נזירות – זן ויוגה – רק הטיבו איתו. ומילותיו הראשונות היו בצרפתית (אחרי הכול מגיע לאונרד כהן ממונטריאול בתפר שבין האנגלית והצרפתית הקורע ומפלג את קנדה). והקהל הודה ב"מרסי". ואז עבר לאנגלית: "15 שנה לא הייתי בפריז", בקול הבריטון שהצטרד עם השנים והפך ל"כאילו" בס. אז יש משהו משותף לנו מעבר להיותנו יהודים. 15 שנים של "לא פריז" (על משקל "לא מקום"). "הפסקתי להופיע כי שתיתי יותר מדי יין אדום. יצאתי למסע", הוא אמר, "בשל צריכת תרופות כנגד דיכאון שכמעט רוששו אותי".  
 
כהן מפרגן לחבורתו. על הבמה, פרט לו עצמו, עוד תשעה איש ואישה. שישה מנגנים ושלוש זמרות ליווי – שרון רובינסון הזכורה מאלבומים  קודמים (Ten new songs) והאחיות ווב. והנגנים – עולם ומלואו: יוון, איטליה, ספרד, ארה"ב. תופים, מנדולינה, גיטרה, צ'לו, אורגן, סקספון. לפעמים מתווסף חליל או כינור. וכהן – אוחז אף הוא בכלי נגינה – בגיטרה. לאונרד מפרגן בחיבה למלוויו ומפלרטט עם הקהל. ושוב מסיר כובעו, קד קידה עמוקה בפני הקהל וכורע ברך בפני התזמורת. כל משתתף מקבל את רגעי התהילה שלו. ולאונרד? עומד בצד, כורע ברך ומסיר כובעו.  
 
רגע של שיר. את השיר A thousand kisses deep הוא מדקלם/אומר/מספר –  לבד, ללא ליווי – לא כלי ולא קול, באולם מוחשך שרק פניו מוארים.  מצאתי את השיר ב"ספר הכמיהה" שחיבר לאונרד ותורגם על-ידי קובי מידן (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2007). מידן בחר לתרגמו בשם "תהום הנשיקות":
ריצת סוסים, פריחת נשים
עוד יש במה לזכות
מרוויח קצת, אבל מיד
המוזות מסתלקות
ואז סופג, ללא תנאים
תבוסה צפויה מאוד
וחי כאילו יש חיים
בתהום הנשיקות.
גופי נמכר, הראש סודר
אני מוכן לצאת
מועד מועט ואז נלכד
ביצירת מופת
אולי חיי הם כביש גלמוד
של הבטחות ריקות
עושים הכול כדי לא למות
בתהום הנשיקות.
כבולים למין הרחקנו עד
גבולות המשברים
אבל אין ים אשר נותר
לזוללי פגרים
מהסיפון אני נשבע
לצי העתיקות
וכבר מוכן, מיד הוטבע
בתהום הנשיקות.
גופי נמכר, הראש סודר
אני מוכן לצאת
ממה שקבלת לא יוחלף
תיקח ותתמודד
ובלילות צולעים נמעד
כל הבזויים מאוד
ונידרדר בלב אחד
לתהום הנשיקות

בשומה דמותך במחשבתי
מסמך בלי מחיקות
מלבד מה ששכחנו שם
בתהום הנשיקות.
 
והנה מילות השיר כפי שמופיעות ב "Ten New Songs":
 
The ponies run, the girls are young
The odds are there to beat
You win a while, and then it's done
Your little winning steak
And summoned now to deal
With your invincible defeat
You live your life as if it's real
A Thousand Kisses Deep
 
I'm turning tricks, I'm getting fixed
I'm back on Boogie Street
You lose your grip, and then you slip
Into the Masterpiece
And maybe I had miles to drive
You ditch it all to stay alive
A Thousand Kisses Deep
 
And sometimes when the night is slow
The wretched and the meek
We gather up our hearts and go
A Thousand Kisses Deep
 
Confined to sex, we pressed against
The limits of the sea
I saw there were no oceans left
For scavengers like me
I made it to the forward deck
I blessed our remnant fleet
And then consented to be wrecked
A Thousand Kisses Deep
 
I'm turning tricks, I'm getting fixed
I'm back on Boogie Street
I guess they won't exchange the gifts
That you were meant to keep
And quiet is the thought of you
The file on you complete'
Except what we forgot to do
A Thousand Kisses Deep
 
And sometimes when the night is slow
The wretched and the meek
We gather up our hearts and go
A Thousand Kisses Deep
 
The ponies run, the girls are young
The odds are there to beat
 
 
ההופעה הסתיימה מספר דקות לחצות. ניסיונותינו ליירט מונית עלו בתוהו. כבר אחרי חצות. הבטנו זה בזו, הורדנו מבטנו לנעלים, הסתכלנו שוב זו בזה ולהפך, והתחלנו ללכת/לצעוד. אחרי 45 דקות הגענו למלון – מול שערי הסורבון. לא ירד גשם.
 
 
 
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צביקה  On 7 באפריל 2009 at 5:09 PM

    לשמוע זמר נערץ בארץ נכר רחוקה זו חוויה. מתנת יום הולדת אולי בלתי חוזרת.
    הישראלי המצוי אץ רץ, ממהר להספיק. הרי חיים רק פעם אחת. נכון? עצור/י לפני שתענה/י
    חיים רק פעם אחת אין הזדמנות שניה. מצה כל רגע של עונג ועל תתן לרגע הבא לפגום בזה הרגע .
    להנות מחייך תספיק גם תספיק, אם רק תפנים כי אין כל סיכוי להספיק את כל כך הרבה הדברים שכה רצים להספיק

  • שמעון  On 5 ביוני 2009 at 3:06 PM

    לפעמים לזמן יש חיים משלו
    לכל יש זמן אמר קהלת
    אם נקרב את הנושא להיום
    בוב דילן טען שהזמנים משתנים
    ליאונרד הפך לנזיר בזיקנתו
    ולפעמים מבט על האירוע כאשר הזמר
    הזדקן ב 3 עשורים והשומע הפך למבוגר
    נותן תוצאה שמגמדת את הזמר והשיר

    להלן:
    למרות הצלחת אלבומיו האחרונים, החליט כהן לפרוש בשנת 1994 מעולם המוזיקה ועבר להתגורר במנזר זן בודיהסטי קרוב ללוס אנג'לס שבקליפורניה. בשנת 1996 אף הוסמך כנזיר וקיבל על עצמו את השם ההודי ג'יקאן (שקט). כהן התבודד במנזר במשך 5 שנים ובשנת 1999 מאס בעבודות השחורות במנזר ועזב אותו

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: