צילומים: משה הרפז (14.8.2011). כל הזכויות שמורות. רשימה זאת פורסמה לראשונה ב-23.1.2012 במגזין-רשת "במחשבה שניה" לנושאי תרבות, חברה ותקשורת.

כאשר בעל הכוח מתחיל להגן על נקודות, סופו שיחלוש גם על המישור. התהליך שב והתרחש ומה שאירע בתחומי הקו הירוק סביב 1948 ולאחריה, התחדש מאז 1967 – בתהליך שבשיאו אנחנו נוכחים כעת. הרי כך בדיוק קרה, בדיוק אותו היפוך טופולוגי: מהתנחלויות מבודדות ההולכות והופכות ממוגנות ומגודרות, תפח בהדרגה הכורח הביטחוני הבל-יגונה להוסיף עוד ועוד ביטחון, מתבסס יותר ויותר לא על גידור הנקודה היהודית, אלא על גידור המישור הפלסטיני, ההולך ונעשה מבותר בגדרות – עד ליצירת מצב העניינים המוכר לנו היטב, שבו מלוא הארץ גדרות, ואליה חסומים מלבוא יושביה הפלסטינים. (נץ, 2006: 106)

המקום: דירתי שבירושלים. אני יושבת על שטיח על הרצפה ומצדדי ומלפני פרושות שלוש מפות גדולות של הגדה המערבית. בעזרת המקרא שבשוליכל מפה אני מנסה לפענח את המון הכתמים, הקווים הצבעוניים והסמלים הלא-מוכרים לי המתפתלים ונמתחים ומנמרים ומנקדים את פני המפות.  המפה האחת כולה מכשולים: קו אדום רצוף מסמן "מכשול בנוי", קו אדום מרוסק מורה על "מכשול בבנייה", קו סגול רציף על "מכשול מאושר", וקו סגול מרוסק על "מכשול כפוף לאישור נוסף בעתיד". (המרמן, 2.4.2007)

הגדה המערבית מחולקת לתאי שטח מקומיים, לוקליים, מופרדים ומנותקים זה מזה. "פרויקט של סיפוח שיטתי וקיצוץ הגדה המערבית לשמורות ילידים מגודרות" (אלגזי, 2007: 101). קנטון שכם, קנטון ג'נין וכיוצא בזאת. אמצעי החלוקה מגוונים: "סוללות עפר, מחפורות, תעלות. הלכלוך וההזנחה שסביבם יוצרים רושם של חובבנות וחפיפניקיות. השימוש בחומרים מקומיים במקום גדר תעשייתית הופך את החוויה למעט פחות קשה עבור הפלסטינים הכלואים"  (הנדל, 2006: 43). אין-ספור גדרות, חומות, סוללות עפר מפרידים, באופן בלתי-עביר בין מי שלכאורה רשאי לנכוח נוכחות מלאה במרחב לבין מי שתנועתו מוגבלת, מצומצמת ונשלטת וזאת למרות (ואולי בשל) נוכחותו במרחב.

דומה הדבר למשחק ילדים הקרוי "ארץ/עולם". שני המשתתפים מתווים על הקרקע עיגול המייצג את העולם. קו הפרדה החוצה את המעגל משמש כקו גבול המפריד בין טריטוריות השחקנים. שני המשתתפים אינם רשאים לחצות את קו הגבול. על השחקנים הניצבים משני עברי קו ההפרדה אמורים לנעוץ סכין בקרקע היריב ולנכס לעצמם רצועות קרקע מארץ היריב. שלב ההכרעה במשחק הוא כאשר אחד השחקנים, שאיבד נתחים משמעותיים מאדמתו, נאלץ לעמוד על רגל אחת ובסופו של דבר מאבד את חלקו ומפסיד במשחק. הצייר מיכאל דרוקס קרא לשלב הזה, הקריטי, לשלב ההכרעה, בשם "מרחב מחיה". בגרמנית הוא תורגם למונח הגרמני המסוים, המהדהד את השימוש האידיאולוגי שנעשה בו להנמקת התוקפנות הנאצית במלחמת העולם השנייה (בר אור, 2007: 103). האם הפלסטינים הם הצד המפסיד ב"משחק הילדים"? מפת הקנטונים ביהודה ובשומרון היא מפה דינמית שגבולותיה משתנים כבמשחק הילדים.

חפירת תעלות ביטחון היא שיטה ישנה נושנה. שיטה בדוקה שעובדת. באמצעות תעלות ביטחון בנו הכורדים אי של שקט בצפון עיראק. העיתונאיצבי בראל(13.8.2007) מעיתון "הארץ" ביקר באזור הכורדי ותיאר:

האיש, שעוסק במודיעין משנות ה-70, מספר על פטנט ישן שמונע ממכוניות תופת להגיע לארביל, בירת החבל. "זו עיר שטוחה, שאפשר להגיע אליה מכל מקום", הסביר, "לכן עשינו דבר פשוט: חפרנו תעלה עמוקה באורך91 קילומטריםמסביב לעיר. שלושה מטרים רוחבה ושלושה מטרים עומקה ושום מכונית אינה יכולה להיכנס לכאן". זה פתרון כמעט ימי בניימי, אבל יש לו יתרונות גדולים. "אצלכם עשו חומה וכולם רואים אותה וצועקים. את התעלה שלנו, שחפרנו בתוך חודשיים, לא רואים והיא הרבה יותר יעילה".

נזכור כי גדר התיל הינה שקופה לעומת הצלקות בנוף שנגרמו בשל מכשולים / חומות / גדרות / כבישים / סוללות ותלוליות עפר / קוביות בטון / פסי הפרדה / מעקות ברזל / מחסומים.

המפה השנייה כולה מעברים ומחסומים, גדרות ושערים: עיגול אדום חצוי לשניים מסמן "נקודת בידוק", עיגול כחול חצוי לשניים מסמן "נקודת בידוק חלקית", X ירוק מסמן "שער חקלאי", X אפור בתוך כתם צהוב מסמן "שער דרך", משולש שחור מסמן "תל עפר", ריבוע צהוב מסמן "מחסום דרך", שורה של איקסים (XXXXXX) מסמנים "חומת עפר". (המרמן, 2.4.2007)

תוואי מכשול ההפרדה יוצר שניסוגים של מובלעות: מובלעת תפר ומובלעת פנימית. שתי המובלעות נוצרות בשל מפגש פיתולי המכשול עצמו לבין גבול פיזי אחר כדוגמת הקו הירוק, גדר נוספת או כביש שבו אסורה התנועה לפלסטינים. מובלעת תפר מתייחסת ליישובים פלסטינים הכלואים בין מכשול ההפרדה לקו הירוק. מעריכים כי במובלעות התפר (הקיימות והעתידות לקום עם השלמת מכשול ההפרדה) מתגוררים בין 7,000 ל- 9,000 נפש.  מובלעת פנימית נוצרת בשטחי הגדה הן מפיתולי מכשול ההפרדה – קלקיליה שבה מתגוררים כ-43 אלף איש בשטח כלוא של כ- 10,000 דונם כהמחשה – והן בשל חסימות פיזיות כאלו ואחרות. ארגון "במקום" מעריך כי בשל מכשול ההפרדה נוצרו 21 מובלעות שבהן כלואים כ- 250 אלף תושבים פלסטינים.

ומה מתרחש בשערים/מחסומים/מעברים? רבים וטובים כתבו על שנעשה. נסתפק בציונם של שני מקרים. הפרינציפ ברור:

טעיתי השבוע בדרך לרמאללה. במקום לנסוע אל מחסום קלנדיה בדרך העוקפת, נסעתי ישר על כביש בגין צפון, אוטוסטרדה רחבת ידיים, שלושה נתיבים בכל כיוון – "נתיבי איילון של ירושלים". כמה מאות מטרים אחרי הפנייה לנוה יעקב, הצפונית בשכונות היהודיות שהוקמו על השטחים שסופחו לירושלים אחרי מלחמת ששת הימים, הופך הכביש הרב-נתיבי לפתע, ללא שום התרעה, לדרך עפר צרה. מתוך עננת האבק, אתה מבחין אט-אט שאתה נמצא בכלוב. משמאל חומת בטון, ממול, עד שהעין מגעת, חומת בטון המסתירה את השמש. לכלוב הזה יש פתח ובתוכו קבועה דלת הזזה מברזל, ובעדו באים והולכים מכוניות וחמורים ומשאיות. (רפופורט, 22.6.2007)

המקום: הכביש מירושלים לבית ג'אלה (השלט המפנה אליו מורה: "גוש עציון דרך ואלג'ה".  במפת המניעות, ההגבלות ואי-ההגבלות צבע הכביש לא ברור; במפת המכשולים, קו סגול מסמן "מכשול מאושר" שנסגר לטבעת סביב הכפר ואלג'אה). הנקודה המדויקת: מחסום "עין יעל" (במפת המעברים והמחסומים: עיגול אדום חצוי). הדמויות: אני במכונית הפורד-פיאסטה האדומה שלי וחייל רכון אל חלון המכונית. אני לחייל: אני נוסעת לקחת ילדה חולה בלוויית אמה מהכפר חוסאן לבית החולים תל השומר. חייל: סעי. אני: נוכל לעבור פה בדרך חזרה? חייל: את תוכלי לעבור, הם לא. אני: אבל יש להן רישיון כניסה לישראל. חייל: פלסטינים עם רישיון עוברים דרך "מעבר רחל" (במפה: עיגול אדום חצוי). אני: אז אוכל לעבור איתן משם? חייל: לא, ישראלים לא יכולים לעבור משם. אני: אז מה נעשה? החייל מושך בכתפיו. (המרמן, 2.4.2007)

ביולי 2007 הופצה חוברת התיירות של המועצה האזורית הר חברון. החוברת – "זה בטבע שלנו – 25 שנה בהר חברון ובחבל יתיר" –  מציגה ארץ שאין בה תושבים שאינם מתנחלים, ארץ שבין יישוביה יפי השמות – אביגיל, כרמל, ליבנה, נגוהות – אין יישובים ערביים, אין מחסומים, ואין כבישים עוקפים. המועצה האזורית הר חברון היא חבל-ארץ שאין בינו לבין ישראל שבתחומי 1967 הפרדה כלשהי. וכך כתב ראש המועצה בחוברת: "מכל פינה ומכל מקום מציץ הטבע במלוא הודו ונוף הקדומים מקיף מכל עבר".

וכיצד נראית ה"קנטוניזציה" לעיני המתבונן הזר? לבקשת כתב העת "מטעם" העלה על הכתב, הסופר והיסטוריון האמנות הנודע ג'ון ברגר ("על הראייה, "דרכי הסתכלות"), את רשמיו משהותו בשטחי הרשות הפלסטינית:

נוטים לשכוח את מידותיה הגיאוגרפיות של הטרגדיה; הן היו לחלק מן הטרגדיה. שטחה הכולל של הגדה המערבית בצירוף רצועת עזה קטן יותר משטח כרתים (אפשר שמוצאם הפרה-היסטורי של הפלסטינים הוא מן האי הזה). שלושה וחצי מיליון איש, פי שישה מאוכלוסיית כרתים, חיים במקום הזה, ששטחו הולך ונגרע בשיטתיות, מדי יום. הערים נעשות צפופות יותר, והשטחים הכפריים הולכים ומכותרים בגדרות עד שאינם נגישים עוד.

ההתנחלויות מתפשטות. התנחלויות חדשות מוקמות. כבישים מהירים, המיועדים למתנחלים וחסומים בפני הפלסטינים, הופכים דרכים ישנות למבואות סתומים. המחסומים והבדיקות המְעָנוֹת צימצמו במידה ניכרת את יכולתם של מרבית הפלסטינים לנוע או אפילו לתכנן לנוע במובלעות שנותרו להם מאדמותיהם. רבים אינם יכולים לחרוג מטווח של20 קילומטריםלכל כיוון.

החומה מקימה מובלעות סגורות, מספחת עוד ועוד חלקות (עם השלמת בנייתה, ייגזלו עשרה אחוזים נוספים משרידיה של האדמה הפלסטינית), מבתרת כפרים ומפרידה את הפלסטינים אלה מאלה. החומה נועדה לרוצץ את כרתים לתריסר איים קטנים. זו מהלומת פטיש, היורדת על האדמה באמצעות בולדוזרים. (ברגר, 2006: 19)

הפרדה מפלסית של מערכות התחבורה התמסדה בשטחי יהודה ושומרון. מערכת עילית ליהודים ומערכת תחתית לפלסטינים. כבישים רחבים ונוחים לשימוש צה"ל והאוכלוסייה היהודית ודרכים צדדיות, צרות ומוזנחות, לשימוש גם של האוכלוסייה הפלסטינית.  מקסימום ביטחון ומינימום חיכוך. רבים מעורקי התנועה הראשיים אסורים לתנועה באופן מלא או חלקי של פלסטינים.  חלקם מוגנים על-ידי מכשול ההפרדה – כדוגמת כביש הגישה לאלפי מנשה – או על-ידי גדרות נוספות.  

המפה השלישית כולה מניעות, הגבלות ואי-הגבלות לתנועת פלסטינים בכבישים: קו אדום מציין "מניעה מוחלטת", קו צהוב מציין "מניעה חלקית", קו סגול מציין "שימוש מוגבל", קו אפור מציין "כביש ללא הגבלה". (המרמן, 2.4.2007)

רשת הכבישים משתרעת על מאות קילומטרים והיא מאפשרת תנועה ישראלית ומגבילה תנועה פלסטינית. הכביש מייצג הן את הרצון הישראלי לנוע בבטחה ובחופשיות והן את ההתנגדות הפלסטינית לכיבוש. פיתוח רשת הכבישים הישראליים ביהודה ובשומרון, המחסומים והמעברים, נועד לבסס את המשך השליטה המרחבית באופן יעיל. לכאורה כביש אינו מהווה מכשול בלתי-עביר אולם הדרכים המהירות אינן ניתנות לחצייה ברגל וברוב המקרים נחסמה אליהן הגישה לכלי-רכב פלסטיניים. חופש התנועה בין הקנטונים – מוגבל. נחמה פורתא – בג"ץ כפה על צה"ל לאפשר שימוש חלקי בכביש 443.

איזו תחושה ישראלית משכרת: ארץ בלי ערבים בתוך חבל הארץ הצפוף בעולם בערבים.  חומות הבטון, הגדרות, הגשרים ובעיקר החישופים הרחיקו את מראה הערבים מכאן, עד שנדמה לך שאתה נע בכבישי השרון. חאן יונס שמעבר לחומה? רפיח שמעבר לגדר? מי רואה אותם. (לוי, 2005: 30)

וכך התנחלויות קטנות כגדולות, חדשות וותיקות, מחוברות ברצף של כבישים רחבי ידיים, נוחים, ללא פקקים וללא ערבים, יכול אדם לנסוע ברחבי הגדה המערבית וכלל לא לדעת – לא רק את שמות הכפרים והערים שאדמותיהם נלקחו כדי להקים שכונות והתנחלויות יהודיות, אלא גם את העובדה שהם קיימים. שמות רובם כלל לא קיימים על שלטי הדרכים.  יכול יהודי הנוסע בכבישי הגדה דליליהתנועה לחשוב שכבר אין ערבים: הם לא נוסעים בכבישים הרחבים שמשמשים אותו. (הס, 22.1.2003)

החומות הן אחד מאמצעי ההסתרה העיקריים. הנכנס לירושלים מכביש 443 (מכיוון מודיעין) עובר דרך כביש שמשני צדיו חומות. על החומות מצויר נוף פסטורלי: גבעות רכות, ירוקות; קשתות אבן מצוירות תוחמות את התמונה האוריינטליסטית. זהו נוף "ארצישראלי" המסתיר את העובדה שמאחורי החומות ישנם בתים ותושבים. למעשה, אין כל דרך לדעת את שם הכפר שמאחורי החומות. אין שום שלט או סימן המיידעים את העובר בכביש ביחס לשמו או לעצם קיומו של מקום יישוב במרחק מטרים ספורים ממנו. מבחינת תושבי גילה ניתן להרוס את כל בית ג'אלה – אך זו תישאר עדין מצוירת על החומה התוחמת את השכונה מדרום.  דוגמה מובהקת נוספת היא זו של הטיילת המתוכננת להיבנות בחברון. על פי התכנון תיתחם הטיילת משני צדיה בידי קירות בטון בגובה של שלושה מטרים – "ובני ישראל עוברים בחָרָבָה". מה שנוצר הוא מרחב מדומיין. (הנדל, 2006: 39)

ספציפית, להרחבה בנושא החומה בחברון, ראו במאמרו של עמיר רפפורט (28.4.2005) במעריב, הנושא את הכותרת: "צה"ל מציג: חומת חברון – לצבא נמאס מהעימותים הבלתי פוסקים בחברון בין היהודים לערבים. הפתרון: להקים ביניהם חומת ענק".

אך לא רק ביהודה ובשומרון אלא גם בתוככי מרחבה של ירושלים המאוחדת:

כמו ארבע משיכות מכחול עזות במברשת רחבה, טראח-טראח-טראח-בום, אוטוסטרדות מימין ומשמאל, פסי רכבת באמצע – ירושלים היהודית אינה אוהבת מקומות כמו ביתצפפא.  "אוטוסטרדה"? מערכת הכבישים המקיפה את בית צפפא, היא, למעשה חומה מתוחכמת, מיתממת, מפני שהיא חומה שאין איש מבחין שהיא קיימת. חומת אבן רגילה עלולה לסקרן מישהו, שיפגין נגדה, שיטפס, או יעקוף, ויציץ במה שמעבר לה. אבל אוטוסטרדה היא חומה חכמה:  איש לא יציץ, כי החומה אינה מצויה מגד לך, אלא אתה מצוי (נוסע) בתוך החומה, ומבטך מכוח המהירות שהאוטוסטרדה מחייבת, נעוץ בכביש. בפשטות, הפניית מבט כאן היא סכנת מוות, או שהיא סתם לא אפשרית. "ובליבה חומה", אבל כאן זו חומה של מסילת ברזל. לא חומה עבור מי שגר, חומה עבור עובר-האורח. (בורשטיין, 16.9.2005)

מקורות המידע:

אלגזי, ג. (2007), "הפרדה והפרטה", בתוך: יעקובי ח. וכהן ש. (עורכים), הפרדה: הפוליטיקה של המרחב בישראל, הוצאות חרגול ועם עובד, ע': 97 – 101.

בורשטיין, ד. (16.9.2005), "קנאה מובנית (בית צפפא, ירושלים)", מתחת לשולחן, הבלוג של דרור בורשטיין (http://notes.co.il/burstien/archive.asp?cat=893).

בר אור, ג. (2007), מיכאל דרוקס: מסעות בדרוקסלנד, משכן לאמנות, עין-חרוד.

בראל, צ. (13.8.2007), "תעלות ביטחון ושוטרי חרש – כך בנו הכורדים אי של שקט בצפון עיראק", הארץ, ע': א1-2.

ברגר, ג'. (2006), "ייאוש שאין לנצחו", מטעם, חוברת 5, ע': 18 – 25.

המרמן, א. (2.4.2007), "מרקם החיים", הארץ, ספרים, ע' 22.

הנדל, א. (2006), "לא רואים, לא שומעים, לא יודעים – השטחים הכבושים מגיטאות לספר: קווים לדמותה של חומת ההפרדה", מטעם, חוברת 5, ע': 30 – 45.

הס, ע. (22.1.2003), "לנסוע ולא לראות ערבים", הארץ, ע' ב1.

לוי, ג. (2005), "גוש קטיף תחתית", הארץ, מוסף הארץ, ע': 30 -  32.

נץ, ר. (2006), "מלופפים, יחד", מטעם, חוברת 5, ע': 95 – 108.

רפופורט, מ. (22.6.2007), "ברוכים הבאים לקנטון רמאללה", הארץ, השבוע, ע' 8.

רפפורט, ע. (28.4.2005), "צה"ל מציג: חומת חברון", מעריב, ע' 12.

פורסם לראשונה במגזין-רשת "במחשבה שניה" ב- 19 ינואר ש.ז.

הנה מבנה הסאראיאה. עמדתי מול המבנה. בניין גדול כיאות לתפקידו. משופץ. עשוי מאבני בזלת. שימוש בחומר מקומי. מיכאל דיווח שהוא הולך מזרחה. לצלם את קניון בנימין. לנסות להבין מדוע הוא לא באמת משמש עוגן כלכלי (זאת בשל דברים שאמרו לנו ושמענו אותם).

הולך רגל שוטט בכיכר, ברחבה המשופצת מול הסאראיאה, ונעמד אף הוא מול השער. לא נראה כתושב המקום. זר. מכאן ואילך נכנהו "התייר". ועוד נעמוד על טיבן ואמיתותן של המירכאות. ראש קירח. שפם. רחב וגבוה. ושאל באנגלית כבדה וזרה (נשמע כמו גרמני שמדבר אנגלית וגם גרמנים אוהבים שפם): מה זה? זהו המרכז השלטוני, העירוני, המרחבי, של התורכים העות'מנים. כך עניתי. נורה ראשונה שלא נדלקה אצלי.

התייר הפגין התעניינות. טען לידע היסטורי. שאל: מתי נבנה המבנה? והשבתי שאני מניח שנבנה סביב 1880. הסתכלתי על השער. מעליו התנוססה כתובת חקוקה בשיש. אך אויה – היא כתובה בערבית. וערבית – זאת שפה שאיני יודע. הצבעתי על הכתובת ואמרתי: הפרטים רשומים מעל. התייר הסתכל על הכתובת. והחל קורא: "השולטן עבדול חמיד, ירום הודו…" זה היה אמור להדליק נורה מס' 2. היא לא נדלקה.

הוא טען שהכתובת אינה כתובה בתורכית אלא בערבית. ולכן זה בניין ערבי. הסברתי לו שרק ב-1925 המיר אתא טורק, כמעט בכפייה, את הכתב הערבי שהיה נהוג בתורכיה בכתב לטיני. הרי התייר מתעניין בהיסטוריה. הוא היה אמור לדעת זאת. ושוב לא נדלקה אצלי כל נורה באשר לאיש ולחפצו. בתבליט שמעל לכתובת חקוק מספר. שיערתי שקרוב לוודאי שזו שנת הקמת המבנה. הפניתי את מבטו לשם ובקשתי שיפענח. אם כבר התייר קורא ערבית אזי נרוויח מהעניין. ולו משהו קטן… והוא מצא כי השנה החקוקה היא שנת אלף שלוש מאות ומשהו.

באלף שלוש מאות ומשהו לא היו כאן התורכים. נכון, אמרתי, אבל התורכים הם מוסלמים. ולדעתי זהו ציון השנה לפי מניין שנות האסלאם. משנת ההגירה. המעבר (הגירוש) של מוחמד ומאמיניו ממכה ליתרב שקיבלה בעקבות זאת את השם מדינה (העיר). שנת 622 לספירה. ושנה מוסלמית – שנת ירח. יום או יומיים חסרים בכול חודש. ואחת לכמה שנים נוספת שנה לעומת הלוח הלועזי. כל דת מתקדמת בקצב שלה. ואל תשכחו שאנו היינו קודם. ועברנו את שנת הירח להתאימה לשנת השמש…

ואז חישב התייר בקול את מניין השנים, בין השנה החקוקה בקיר לבין השנה המוסלמית הנהוגה כיום, ואמר: אם כך יוצא שהמבנה הוא מלפני 140 שנה. פחות או יותר כפי ששיערתי. אגב – השולטן עבדול חמיד השני שלט, בשמשו כשער העליון בקושטא, בשנים 1876 – 1904 (ראו: יעקב מ. לנדאו, 1979, ארץ ישראל בימי עבדול חמיד, כרטא). משמע שייתכן והתייר טעה במקצת בחישוב או שמא נבנה הבניין ואת הכתובת הוסיפו רק לאחר מכן. ושוב לא נדלקה נורה לגבי זהות התייר… חלק מהקוראים לבטח כבר יודע את התשובה. או ניחש…

מקור: זאב וילנאי, אריאל אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, עם עובד, ע' 832

ולמה בנו כאן התורכים את מצודתם? הקשה התייר. ותשובתי הייתה שהרי המקום שכן על דרך המלך. יפו, רמלה, ירושלים, שכם, בית-שאן, אירביד, דמשק. דרך השיירות מזה אלפי שנים. חלופה לדרך הים. ואחר כך הגיע לכאן סניף של הרכבת החיג'אזית. זה שקישר את נמל חיפה למערכת הדרכים הראשית. והיום – עומדים לחדש את ימיה של רכבת העמק. מתי זה יקרום עור וגידים? כשיחזירו לפרויקט את התקציב שנלקח ממנו לשם ביצוע של מטרות אחרות.

ומה קרה לאנשים שחיו פה? שאל התייר. עכשיו העסק ברור. מהיכן אתה, שאלתי. מאוסטרליה, השיב. וניסיתי לדחוס מעל לשלושת אלפים שנות היסטוריה לתוך עשר דקות של שיחה שבהן נאלצתי לדלות מזיכרוני מלים, באנגלית, שזה עשרות שנים שלא השתמשתי בהן (האנגלית שלו, למרות המבטא, הייתה, מה לעשות, טובה משלי. כנראה שבשביל לרכוש שפה זרה צריך לשהות בארץ הנוכריה. לפחות כך אני חש. מה לעשות שלא שלחו אותי והגעתי לאן שהגעתי ללא לימודים בחו"ל), בכדי לעשות סדר אתן אצל התייר שהצהיר שהוא מתעניין בהיסטוריה. אם אני הייתי מורה – הוא לא היה עובר בלי להשלים חומר בקיץ. לא, את בית-שאן, לא הקימו הרומים. הם בנו אותה מחדש. ליתר דיוק – על חורבותיה. כאן הייתה עיר כנענית. כבר המצרים הקדמונים מציינים אותה בכתוביהם. במצבת סתי הראשון המתוארכת ל-1318 לפני ספירת הנוצרים. בשלב מסוים הפלשתים הם שתפסו אותה. בקרב למרגלות הגלבוע ניגף שאול. ועימו שלושת בניו. והפלשתים תקעו את גווייתו בחומת בית שן (ראו: שמואל א, פרק לא). עוד חוסר דיוק משווע. 

עוד עובדה היסטורית שהמתעניין בהיסטוריה לא ידע. המנדט הבריטי הוא על השטח שנקרא "פלשתינה-א"י". אנשים נוטים לשכוח את א"י. ארץ ישראל. ומוסיפים ושוכחים שבעקבות מרד בר-כוזיבא קיבלנו עונש מאדריאנוס, האמפרטור הרומי, ששינה את שמה של הפרוביניקה הסוררת. מיהודיה לפלשתינה. למחוק את זכר יהודה. די הצליח לו, לקיסר. לך ותסביר זאת לתייר אוסטרלי שמתעניין בהיסטוריה.

איכשהו כבר עמדנו להיפרד. מיכאל כבר שב ממשימתו ורקע ברגל מחוסר עניין. ושאלתי את התייר באשר לאן מועדות פניו. והוא אמר: אתה רואה את הבית ההוא? זה היה של סבא שלי. שהיה ב-1948 ראש העיר של ביסאן. באחת נפלה התחפושת. אם הייתה בכלל תחפושת. ואם הייתה – כבר אין בה צורך. שהכול גלוי. מסע שורשים. אנו משתדלים לא להחמיץ הזדמנויות. אז הלכנו אתו. רק כמה עשרות מטרים נדרשו לנו להגיע ליעדו.

ראשית הגענו לשני טורים של ספק מחסנים ספק חנויות. והתייר הסביר. למשפחה הייתה חווה חקלאית. בדרום העיר. ממנה העבירו את הירקות למעין שוק. בערבית יש מילה מיוחדת למקום שבו מוכרים אך ורק ירקות ופירות ולא מוצרים נוספים. שוק זאת מילה כללית למקום ממכר של תוצרים ומוצרים רבים. מכול הסוגים. לצערי נשמטה המילה מזיכרוני.

שני טורים ניצבים של חנויות. בדרך המרכזית, הפנימית, שבין שני טורי החנויות חנו הגמלים שמהם פרקו את הסחורה והמקומיים היו קונים מן הצד החיצוני. העסק מוזנח למעט חנות אחת נעולה. כנראה שמשמשת כיום כמחסן לפלוני או לאלמוני. בתמונה מ-1937 אין מחסנים/חנויות. ישנה סככה גדולה.

מטרים ספורים לדרום מתנוסס, עד היום, ביתו של הסב. ביתו של ראש העיר. כך לפחות טען הנכד. ראש לכ-6,000 תושבים. המקום נכבש ב-12.5.1948. אי-שם במרוצת 1948 היגר ראש העיר שעירו אבדה לו לאוסטרליה. התייר לא אמר אם הסבא ברח או הוברח. לכול הפחות לא טען שאנו גירשנו אותו. שאלנו אם יש בידיו קושאן. והשיב שכן. והיכן המפתח, הקשנו. צחק והשיב בשלילה. אין מפתח. אביו למד רפואה בלונדון. אני לא שאלתי לשמו ולמעשיו. מיכאל דווקא כן. מרוואן חלבוני. המשפחה, למרות שהיא כבר שלושה דורות באוסטרליה, ממשיכה לשמר את המסורת, את המורשת, את התרבות, את השפה.

אז המקור שלך הוא בכלל מחלב, פסקתי. כן. המשפחה מקורה בסוריה. וחלקים התיישבו באירביד וחלק נדד לכאן. וכול 4 או 5 שנים עולה חלבוני על המטוס שנוחת בעמאן. ובודק מה נותר באירביד. ועובר בגשר אלנבי. פוקד את ירושלים. שוכר רכב ומשוטט בארץ. ומגיע, כמובן, גם לבית-שאן. לנכסים שזיהה שהם של משפחתו. יש לומר שלאורך כל השיחה הוא לא הזכיר תביעה כלשהי באשר לנכסים הנ"ל.

הבית עומד בשיממונו. חציו הרוס. החצר מלאה בגידולי פרא. הדלת של הקומה הראשונה נעולה במנעול חדש. על הגג אנטנת טלוויזיה. ייתכן שמישהו פלש? עוד אנו מדברים והגיע אחד משלנו. בחור צעיר. כפכפים וטרנינג. מה אתם עושים כאן? אמרנו מה שאמרנו. נרגע. אני גר כאן ציין והצביע על בית סמוך. רק זה עוד חסר לי להתעמת עם פולש חרד שחושיו מחודדים כל העת. לבטח הוא אוחז במפתחות הדלתות הנעולות. מתישהו, כשיפנו אותו, יצא עם צרור לא קטן…

לסיום שאל חלבוני אם אני מעריך שמתישהו יקום שלום. השבתי שלדעתי זהו סכסוך מתמשך. בין בני-דודים על הירושה השלמה. ואף אחד לא מוכן להתפשר. יעקב ועשיו התפשרו. אם תלך ימינה אני אלך שמאלה. וכאן, בארץ ישראל, נותר לא לפתור את הסכסוך אלא לנהל אותו. איני מאמין שמנהיג ערבי יחתום על הסכם ללא ירושלים. ואם יחתום למחרת מות יומת. וכבר קרו מקרים שכאלה. חלבוני טען שלגבי ירושלים מציע אבו מאזן  to share ולא to separate. ובכלל כדאי לי, לדבריו, להיות אופטימי. שהרי מה טעם לחיים אם אתה פסימי?

לא הצלחתי לעכל את המשמעות של "שיתוף". מובנה של חלוקה – נהיר ובהיר. איכשהו הזמן הולך ואוזל. ולפני שנפנה בחזרה לת"א הלכנו לאכול.

צילומים: מיכאל יעקובסון (בית שאן, 9.1.2012). כל הזכויות שמורות. רשימה זאת פורסמה לראשונה ב-16.1.2012 בפוסט-מגזין "במחשבה-שניה" שנושאיו הם תרבות חברה ותקשורת. אני משתדל להציג את הפן הגיאוגרפי…

אמנם כפתור היא כרתים אבל זה מה שיש בקפריסין. התורכית. כפתורים. לא ממש צבעוני. קיבלנו צבעוניות פסטלית מוגבלת… אך תסכימו איתי שהתצוגה עניינית.

ועל כך נכתב:

פרנסה קשה נתן לה הקדוש ברוך הוא ברחמיו ממכירת לולאות וטבעות וכפתורים… [ש"י עגנון (תשנ"ח), "סיפור פשוט", בתוך: על כפות המנעול, שוקן. ע' 150]

צילומים: משה הרפז (קפריסין, ניקוסיה התורכית, 23.6.2011). כל הזכויות שמורות.

והנה, פותח אני את העיתון בבוקרו של יום (מקור – מעריב 6.1.2012) וקורא את שרואה:

ושואל את עצמי: מי קונה דג ב-2 מיליון שקל? חדי העין ודאי יבחינו, בגוף הכתבה, כי מדובר ב-2.83 מיליון שקל. אבל ין אנו מדקדקים בפרטים…

והחוויה צפה ועלתה במלוא עוצמתה. הן נוכח הייתי שם. בשוק הדגים הגדול של טוקיו. צוקיג'י. שחזרתי לעצמי את שראינו אז, בתחילת פריחת הדובדבן, בימים שקדמו למבול.

קמנו מוקדם. אין אופציה/אלטרנטיבה אחרת. ב-06:00 מסתיימת הפעילות העיקרית בשוק. במכירות הפומביות. מחשבים את הזמן לאחור. מעריכים כמה זמן תיארך לנו הדרך. ברגל כמובן. לא בכדי בחרנו מלון במיקום מעולה. בתוך 10 דקות של הליכה אנו בגינזה ו/או במגדל טוקיו וכדומה. ליד תחנה של הרכבת התחתית.

יצאנו לדרך. חושך. יפן ולא מצרים. וכמו בניווטי לילה שנערכו לפני שנים רבות – למדתי בע"פ את המסלול (אגב – מומלץ לעשות זאת גם לאור היום…). עם יתרון – מדי פעם הרשתי לעצמי להציץ במפה. לוודא שהסימניות היפניות שאני רואה זהות לאלו המופיעות במפה. מה שמתבקש, כמובן, הוא להשקיע מעט ינים במפה. ורצוי בקנ"מ הגדול ביותר שעליו תוכלו לשים את היד.

לקח לנו להגיע פחות מחצי שעה. הגענו: מבנה ענק. מקורה. האולמות, המוכרים, הקונים, הדוכנים, העוסקים במלאכה, הכלים (מלגזות המונעות בגז), הסחורה. יצורי הים הרבים מספור.

אפרוש בפניכם, הקוראים הנאמנים ששרדו את ההקדמה, קומץ תמונות. פחות מ-100, שלא כהרגלי… (לאמיתו של דבר – פחות מ-40). לצערי אין ביכולתי להעביר אליכם את הקולות והריחות. אולי בעתיד אוכל. בטוח שמישהו כבר עובד על כך. חברת הזנק במרתף בניין.

עמדנו בצד. שלא נפריע. אין להם ברירה, ליפנים, זולת להסכין עם המצב. תיירות=כסף. והתיירים מסתובבים להם, לעוסקים במלאכה, "בין הרגליים". לדידם אתה, התייר, עם המצלמה, מטרד. הפרעה בסדר. אנומליה חברתית. ואתה רואה זאת על פניהם. וחש את אי-שביעות הרצון. את ההבלגה. את קפיצות השפתיים. את צמצום העיניים עד כדי סדק צר. את שפת הגוף. את הדברים שפוגעים בך פיזית אם אינך נשמר ונזהר לנפשך. ראו הוזהרתם. תרתי אחר הרוקי מורקמי. הוא לא נכח. כנראה ששהה ביקום אחר. מקביל.

ובמקביל נזכרתי כיצד בשיאן, באתר חיילי הטרה-קוטה, השומרים עד היום על קברו של הראשון לשושלת צ'ין, אסרו הסינים עלינו, על התיירים מכול אומות העולם, לצלם, בעוד שגדודי התיירים היפנים שיקשקו ביואנים ובמצלמות… והבזיקו במבזקים החל משער הכניסה.

וראינו את התהליך. החיפוש, הבדיקה, ההתמקחות ולבסוף הסיכום. העסקה הושלמה. הפתק הצהוב. יש גם טעימות. דוגמיות. יש למי לשלם. תהנו.

השיא הוא כמובן – ביתור דג הטונה. היפנים לא ינוחו או ישקטו עד שאחרון דגי הטונה יעלה ברשת. שלהם. הרי לפניכם חלק מהתהליך. לאחר הקנייה. הפיכתו של הדג למרכיב קטן-ממדים בסושי. את המכירות הפומביות הגדולות באמת אין מרשים לתייר לראות. העסק סגור בפני עגולי העיניים. נשארות המכירות הקטנות. של עסקים הקטנים. לא של הגדויילים.

סיימנו. יצאנו. ביציאה ראינו את שאמורים היינו לראות בכניסה. אגב, שוק הדגים הוא מרכיב אחד באזור זה. במקביל מתנהל לו שוק הירקות. קרוב לוודאי באותם כללי המשחק.

השחר הפציע. החמה מתארגנת להאיר את עולמנו. הרמנו ידיים. שבענו מראות. אין דברים חדשים. מתקפלים. חוזרים למלון. לאכול ארוחת בוקר. ומשם לצפון העיר. שם נכונו לנו הרפתקאות אחרות.

צילומים: משה הרפז (אפריל 2010). כל הזכיות שמורות. רשימה זאת ראתה אור לראשונה ב-9.1 ש.ז. בפוסט-מגזין "במחשבה שניה" לנושאי חברה, תרבות ותקשורת. אנחנו מביאים את הנדבך הגיאוגרפי…

ובלב העיר הוצבה חומה. מפלגת. מבדילה. בין לבין. בין יוונים לתורכים. בין נוצרים למוסלמים. בין אירופה לאסיה. בין קיימים ללא קיימים. ומדוע? ברור שקיימות מספר סיבות, מצטברות, לתוצאה אחת.

ב-1964 ניאותו הבריטים להתפנות (והשאירו בסיס אחד או שניים שעדיין פעילים) ולתת לאי עצמאות. הם היו מוטרפים למדי בשל הטרור שהשליט הארכיבישוף מקריוס. והחליטו שדי. במקביל התקפלה האימפריה בחזרה, ממושבותיה וקולוניותיה, לאיי מוצאה. כי מעפר אתה ואל עפר תשוב. היוונים דרשו עצמאות – וקיבלו. התורכים, בדרך כלל, כל עוד היו נתונים תחת השלטון הבריטי, שתקו.

עברו שנים מועטות, ובהשראת מדינת האם, החליטו ראשי הצבא לקחת את השלטון לידיהם. מכנים זאת הפיכה צבאית. ואת העומדים בראש – כת. חונטה בחלק אחר של העולם. ראשי המהפכה רצו לחזור הביתה. אל האם ביבשת. וביקשו להסתפח. התורכים נלחצו. באנקרה החליטו לצאת למלחמה.

ב-20.7.1974 פלש צבא תורכיה לצפונו של האי. אז מה אם יוון ותורכיה משתייכות לנאט"ו? אין זה מונע מהן לריב על קפריסין. 40% משטח האי נכבשו על-ידי תורכיה. בתוצאותיה – אין שונה מלחמה זאת מאחרות. כרוניקה ידועה מראש: אלפי הרוגים; עשרות אלפי פצועים; מאות אלפים של בני-אדם עקורים. פליטים. כ-200 אלף יוונים קפריסאיים הועברו לצד הדרומי. 50 אלף תושבים ממוצא תורכי הוגלו לצד הצפוני. בלית-ברירה כל חלק יישב את הפליטים שהגיעו אליו. רכוש נבזז, נהרס, נשדד ונחמס. ואין מלחמה ללא מקרי אונס בצדה.

ב-2004 התקבלה קפריסין (היוונית) כחברה באיחוד האירופי. החליפה את הלירה באירו ויצאה לדרכה. נושאת עליה את צלקות העבר. את הפירוד. את אובדן 40% מטריטוריית האי.

במדינה האחרת, זו שנולדה ב-1974 עם הפלישה התורכית, אין אומות ומדינות העולם מכירים. רק תורכיה. כל השאר מיאנו.

מעבר גבול סוריאליסטי. איש אינו בודק אותך. נותנים לך פתק. אתה ממלא את שמך ומס' הדרכון. מחתימים את הפתק. ואתה רשאי להיכנס לקפריסין התורכית. מדינה, שכאמור, שפרט לתורכיה, אף מדינה אחרת אינה מכירה בה. אתה נכנס אל מדינה שאינה קיימת. והיא אינה יכולה להחתים את דרכונך. שלא לדבר על הכתמתו… וכששב אתה אל הצד היווני – אתה מוסר את הפתק לתורכי. וזהו. יכולת לשוב אחרת. לא מי שאתה. עם אמל"ח, פצצת אטום, הרואין, מטילי זהב או יפיפייה מאוקראינה (וחו"ח שלא יעלבו היפיפיות האחרות). נראה שלאף לא אחד מהצדדים ממש איכפת מי עובר ועם מה עובר…

רשמנו הפתק. עברנו את נקודת הביקורת. אנו בצד התורכי. זה שאינו קיים באופן רשמי. במציאות – חי ונושם.

ותוך כדי שיטוט בסמטאותיה של ניקוסיה התורכית, לפקושה, צילמתי. פה ושם. שם ופה. ורק כחלוף השעות הבחנתי שאוסף אני תצלומים של "פתוח" ושל "סגור". מה פתוח ומה סגור? בתים, שערים, דלתות, חלונות. מה שננטש ומה שמאוכלס.

וראשית ה"סגור":

והנה ה"פתוח":

צילומים: משה הרפז (יוני 2011). כל הזכויות שמורות. פורסם לראשונה ב- 5.1.2012, בפוסט-מגזין "במחשבה שניה" לענייני חברה, תקשורת ותרבות. אני מוסיף רובד גיאוגרפי.

"תראה את הגדר. גדר ההפרדה היא גדר נגד הפרנויה. והיא נולדה אצלי. בבית המדרש שלי. אצל חיים רמון שלי. ומה המחשבה כאן? שאקים חומה גדולה והבעיה תיפתר כי לא אראה אותם. הרי תנועת העבודה תמיד ראתה הקשר היסטורי וייצגה תרבות של דיאלוג ופה יש קטנות נפש איומה. הגדר תוחמת פיזית את סוף אירופה. היא אומרת שכאן נגמרת אירופה. היא אומרת שאתה העמדה הקדומנית של אירופה והגדר חוצצת בינך לבין הברברים. כמו החומה הרומית. כמו החומה הסינית. אבל זה כל כך פתטי. וזה נותן גט כריתות לחזון ההשתלבות. ויש בכך משהו כל כך קסנופובי. כל כך מטורף. וזאת דווקא בזמן שאירופה עצמה והעולם אתה התקדם באופן מרשים בהפנמת לקחי השואה, ויצרו התקדמות גדולה בנורמטיוויות של העולם. אבל אנחנו לא שם. אנחנו בפחדים שלנו. הרי האסון". [1]

פרויקט "מכשול ההפרדה" [2] הטביע את חותמו בנוף הישראלי:

טפס על אחד הג'בלים והתבונן מטה, אל החומה; עקוב אחר מסלולה המתפתל הרחק מתחתיך, ראה כיצד הוא מבתר את הארץ בקו גיאומטרי הנמשך עבה ועיוור לעבר האופק הדרומי. האם עקבת פעם אחר נתיבה של ציפור, החוצה את השמים ונעלמת ביעף? במבט לטווח ארוך, נתיבה של החומה נראה גם הוא בר-חלוף. (ברגר, 2006: 23)

אבל אני לא חושב שצריך להתייחס אל זה כמו גדר. צריך להתייחס אל זה כמו אל כביש. זה בעצם הכביש הארוך ביותר במדינת ישראל.650 קילומטרכביש עם גדר מעכבת בצד המזרחי, תעלת נ"ט כדי שכלי רכב לא יתקרבו לגדר, גדר מערכת אלקטרונית חכמה עם מצלמות, דרך טשטוש, כביש מערכת וגדר מעכבת מהצד הישראלי. (שיזף, 2007: 82)

שורשי גדר ההפרדה עמוקים וימיהם כימי מדיניות העמימות והטשטוש שנקטו ממשלות ישראל לדורותיהן, מתום מלחמת ששת הימים ב-1967, בהקשר לגבולה המזרחי של המדינה עם אזור יהודה ושומרון. כפי שהוצג בכמה וכמה הזדמנויות ועל גבי במות כאלה ואחרות, רעיון ההפרדה בין שני העמים אינו חדש.

ההפרדה שבה ועלתה לשיח הציבורי לאחר הסכמי אוסלו. "משמעותה של 'ההפרדה' כפי שזו הובנה בעידן אוסלו הסתכמה בהמשך הכיבוש עם קיר באמצע" (קמפ, 2003: 70).  הפרדה אורכית והפרדה רוחבית של שטחי הגדה. ההפרדה האורכית הינה גדר ההפרדה וההפרדה הרוחבית היא הקנטוניזציה של שטחי הגדה המערבית – הפיכת הגדה המערבית ל"בנטוסאן" – כמו בימי מלחמת הבורים על סף המאה ה-20.

גיאוגרפיה של שליטה והפרדה. ונשאל: אלו כוחות מניעים ומזינים את בניית הגדרחומה? וקטורים ביטחוניים ווקטורים פוליטיים. ותחילה הוקטור הביטחוני. זכותה וחובתה של כל מדינה להגן על תושביה ולשם כך נועד מכשול ההפרדה –  להקנות ביטחון אישי לתושבי מדינת ישראל. הערכת מומחים נסמכת על תקדים גדר הביטחון החוצצת בין ישראל לרצועת עזה שיעילותה הוּכחה ונטען כי מכשול ההפרדה יימנע חדירה של מפגעים ומתאבדים, הברחת אמצעי לחימה, חדירת גורמים פליליים, כניסה של שוהים בלתי חוקיים למטרות עבודה ו"מעבר זוחל" של אוכלוסייה פלסטינית אל היישובים הערביים בישראל.

ישראל מנתקת עצמה מיהודה ושומרון באמצעות גדרחומה. הקמת גדר ההפרדה בין ישראל לרשות הפלסטינית היא פעולה חד-צדדית. ביגר (2005) מציע טיפולוגיה דו-מצבית של גבול מוכר ומבוצר בין מדינות: גדר חד-צדדית וגדר דו-צדדית. את הגדר החד-צדדית בונה הצד העשיר.

כזכור, גדרחומה, מכשול, הפרדה, הם מרכיבים כוחניים בהם אוחזת המדינה במטרה להגן על תושביה ולשמר את שטחה והטיעון העיקרי להקמת מכשול ההפרדה הוא כמובן הבעיה הביטחונית. והמכשול אכן מהווה פתרון מסוים – אם כי לא מושלם משום שניתן לעקפו באיגוף אנכי באמצעות ירי רקטות קאסם, פצצות מרגמה וטילים מכול סוג שניתן לרכוש בשוק האמל"ח – למניעת חדירת פעילויות טרור ופלילים. ואמנם, נתמעטו פיגועי ההתאבדות ופחת שיעור כלי-רכב שנגנבו והוברחו מישראל לגדה. ישראל מצהירה, השכם והערב, כי המכשול זמני ויוסר באם יאפשרו כך התנאים המדיניים – קרי שלום. 

ואולם המכשול צובע גם בגוון פוליטי את סיבת הקמתו ולא ניתן להתעלם מכך. גדר ההפרדה נתפשת על-ידי מרבית מדינות העולם, כולל הרשות הפלסטינית, כניסיון ישראלי לקבוע גבול בין ישראל לבין אותה ישות פלסטינאית. גבול בקביעה חד-צדדית. כבר פעלנו חד-צדדית בהתנתקותנו מרצועת עזה. הכללת התנחלויות בצד הישראלי של המכשול היוותה גורם חשוב בתכנון התוואי ובג"ץ קבע כי מדובר בשיקול לגיטימי. ישראל בונה ומחזקת את ההתנחלויות הממוקמות במרחב שבין הקו הירוק לבין גדר ההפרדה. רגע האמת של קביעת הגבולות מתקרב (ודומה ששנים הוא מתקרב ומתרחק לסירוגין) ואנו מנסים לקבוע עובדות שיחזקו את גושי ההתנחלויות ואת ירושלים. ישראל בונה בטירוף בשטחים הכלואים בין הקו הירוק לבין תוואי גדר ההפרדה, בחסות העלמת עין אמריקאית. והעולם מסיק מכך את אשר רוצה הוא להסיק.

בינואר 1995, בצל פיגוע טרור קשה בצומת השרון (בית-ליד) שבו קיפחו את חייהם 19 חיילים, הקימה ממשלת ישראל צוות בראשותו של שר המשטרה דאז, משה שחל, שתפקידו היה לבחון את נושא ההפרדה. הועדה לגיבוש תכנית ההפרדה הושקה יממה בלבד לאחר הפיגוע. התכנית שהוצעה באפריל 1995, הייתה להקים "מרחב תפר" בין ישראל לבין שטחי יהודה והשומרון. במסגרת השיח מחליפים מושגים מהעבר (הלא-רחוק) – "קו התפר", "מרחב התפר", "גדר ההפרדה", "קו חזית", "שטח סגור" – את הקו הירוק. ובמילותיה של אדריאנה קמפ (2003, 53): "אוצר המילים של שנות החמישים – שבים ועולים ברטוריקה הישראלית."

הפיגוע בצומת השרון הניע את יצחק רבין, שהיה בשעתו ראש הממשלה ושר הביטחון, לומר בנאומו לאומה על ההכרח לחצוץ בין פלסטינים ויהודים. היה זה רבין שהחליט כי המרחב יעבור בקרבת הקו הירוק על-מנת להימנע, ככול שניתן, מסיפוח שטחים וחיכוכים בין-לאומיים. ושוב, כיאות למדיניות העמימות וכדי לעקוף את המינוחים "גבול" או "קו – שלא להזכיר כמובן את "הקו הירוק" – נעשה שימוש במונח "מרחב התפר". המרחב שהוצע אמור היה לכלול מערכת מכשולים לאורך320 ק"משמתוכם רק כ-30 ק"משל גדר. לפי ההצעה יפוקח המרחב על-ידי כוחות הביטחון באמצעות סיורים ותצפיות וכן ישולבו בו אמצעים אלקטרוניים ותצפיות לגילוי חדירות כלי-רכב ובני-אדם לישראל. 

שמעון פרס, שקיבל עליו את ראשות הממשלה בעקבות רצח רבין, הקים אף הוא, בנובמבר 1995, ועדה רב-משרדית בראשות סגן הרמטכ"ל שתפקידה היה לייצר חלופות למרחב התפר. הועדה פעלה, יחסית, באופן מהיר והגישה את המלצותיה כבר בינואר 1996. במרס 1996 הקציבה הממשלה סך של 287 מיליון ש"ח לביצוע התכנית, בפריסה דו-שנתית. בסופו של דבר בוצע מעט מאוד מהתכנית שאושרה. 

באפריל 1998 פורסם דו"ח 48 של מבקר המדינה ובו נכתב:

הפגיעה בתושבי מדינת ישראל במהלך השנים האחרונות מפעילות חבלנית ופלילית של פלסטינים מאיו"ש הייתה קשה. קיומו של מרחב תפר פרוץ הקל על הגעת מחבלים לישראל, ואפשר פעילות פלילית בהיקף רחב וכניסה כמעט חופשית של פלסטינים שאינם בעלי אישור שהייה בישראל.

ממשלות ישראל קיבלו החלטות בקשר למרחב התפר, ובהן יוחסה חשיבות לשליטה ובקרה על האנשים והסחורות העוברים בין השטחים לישראל, אך הטיפול בנושא מרחב התפר הסתכם בקבלת החלטות על הקמת ועדות שנדרשו להציע תכניות פעולה, בדרך-כלל בעקבות פיגועים. מאז ינואר 1995 פעלו מספר ועדות שהכינו תכניות כדי לתת פתרון מערכתי למרחב התפר, אך עד מועד סיום הביקורת אף לא תכנית אחת הוצאה לפועל.

הנזק הכספי שנגרם כל שנה כתוצאה מגניבת כלי-רכב, גדול בהרבה מעלותן של תכניות הפעולה שהוגשו להבטחת קו התפר.

בהעדר החלטה על ביצוע התכניות שהוגשו, לא יכול צה"ל לספק מענה ההולם את ההיקף והחומרה של האיומים הביטחוניים והפליליים הקשורים במרחב התפר. גם ההשקעה שמפנה צה"ל לפעולת המחסומים, אינה תורמת משמעותית לצמצום האיומים.  העדר טיפול מערכתי ויסודי של כוחות הביטחון כמתואר בדוח, יוצר מצב של חופש פעולה לגורמים עוינים ופלילים לבצע את פעולותיהם בשטחי מדינת ישראל. (פולמן, 2004: 96-95)

באותה תקופה בדרום המדינה התנהלו העניינים אחרת.  סביב רצועת עזה הוקמה ב-1995 גדר, על-ידי אלוף הפיקוד דאז, מתן וילנאי, בתוך חודשים ספורים, באורך של כ-55 ק"מ (ציר "הוברס") כ"צעד ביטחוני שלא נזקק לאישור של גורמים פוליטיים." (שם, 94).

בבחירות שהתקיימו ב-1996 גבר בנימין נתניהו ראש הליכוד, על שמעון פרס ראש הממשלה היוצא, והתמנה לראש הממשלה. רעיון מרחב התפר קפא לזמן מה. מי שתרם במיוחד להקפאה היה שר הביטחון דאז, יצחק מרדכי, שהתנגד לתכנית ההפרדה. ב-1998, לפי הצעת אביגדור קהלני, שר ביטחון הפנים דאז, התקבלה החלטה על בניית מכשול באורך כולל של כ-80 ק"מ במספר מקומות רגישים במרחב התפר.

כך למשל, באוגוסט 1998 אישר הקבינט הביטחוני הקמת קו מכשולים בין ישראל לגדה, לאורך כ-80 ק"מלא רצופים, במטרה לאטום את הגבול. לשם כך הוחלט על נקיטת סדרה של אמצעים, ובהם הנחת מסילות ברזל מולחמות על עמודים, חומות נמוכות וערימות סלעים, אך גם אמצעים מתוחכמים יותר, כמו הצבת מצלמות וחיישנים אלקטרוניים לשם איתור והתרעה. (קמפ, 2003: 69)

במקרה דנן הכוח שהניע את התהליך היה ניסיון למזער את גניבות כלי-הרכב מישראל והברחתם לשטחי יהודה ושומרון שהגיעו שנה קודם לכן לשיא שנתי של 46 אלף מכוניות שנגנבו שמתוכן הייתה הערכה כי כ-80 אחוז הוברחו לשטחים.  מיותר לציין כי גם מתכנית זו יצא מעט מאוד לפועל.

ביולי 1999 שוב התחלף השלטון בישראל ואהוד ברקהתמנה לראש הממשלה. ימין ירד ושמאל עלה. בתקופת כהונתו הקצרה (יולי 1999 – מרס 2001), עד לפרוץ האינתיפאדה השנייה – "אל אקצה" –  לא נעשה שום הליך מעשי לקידום תכנית מרחב התפר. בנובמבר 2000, בשל ריבוי הפיגועים החליט ברק על הקמת מכשול נגד כלי-רכב ממי-עמי בצפון ועד ללטרון.

זה עולה וזה יורד. במרס 2001 הוחלף שוב השלטון – אריאל שרון הביס אתאהוד ברקבקרב על ראשות הממשלה. ביוני 2001 ארע הפיגוע המחריד בדולפינריום ובעקבותיו הוקם צוות היגוי לנושא בניית מכשול ההפרדה, בראשות עוזי דיין, שעמד אז בראש המועצה לביטחון לאומי. ב-18 ביולי 2001 אישר הקבינט הביטחוני בראשות שרון את תכנית מרחב התפר. כמו תכניות שקדמו – בפועל, בשטח, דבר לא בוצע. אמנם השחקנים חדשים אך הביצוע מזכיר נשכחות. כמו לפני שנים בהקמת גדר הצפון כן גם עתה חוזרת הבירוקרטיה ותורמת את חלקה בעיכוב העשייה.

במרוצת 2001 נבנו מספר מכשולים מקומיים וחלקיים: 

• תכנית "מצדים" של מג"ב שהתבססה על מכשולים פיזיים – מעקות בטיחות – למניעת מעבר כלי-רכב באזור נחל עירון; 
• חסימות ומכשולים ליד מתן ובניית חומה למניעת ירי מהכפר חבלה; 
• חומה למיגון הישוב בת-חפר מירי מכיוון הכפר שוויכה; 
• חומה להגנת כביש "חוצה ישראל" ("כביש 6", "דרך רבין") במחלף ניצני עוז ליד קלקיליה;
• חומה בדרום שכונת גילה בירושלים למניעת ירי מבית ג'אלה; [3]
• גדרות תיל באורך כולל של כ-50 קילומטר להגנת רכוש של חקלאים בקטעים מסוימים בשרון. 

מהשתלשלות העניינים שתוארה לעייל הסיקו אלדר וזרטל (2004: 538) כי המהלכים למימוש מרחב התפר נבלמו, שלא לומר הוכשלו, משום "החשש שקו ההפרדה ישמש בסיס לשרטוטו של גבול הקבע של ישראל". גם כיום מצהירה ישראל שהגדרחומה היא מכשול זמני שיוסר בעתיד בכפוף להסדרים מדיניים – זהו פן פוליטי.

ב-27 במרס 2002, בליל סדר פסח, התרחש הפיגוע הקטלני במלון פארק בנתניה. באירוע קופחו חייהם של 29 איש ועשרות נפגעו.  הזרוע הצבאית של תנועת החמאס  לקחה אחריות על הטבח. בעקבותיו יצא לדרך מבצע "חומת מגן" שבו שב צה"ל וכבש את הערים הגדולות בשטחי יהודה ושומרון שהועברו, כתוצאה מהסכמי אוסלו, לשליטה ולניהול – כשטחי A – לידי הרשות הפלסטינית. האירועים הללו ולחצו של הציבור הביאו את מקבלי ההחלטות להכרה שאין מנוס מביצוע ההפרדה:  

הצטברות פיגועי ההתאבדות נגד אזרחים בישראל, באוטובוסים, בבתי קפה, ברחוב, חזיונות הזוועה שייצרו וחדירתו של המוות הסיטוני וחסר הפשר לחיי היום יום של הישראלים, הוציאו את התוכניות של גדר ההפרדה מפרוטוקולי הוועדות והביאו לביצוען המאוחר, הבהול, בשטח. מראשית התממשותו ביוני 2002 היה זה פרויקט ישראלי טיפוסי – נואש, דחוק, תאוותני, חד-צדדי, עשוי טלאי על טלאי, ברוטלי ונטול מחשבה לטווח ארוך. (שם, 536)

פרויקט גדר ההפרדה יצא לדרך ביוני 2002. עוד קודם לכן, ב-14 באפריל 2002 התכנסה וועדת השרים לענייני ביטחון והחליטה "להתחיל באופן מיידי בהקמתה של גדר".  לצורך כך הוקמה מנהלת קו התפר במשרד הביטחון. שלב ראשון של תכנית מרחב התפר אושר על-ידי הממשלה (בהסתייגות) ב-23 ביוני 2002 והאישור הסופי לתוואי זה ניתן ב-18 באוגוסט 2002. קטע זה משתרע לאורך110 ק"ממסאלם בצפון השומרון ועד לאלקנה שבדרום ומכונה במערכת הביטחון "דרך אחרת א". מתוך זה8.5 ק"מ"קיר מגן / חומת בטון" [4] ובנוסף20 ק"משל מכשול רציף באזור ירושלים. הקטע הראשון באורך4 ק"מ, באזור אום אל-פחם, החל לפעול מבצעית בסוף דצמבר 2002. שלב זה הושלם ב-31 ביולי 2003.

בתחילת דצמבר 2002 אושר התוואי הצפוני מסאלם ועד מבואות עמק בית-שאן במזרח – הר אבנר וטירת צבי. קטע זה מכונה "דרך אחרת ב" ואורכו כ-60 ק"מ. שלב זה הושלם באפריל 2004. באוגוסט 2003 אושר תוואי עוטף ירושלים מזרח – "דרך אחרת ג".  באוקטובר 2003 אושר התוואי מאלקנה דרומה עד לאום-דרג' (מצפון לערד) באורך של כ-430 ק"מ.

בדצמבר 2003 אישרה עצרת האו"ם, בדיון חירום, את פניית הפלסטינים לבית הדין הבין-לאומי בהאג, לדון בחוקיותה של גדר ההפרדה. ישראל גיבשה את עמדתה בינואר 2004 ולפיה גדר ההפרדה מיועדת למניעת טרור ולפיכך היא עניין פוליטי ולא משפטי. בפברואר 2004 התקבלה ההחלטה בישראל שלא לשלוח נציגים לבית הדין בהאג.

ב-8 ביולי 2004 קבעו שופטי בית הדין הבין-לאומי לצדק בהאג, ברוב מכריע – שלא נאמר גורף מקצה אל קצה -  של 14 מתוך 15, כי גדר ההפרדה שבונה ישראל בגדה המערבית אינה חוקית ומהווה הפרה של החוק הבין-לאומי. בית הדין הכיר בזכות ישראל להתגונן אך דחה את התהליך שבו פלשה הגדר אל עומק שטחי הגדה. חוות הדעת של השופטים קובעת כי הגדר יוצרת למעשה סיפוח של השטחים הכלואים במרחב שבין הקו הירוק ותוואי הגדר. השופטים קראו לישראל לעצור את בניית "החומה", להרוס את הקטעים שכבר הוקמו ממזרח לקו הירוק ולפצות את הפלסטיניים שנפגעו מבנייתה. בית הדין הטיל על מועצת האו"ם את האחריות לביצוע הפסיקה.

ישראל סירבה לקבל את פסיקת בית המשפט בהאג:

"ישראל לא תכבד את פסיקת בית הדין הבינלאומי בהאג", כך אמר שלשום שר המשפטים, יוסף לפיד (שינוי), לאחר פרסום פסק הדין.  לדבריו, "מי שקובע לישראל הוא לא בית הדין בהאג, אלא בית המשפט הגבוה לצדק הישראלי, בראשו עומד משפטן בשיעור קומה בינלאומי, מה גם שזו לא החלטה אלא חוות דעת לאו"ם".  (מועלם, 11.7.2004)

ב-22 בפברואר 2005 אישרה הממשלה תוואי חדש המבוסס על עקרונות פסיקת בג"ץ מיום 30 ביוני 2004 בנושא בית סוריק שהגדיר אמות מידה של מדתיות לקביעת התוואי המאזנות בין שיקולים ביטחוניים להומניטאריים. שופטי בג"ץ פסלו תוואי של30 ק"ממתוך40 ק"משל גדר ההפרדה בין מכבים לגבעת-זאב.

בניית גדר ההפרדה מעמק בית שאן ועד למדבר יהודה טרם הסתיימה. עדיין ישנם קרבות מאסף באזור הכפר בילעין, בעוטף ירושלים ובמדבר יהודה. בחירה והחלטה על התוואי, זמני ביצוע העבודה בפועל, נושאי תקציב והחלטות משפטיות הם הגורמים לאי-השלמת הגדרחומה.

מאחד מאולמות בית המשפט העליון שוגרו לעבר משרד הביטחון עוד שני טילים נגד הגדר.  האחד, שזכה לפרסום נרחב, כוון לעבר מעקה הבטון באזור הר חברון, שצה"ל הצטווה להרוס לפני יותר מחתי שנה ולא עשה זאת. השני, שהוצנע משום מה, דחה את תוכנית גדר ההפרדה באזור שבין הכפר ניעלין להתנחלות חשמונאים; בג"ץ שלח את משרד הביטחון לתכנן תוואי חדש, והתיר להקים גדר זמנית. (אלדר, 31.7.2007)

ההסכמה על התוואי היוותה את הגורם הדומיננטי. בוצעו אין-ספור דיונים בנושא כאוב זה וקבוצות בעלי עניין – לכאן או לכאן – לחצו לשינוי התוואי לטובתן, התקבלו החלטות שלא עמדו בהן או שלא בוצעו באופן נכון, הוגשו עתירות לבית המשפט העליון שהביאו לשינויים והתנהלו "קרבות" בשטח על התוואי המדויק שבו תעבור הגדר.

בתחילת התהליך שללו המתנחלים את עקרון ההפרדה מכול וכול בטענה שהיא מחזירה אותנו לימי הגטו במקרה הטוב ובמקרה הגרוע משאירה את האוכלוסייה היהודית ביהודה ושומרון מחוץ לתחומי מדינת ישראל. ככול שהתקרבה ההחלטה הסופית בדבר ביצוע ההפרדה חלה תפנית בגישת המתנחלים והם "החליפו דיסקט". ההחלטה הייתה לאמץ את גדר ההפרדה אולם לפעול להרחקת תוואי הגדר והמכשול הפיזי מזרחה ככול שניתן, וזאת על-מנת שגושי ההתנחלויות הגדולים – אריאל, עמנואל, אלקנה, גוש-עציון – יימצאו מצדה המערבי של גדר ההפרדה. מיותר לציין כי בדרך כלל הצליחו המתנחלים במאמציהם. רוב התביעות אומצו על-ידי שרון ומפתם חפפה למפתו. הניסיונות החוזרים ונשנים לנצל את מכשול ההפרדה לשם סיפוח שטחים מיהודה ושומרון למדינת ישראל עלו למשלם המסים מעל ל-700 מיליון ש"ח.

לאחר עדכון התוואי שבוצע ב- 2006, נכללות, לפי נתוני משרד הפנים המסכמים את שנת 2006 בצד ה"ישראלי", מערבית לגדר ההפרדה, 48 התנחלויות שבהם חיים כ-210 אלף נפש (המהווים כ-76% מאוכלוסיית המתנחלים) והמרחב שבין מכשול ההפרדה לקו הירוק משתרע על כ-10 אחוזים משטח הגדה המערבית. לפי ארגון "בצלם" ייפגעו כחצי מיליון תושבים פלסטינים המצויים ב-92 יישובים מהקמת הגדר. [5] 

אם לסכם את הטענות כנגד הגדרחומה אזי דומה כי מילותיו של בני מוריס (1997: 16) שהוצגו לעייל בהקשר לקו הירוק, תקפים גם כיום, שישים שנה לאחר כן, למכשול ההפרדה:

הוא דומה לצורה בה אסור למתוח גבולות. גבול זה עובר וחוצה אדמות השייכות לבעל אחד, הוא נמתח מספר מטרים בלבד מעורקי תחבורה חיוניים. הוא מפריד בין תושבים – עובדי אדמה הגרים מצדו האחר ואילו אדמות אותם עבדו במשך דורות צורפו לשטח אשר מצדו השני של אותו גבול. והעיקר – הוא מפריד בין שני ישובים ערביים אשר ביניהם רובצת קירבת משפחה ואף גרוע מזה, הוא לפעמים חוצה כפרים שלמים.

הדיון בתוואי הגדר תפש מקום מרכזי בשיח הציבורי בשנים 2003 – 2004. [6]  כמעט שלא חלף יום לא התייחסות לכך – שלילית או חיובית – בהתאם לנסיבות ולדוברים. [7]  התוואי תפש את הכותרות בעיתונות המודפסת ובתקשורת האלקטרונית. לאחרונה דעך הנושא. לדוגמה: אתר משרד הביטחון לא עודכן מסוף 2007!

תוואי מכשול ההפרדה

מקור: אתר האינטרנט של גדר ההפרדה: http://www.securityfence.mod.gov.il/Pages

האורך המתוכנן של מכשול התפר, לפי התוואי המעודכן, הוא כ-790 ק"מ– פי שניים ויותר מ-360 ק"משל "הקו הירוק" שעטף את הגדה המערבית ועלותו מסתכמת ב-13 מיליארד ש"ח. בינואר 2007 דווח באתר משרד הביטחון על השלמת כ-65 אחוז מהפרויקט ודווח כי עשרה אחוזים נוספים היו בשלבי בנייה שונים. 

בפועל, עד סוף 2009 בוצעו כ-400 ק"מבלבד! הקטעים שלא הוקמו – מעוכבים עד תום התהליכים המשפטיים. דומה שבארבע השנים האחרונות כמעט ולא התקדמה מלאכת הקמתה של הגדרחומה.

חתך רוחב של מערכת מכשול ההפרדה

מקור: אתר האינטרנט של גדר ההפרדה: http://www.securityfence.mod.gov.il/Pages

רוחבו של המכשול משתרע בין 30 ל-100 מ' וכולל את המרכיבים הבאים:

• גדרות תיל בגובה1.8 מ'משני צדי המכשול. הגדרות הן תלתליות ("קוצנטרינות") ובעלות מבנה של פירמידה;
• תעלה (נ"ט) בצד המזרחי שתמנע חצית המכשול על-ידי כלי-רכב;
• דרך פטרול למעבר כוחות ביטחון (משני צדי המכשול). דרך העפר המזרחית מוגדרת כ"שטח הריגה" שאסורה בכול גישה;
• גדר התראה בגובה3 מ';
• בקטעים שבהם קיים חשש לירי ישיר על בתים (מתן, בת-חפר) או על כלי-רכב (כביש 6 מול טול-כרם וקלקיליה), הוקמה חומת בטון וכן באזורים אורבאניים דוגמת ירושלים.  מתוך כלל הפרויקט רק 30 ק"מ (לא רציפים) יתבססו על קטעי חומה (4 אחוזים מכלל הפרויקט);
• דרך טשטוש בצד המערבי;
• אמצעי תצפית והתראה מסוגים שונים;
• מעברים מסוגים שונים – פעילים לאורך כל השנה, עונתיים, חקלאיים וכיוצא בזאת.  גם המעברים מופרדים למעברים המיועדים לפלסטינים ולאלו המיועדים לישראלים.

הערות:

[1]  מתוך ראיון עם אברהם בורג שערך ארי שביט (8.6.2007: 22).

[2]  למכשול ההפרדה שמות וכינוים רבים. במערכת הביטחון שגורים השמות: "גדר ההפרדה", "גדר קו התפר", "מכשול קו התפר","גדר הביטחון". לפרויקט ההקמה של עוטף ירושלים שם בנפרד – "פרויקט המפרדה". ישראל קוראת לגדרחומה באנגלית – The security fence ולעיתים Anti-terrorist fence. בערבית מכונה מכשול ההפרדה ג'דאד, מלה שניתנת לתרגום כגדר, חומה או קיר. שמות אחרים העולים בשיח הם: "החומה" (כך כינו הפלסטינים את הפרויקט בעת דיוני בית הדין הבין-לאומי בהאג), "חומת האפרטהייד", "הגדר הרעה", הגדר הדמוגרפית" ועוד ועוד. לקטעים העוברים במרחבים אורבאניים ובהם הופכת הגדר לחומה אימתנית בגובה שמונה מטרים הוענקו שמות כדוגמת "מפלצת" ו"נחש בטון מתפתל".

[3]  חומה זו פורקה באוגוסט 2010. ואוחסנה במחנה צבאי.

[4]  "קיר מגן מבטון" לפי ישראל. הפלסטינים אמצו את הביטוי "החומה" לכלל הפרויקט.

[5]  ראו באתר האינטרנט של ארגון "בצלם": http://www.btselem.org/Hebrew/Seperation_Barrier.

[6]  ראו לדוגמה אסופת כותרות עיתונים משבעה חודשים ראשונים של יולי 2004: גדעון ביגר, "שובה של גדר ההפרדה", הארץ (9.1.2004); אלוף בן, "גם האיחוד הגיש הסתייגות מהדיון בהאג על הגדר", הארץ (1.2.2004); אלוף בן, "תוואי הגדר יוזז לעבר הקו הירוק; המובלעות יבוטלו", הארץ (8.2.2004); דני ברנר, איתי אשר ועמיר רפפורט, "הגדר הוזזה לקו הירוק, התושבים לא מרוצים", מעריב (23.2.2004); עמוס הראל, "האוצר: עלות ק"מ של גדר ההפרדה – כ-15 מיליון שקל", הארץ (23.2.2004); גדעון אלון, "שלום ונתניהו: לא הורסים גדר ערב הדיונים בהאג", הארץ (23.2.2004); אמנון ברזילי, "עוזי דיין: כבר ביולי 2001 המלצנו להקים גדר, מדוע טרם הושלמה?", הארץ (24.2.2004); עמירה הס, "האם טרנספר המובלעות מתחיל", הארץ (24.2.2004); עמוס הראל וארנון רגולר, "כ-35 פלשתינאים וישראלי נפצעו בהפגנה נגד הגדר", הארץ (22.3.2004); אפרת ויס, "שוב: נפגעים בהפגנה נגד הגדר בעוטף ירושלים", Ynet (21.3.2004); עמיר רפפורט, "הגדר התקועה", מעריב (18.5.2004); בועז יזרעאלי, "שוב פעם חומה", ירושלים (18.5.2004); אמנון ברזילי, "ירון: עתירות לבג"ץ יעכבו הקמת הגדר בירושלים בחצי שנה", הארץ (24.5.2004); ארנון רגולר, "החלה בניית גדר ההפרדה בצפון ירושלים: 80 אלף פלשתינאים יילכדו בין שני מחסומים", הארץ (9.6.2004); יאיר אטינגר, "סוף העולם מזרחה", הארץ (21.7.2004); שירות הארץ, "הוצג תוואי הגדר החדש: אמור לבטל מובלעות", הארץ (23.7.2004).

[7]  מתנגדים מהימין ומהשמאל: מפלגת "האיחוד הלאומי-ישראל ביתנו", המפד"ל, מר"ץ,"חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי" בראשות דר' רון בריימן, עלון "מעט מן האור" המתפרסם בקרני שומרון, קבוצת "שנית גמלא לא תיפול", קבוצת "תעאיוש", "קואליציית הנשים למען שלום צודק", "שומרי משפט – רבנים למען זכויות האדם", "רופאים לזכויות האדם", "עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל", "יש גבול", "הוועד נגד הריסת בתים", "גוש שלום", "שלום עכשיו", "נשים בשחור", "אזרחי ישראל נגד הגדר" ו"אנרכיסטים נגד החומה". תומכים: מפלגת העבודה, המפלגות החרדיות, ושינוי. ראוי לציין כי רוב המתנגדים לא שללו את עצם הרעיון כי אם את הביצוע ודרשו שהגדרחומה תחפוף את הקו הירוק.

מקורות המידע:

אלדר, ע. (31.7.2007), "לא רואים מעבר לגדר", הארץ, חלק ב, ע' 3.

אלדר, ע. זרטל, ע. (2004), אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל 1967 – 2004, כנרת, זמורה-ביתן, דביר.

ביגר, ג. (2005), גדרות וגבולות בעולם, משרד הביטחון, תל-אביב.

ברגר, ג'. (2006), "ייאוש שאין לנצחו", מטעם, חוברת 5, ע': 18 – 25.

מועלם, מ. (11.7.2004), "לפיד: לא נכבד את פסיקת בית הדין הבינ"ל, בג"ץ הוא הקובע", הארץ, ע' 2.

מוריס, ב. (1997), מלחמות הגבול של ישראל, 1949 – 1956, ספרית אפקים, עם עובד.

פולמן, י. (2004), סיפורה של גדר ההפרדה: האמנם הפקרת חיים?, הוצאת כרמל, ירושלים.

קמפ, א. (2003), "הגבול כפני יאנוס: מרחב ותודעה לאומית בישראל", בתוך: שנהב, י. (עורך), מרחב, אדמה, בית, מכון ון ליר בירושלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ע': 52 – 83.

שביט, א. (8.6.2007), "פוסט – ציוני", הארץ, מוסף הארץ, ע': 1, 22 – 28.

שיזף, צ. (2007), סוף הדרך – מותה של מדינה, עולמות, עם עובד.

וכשהתחוללה המהומה המדירה את בית-שמש מהדרה יצאתי לחפש השראה. ומצאתי אותה במדפי הספרים שביתי. מצאתי בעיר שבוש את הירשיל מתלבט ומתחבט. בלומה או מינה. מינה או בלומה. איך שלא יהיה לעת הזאת את יצרו כובש… אבל מי שמתבונן על ילדה בת 6 או 7 אינו מדיר או מהדיר. הוא מרייר – סתם מזיל ריר. במקום אחר היה חשוד בפדופיליות…

יודע הירשל שהיום או מחר לא יפטר ממצוקתו. תורה שלמד בנערותו משמרתו בבחרותו. הוא תולה את עיניו בבנות הארץ והתורה הופכת לו עיניו מהן, הוא מבקש עצה להגיע אצלן והיא אומרת לפניו דברים שעשו חכמים הראשונים, כגון מעשה רבי מתיא בן חרש שמימיו לא נשא עיניו באשה, ראהו שטן ונתקנא בו ונדמה לפניו כאשה שלא היתה כמותה בעולם, כיון שראה אותה הפך עיניו לצד אחר, וכשראה שהיא מתהפכת לכל צד הלך והביא אש ומסמרים ונתן את המסמרים באש וסימא את עיניו.

ברם אינו דומה בחור שיושב בשוק לתנא שיושב ועוסק בתורה, אלא ששכלו סייעו, שהיה מגיד לו כמה בושות כרוכות בעקבותיה של עבירה. אלף מיתות ולא בושה אחת.

מקור: ש"י עגנון, תשמ"ח, "סיפור פשוט", בתוך: על כפות המנעול, שוקן. ע' 61.

ועתה אחזור לעמדתי. אשב על הגדר ואראה מה ילד יום. עד לספין הבא…

והפעם אנו באיטליה. בדרך מרומא לנפולי. שמנו לנו כמטרה "לראות את נפולי ולחיות". ובדרך למטה, דהיינו לדרום, ביערות קסטלו-רומנו, חבויה עיירה פסטורלית. מפאת העצים כמעט ואין מבחינים בה. ושמה הוא NAMI.

כאן, ליערות, היו יוצאים הרומאים, שגרשו את קודמיהם, האטרוסקים, לצוד. היום, האיטלקים תושבי רומא, שהם איטלקים רק אחרי שגריבאלדי, שנחת באי הדרומי מלווה באלף לוחמים, וממנו צעד לאורך המגף עד הרי האלפים, והחליף מלך בורבוני במלך לבית סבוי, ובדרך איחד את איטליה ששפתה שפתו של דנטה ולא השפה הלטינית, יוצאים לפיקניקים בסופי השבוע. ואכן, בכיכר האחת  והיחידה של העיירה, מתנוסס פסלה של ארטמיס היוונייה, שהפכה לדיאנה, אלת הציד הרומית.

עצרנו להשתהות בה. אתנחתא. בהחלט יש מה לראות. רחובות, סמטאות, בתים ואנשים. העיירה צנועה, קומפקטית. חיי יום-יום. נוף האגם הפרוש לרגלינו. ולנסות לתקשר – על אף מגבלות השפה – עם החברה המקומיים.

וכששבענו מהנוף – והרי לא באמת מגיעים לשובע – התיישבנו לבדוק את טיב הקפה המקומי. ומאליו גם מאפה התבקש בצידו.

לידיעת הקוראים –  זה לא שחסר ספל קפה על השולחן אלא שזוגתי שתחיה היא האוחזת בספל הקפה השני.

רשמתי מתווה על נייר שמצאתי בכלי ובחנתי את החיים ברחוב. ובהמשך פניתי לספר.

וכך כתב קרלו לוי, יהודי-איטלקי, על הדרום שאליו פעמינו:

שנים הרבה עברו, שנים של מלחמה ואשר יקרא בפי הבריות בשם היסטוריה. מיטלטל לכאן ולכאן, כיד המקרה, לא יכולתי לשוב אל איכרי כאשר הבטחתי אותם בהיפרדי מהם, ואין אני יודע אימתי יבוא היום, אם יבוא בכלל, ואוכל לקיים את הבטחתי. אך מסוגר בחדר-יחיד, בעולם בדל לעצמו, אשמח לצאת בזכרוני למסע אל אותו עולם אחר, אשר ההרגל והעוצב גדרו גדר סביב לו, הניסחת מדברי-הימים והמדינה, המאריכה-רוח נצח, אל אותה ארץ קהה ולא-רוחמה, ארץ בה יחיה האיכר חיי עוני ומרורים והוא דבוק במנהגי חייו הקפואים על שמריהם בין רגבי אדמתו הצמוקה ולנוכח פני המות.

"אין אנו נוצרים", יאמרו. "ישו אך עד אבולי הגיע". "נוצרי" בלשונם משמעו "יצור אנוש", ואמרה זו, הנשמעת כפתגם ואשר כה הרביתי לשמעה מפיהם, אפשר ואינה אלא ביטוי להרגשת נחיתות שאין לה תקנה. אין אנו נוצרים, אין אנו יצורי אנוש; אין אנו נחשבים כבני-אדם, אלא אך ורק כבהמות, כבהמות-משא,או אף פחותים מבהמות, סתם חיות-מדבר. אלו, על כל פנים, חיות אם בטוב ואם ברע, אם כמלאכי-עליון ואם כרוחות רעות, בעולם משלהן, ואילו אנו אנוסים לכוף ראשנו לפני עולם הנוצרים אשר מעבר לאופק, לשאת את עולו ולעמוד בפני יתרונו. אך האמרה משמעה עמוק רב-יתר מכן, וכאשר יהיה דרך הסמלים – משמעה כפשוטה. ישו עמוד עמד מלכת באבולי, מקום שם יניחו הדרך ומסילת-הברזל את חוף סאלרנו ויפנו אל שטחי השממה של לוקיה. ישו מעולם לא הרחיק עד הלום, וכמוהו אף לא הזמן, אף לא הנפש ביחודה, אף לא התקוה, אף לא יחס הסיבה למסובב, אף לא התבונה וההיסטוריה. ישו מעולם לא הגיע הלום, כאשר מעולם לא הגיעו הרומיים, שנסתפקו בהצבת חילות-משמרבאירסיאות, בלא לחדור אל תוך ההרים והיערות, גם לא היונים, אשר עלו כפורחים אצל מפרץ טאראנטו. איש מחלוצי תרבות המערב לא הביא עמו הנה את בחינת הזמן ואת האלהת-המדינה אשר לו, או אותה פעלתנות-לבלי-חשך הניזונה מעצם עצמה. איש לא בא לארץ זו אלא בבחינת אויב, כובש, או אורח חסר-הבנה. תקופות השנה יפסחו-יעברו כיום הזה על פני עמל-הפרך של האיכרים, ממש כאשר עברו שלושת אלפי שנים לפני הספירה; שום בשורה, לא מאנוש ולא מאלוה, לא בקעה אל עוני קשה-עורף זה. בשפה אחרת נדבר, וכאן לשוננו לשון בלתי מובנת היא. גדולי התיירים לא יצאו מגדר עולמם שלהם; כף רגלם דרכה בשבילי נפשם שלהם, שבילי הטוב והרע, המוסר והכפרה. אך ארץ-צללים זו, אשר לא תדע חטא, אף לא כפרת חטא, אשר בה הרע אינו מגדר המוסר, אלא אך הסבל הכרוך לעולם בדברי העולם הזה, נשארה שכוחת אל ואדם.

 מקור: קרלו לוי (1961), ארץ שכוחת-אל, עם עובד, ע' 6-5.

"לשם אתה לוקח אותנו?", שאלה הגברת. "כן", השבתי. "חלפו מעל 80 שנה מימי שלטונו של מוסוליני שבתקופתו מתרחש הסיפור. אנו במאה ה-21. יהיה מעניין." ונסענו.

בערב, במלון, כבר יכלתי לרשום בצבע. יש זמן. אין לחץ. התשתית תואמת. בחנתי את המתווים ורשמתי.

צילומים ורישומים: משה הרפז (ספטמבר 2011). כל הזכויות שמורות. רשומה זאת ראתה אור לראשונה ב-26.12.2012 בפוסט-מגזין "במחשבה שניה" העוסק בנושאי חברה, תרבות ותקשורת.

קיבלה אותנו בחום לבבי המדאם. חיבקה ולחצה אותנו אל לוח ליבה. "ברוכים הבאים במזג אוויר שכזה". כיוון שגשם ירד בחוץ הציעה לנו כוס של פונץ'. מחמם את הבטן והלב. ואחר-כך הצביעה על הקיר ושאלה: "איזה תמונה נושאת חן בעיניכם?"

השבנו את אשר השבנו. ופנינו למלאכה…

אני מניח שהבנתם שאנו בפומפי. ליתר דיוק בבית הזונות של פומפי. ומכיוון שבאותם ימים רחוקים לא הייתה תאורת רחוב ו/או GPS (ושלא נזכיר את חוט אריאדנה – היא בכלל יוונייה), אזי הקדשות היו מייללות. שימצאו אותן הלקוחות בחושך…

זאת הפעם השנייה שאנו מבקרים בפומפי. הפעם הראשונה הייתה לפני יותר מ-30 שנה. אבל אז – שרר חום יולי-אוגוסט והזונות לא פתחו את הדלת..

צילומים:משה הרפז (פומפי, 2011). כל הזכויות שמורות. פורסם לראשונה ב-22.12.2011 בפוסט-מגזין "במחשבה שניה" שמוקדש לנושאי חברה, תרבות ותקשורת. ועוד כהנה וכהנה…